בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

עושק עצמי במגרש העבודה

שוד פלסטינים הוא לחם חוקנו. אבל האם ממשלת רמאללה תקיים את הבטחתה להילחם בספסרים הפלסטינים שמסייעים למעסיקים ישראלים לסחור בהיתרי עבודה?

13תגובות
 פלסטינים במחסום תרקומיא סמוך לחברון, בשנה שעברה
עמירה הס

הרשות הפלסטינית מיטיבה לבלוש אחר כותבי פוסטים ביקורתיים בפייסבוק ועוצרת אותם. מנגנוני הביטחון שלה מרחיקים את חמאס ואנשיו מהמרחב הציבורי במובלעות הגדה המערבית. המשטרה הפלסטינית עוצרת את מי שאוכל בפרהסיה ברמדאן. אבל כל מנגנוני הביטחון האלו אינם נוגעים בספסרים פלסטינים, שיחד עם מעסיקים ישראלים מנהלים שוק שחור בהיתרי עבודה. הספסרים עושים זאת תוך כשהם מסייעים לאור יום לעושק של רבבות פלסטינים מדי שנה.

אין תמה בעובדה שהרשויות הישראליות יודעות על הסחר הלא-חוקי ולמרות ההבטחות לרפורמה, מאפשרות לו להתקיים. הישראלים שמרוויחים מהעניין במישרין הם מצביעים, תומכים פוטנציאליים של פוליטיקאים. הם גם יודעים איזה פקיד אפשר לשכנע שיעצום עין, ואיזה בקשיש, לכאורה, כדאי לתת לו. החברות הישראליות רשומות, מפוקחות, ידועות. זו לא בעיה גדולה לגלות מי מעסיק פלסטינים בהתאם למכסות שלו, ומי מדווח דיווח שקרי. אבל שוד פלסטינים הוא לחם חוקנו, הישראלים-היהודים. האדמה. המים. המרחב. המעיינות. הבתים. הטבע. המכסים והמסים שאנחנו לא מחזירים לאוצר הרשות, ועוד גובים עליהם עמלות שמנות. הקנסות הגבוהים שמטילים בתי המשפט הצבאיים. ועוד ועוד. הרשימה אינסופית וכרגע אינה הנושא. ייאמר רק בקיצור: השוד הוא חלק מהשליטה.

אנחנו בעידן הפוסט-רומנטי. אין לתמוה שיש פלסטינים שמסייעים בעושק אחיהם ואחיותיהם, המקדישים 18 שעות ביממה לעבודה בישראל (כולל הנסיעה אליה והשיבה ממנה) כדי לפרנס את משפחתם בכבוד. המתמיה הוא העמידה מהצד של הרשויות הפלסטיניות. כי יש דברים שהן - והחברה הפלסטינית באופן כללי - יכולות לעשות, ובלימת ספסרי ההיתרים היא אחת מהם.

אינפו היתרי עבודה

הממשלה הפלסטינית הכריזה לפני שבועיים שהחליטה לפעול נגד התופעה, בלי לפרט באילו דרכים. מביך להסיק שמה שדירבן אותה לקבל את ההחלטה הזו הוא דו"ח של בנק ישראל, שניסה לאמוד את היקף הרווחים שגורפים מעסיקים ישראלים וספסרים פלסטינים וישראלים בשוק ההיתרים הפרוץ (120 מיליון שקל ב-2018 לפי אומדן שמרני). ארגון "קו לעובד" ניסה במשך שנים לשכנע את הרשויות ברמאללה לפעול. נראה שרק עכשיו, משממצאיו והתראותיו גובו גם במחקר של גוף רשמי של המדינה הכובשת, מישהו בממשלה הפלסטינית שם לב לגודל הבושה וגודל ההזנחה.

ואולי אני סתם מרשעת, ואפשר לייחס את השינוי לממשלתו של מוחמד אשתייה, שגם חותרת לנתק את הכלכלה הפלסטינית מהתלות בישראל. המזכ"ל הנצחי (כ-30 שנה בתפקיד, בלי בחירות) של פדרציית איגודי הפועלים הפלסטיניים, שאהר סעד, יצא לתקשורת בהודעת תמיכה בצעדי ממשלתו. אבל הצהרות סתם לא שוות כלום. מחקר בנק ישראל מעריך שכשליש ממספר הפועלים הפלסטינים בישראל נאלצים לקנות את היתרי העבודה שלהם בכסף מלא. כך גם העריך דו"ח של קו לעובד מ-2014. אבל בדו"ח מקיף אחר מהשנה על העסקת פלסטינים בשוק העבודה הישראלי (ששמו הראוי "כיבוש העבודה") - האומדן כבר קפץ: כמחצית מהפועלים הפלסטינים נאלצים לקנות את היתריהם, נכתב שם.

פועלים פלסטינים במחסום ליד הכפר נעלין בגדה, במארס
Majdi Mohammed/אי־פי

יש שמתרשמים ששיעור הקונים גבוה בהרבה. וכך כותב לי א"ת, מכר ותיק: "למיטב ידיעתי, אין פועל פלסטיני שלא משלם עבור הזכות לעבוד בישראל (בענפי הבנייה וגם בחקלאות). זה פשוט לא קיים. שוחחתי על כך עד היום עם עשרות רבות של פועלים. כולם נאלצו לרכוש את אישורי הכניסה מקבלני אישורים ישראלים, שמרוויחים עשרות ומאות אלפי שקלים בחודש מספסרות באישורים אלה". זו ההתרשמות גם של ידיד אחר, כבן 60, פלסטיני שבמשך כ-30 שנה עבד בישראל בלא היתרים. "כל מי שמסביבי, שאינו מנוע כניסה לישראל, קנה את ההיתר לעבוד", סיפר.

ב-1995, חבר אחר קנה את היתר העבודה הראשון שלו ממשתף פעולה, שהכיר מבית הספר. הוא דרש 700 שקל והסביר שהרוב הולך למעסיק. אז התופעה היתה חדשה יחסית. היא התחילה אחרי 1991, כשישראל הנהיגה את משטר מגבלות התנועה על הפלסטינים (הקרוי "סגר"). בינתיים היא הפכה תופעת טבע, עד שתושבת בית לחם, שעובדת בירושלים (היא לא נאלצת לקנות היתר ומעסיקיה דואגים לזכויותיה) שירטטה באוזני את גבולות הציפיות שלה: "מדי חודש בני חייב לשלם 2,500 שקל להיתר, ואז לחפש עבודה ואם יהיה לו מזל, להשתכר 5,000 או 6,000 שקל. 2,500 זה הרבה. שלפחות ימכרו רק ב-700 שקל. עם זה נוכל להסתדר".

לפני כ-20–25 שנה אנשים דיברו בלחש על התופעה, ואף ביקשו שלא ייכתב עליה דבר כדי לא לחבל בסיכוי לעבוד. עכשיו, משמחירי ההיתרים נסקו ומספר המוכרים והקונים גדל כל הזמן, היכולת לשאת בעושק הזה - צנחה. האם ממשלת אשתייה תעמוד בהבטחתה ותפעל נגד הספסרים הפלסטינים?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו