בלוגים

עוד 365 ימים / הבלוג של סיון קלינגבייל

יום בחיי דורון שחר, בווייטנאם פורשים מזרון באמצע העבודה והולכים לנוח

בן 55, חי באסיה יותר מ-12 שנה, אב לחיילת ותיכוניסט שחיים בישראל, מנכ"ל ושותף בחברת שירותי ענן, חושב שנשים טובות יותר מגברים לעסקים ולפוליטיקה

"שמי דורון שחר, חי באסיה כבר יותר מ-12 שנים, בעשור האחרון בווייטנאם. אני בן 55 והילדים שלי בישראל - עמר בת ה-20 מדריכת שריון בצבא ויהלי בן ה-17 בשנה האחרונה בתיכון. אני מנכ״ל ושותף בחברת שירותי ענן. אנחנו עוזרים לחברות להעביר את השירותים והתשתיות למודל הזה. בנוסף, אני שותף בחברה ישראלית שמארגנת טיולים לווייטנאם. בת הזוג שלי, סמירה, באה מצרפת וחיה כאן כבר שבע שנים. שנינו גרים כאן בדירה שכורה באזור די מרכזי בהו צ'י מין".

היום של דורון שחר הוא היום ה-58 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

00
דורון שחר
להמשך הפוסט

יום בחיי חנה בית הלחמי – יושבת בפרלמנט השכונתי מסיבות פמיניסטיות

גרה ברעננה, אם לשניים, יועצת שיווק ואסטרטגיה וממקימות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים. בשנה החולפת למדה לעשות משהו חדש: לישון

"אני חנה בית הלחמי. יועצת שיווק ואסטרטגיה, מנחת קבוצות, מרצה, פמיניסטית, אקטיביסטית ואושיית אינטרנט. גרה ברעננה, חולמת לחזור לתל אביב, אמא של עומר (23) ורעות (17)".

היום של חנה בית הלחמי הוא היום ה-57 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

13
חנה בית הלחמי
להמשך הפוסט

יום בחיי אשרה גרינבלט, איך עונים הכי מדויק לשאלה 'אם זה אוטוביוגרפי'?

בת 44, אם לשלושה, דתיה, הוציאה באחרונה ספר ראשון שעוסק בתקיפה מינית. בוגרת "החוג לסרטן" (כימו, ניתוח, הקרנות... כל החבילה)

"אני אשרה גרינבלט. בת 44, נשואה לשימי, אם לשלושה (14,18,20), מתכנתת עצמאית (בעיקר אתרי אינטרנט), רכזת מגמת פיתוח אתרים במכללה חרדית, מעבירה קורסים בתכנות ובבניית אתרים, בוגרת 'החוג לסרטן' (כימו, ניתוח, הקרנות... כל החבילה), דתיה".

"אה... וגם סופרת! סופרת? תואר קצת כבד אבל אולי נכון עובדתית. הספר שעבדתי עליו שש שנים (מאז הסרטן) יצא בימים אלו לאור בהוצאה עצמית. אני בנקודת זמן מטורפת. התגובות מתחילות להגיע והן נפלאות. המכירות בגל הראשון והנעים שלהן, הכל קסום ונהדר אבל גם מלא סימני שאלה. להיכנס לחנויות או לא (חישוב של עלות מול תועלת והעלות היא לא זניחה בכלל)? איזה עתיד יש לספר בלי החנויות? איך עונים הכי מדויק שאפשר לשאלה 'האם זה אוטוביוגרפי?'".

00
אשרה גרינבלט
להמשך הפוסט

יום בחיי עמית ויגודה, כדורסלן נבחרת העתודה בכסאות גלגלים

בן 16, גר בעומר, איבד את אחת מרגליו לפני חמש שנים, סחבק של המורה לספורט אבל לפעמים קצת "מאתגר" את המערכת, חולם על מכללה בארה"ב

"היי, קוראים לי עמית ויגודה, אני בן 16 וגר בעומר. נולדתי עם בעיה ברגל ובגיל 11 עברתי ‏קטיעה מתחת לברך. כשהייתי בן 10 עברנו לארה"ב. עד אז לא עסקתי בשום פעילות פיזית. הייתי יושב בבית, רואה טלוויזיה ומשחק במחשב. שני האחים הגדולים שלי עסקו בספורט וכאח קטן תמיד רציתי להיות כמוהם. אמא שלי חיפשה פעילות שאוכל להשתתף בה ומצאה קבוצת כדורסל בכסאות גלגלים. בפעם ראשונה שהלכתי לאימון לא ממש רציתי להשתתף. ביום-יום אני לא משתמש בכסא גלגלים אז לא הבנתי למה אני צריך לשבת כדי לעסוק בספורט. אבל ברגע שהתיישבתי והתחלתי לזוז - התאהבתי במשחק".

"אחרי כמה שנים ששיחקתי בארה"ב, אמא שלי אמרה שאנחנו חוזרים לישראל. הייתי בן 13. בהתחלה לא רציתי כי לא חשבתי שיהיה לי מקום לשחק. אחרי שחזרנו, מצאנו את מרכז הספורט לנכים רמת גן (ספיבק) וברגע שנכנסתי לשם ידעתי שאני במקום טוב. היום אני משחק באיל"ן רמת גן, הקבוצה המובילה בליגת בעל לנכים ובנבחרת העתודה של ישראל. לפני שהתחלתי לשחק הייתי ילד שקט, חלש ופגוע. היום אני אחראי, אוהב וחברותי. אני תמיד עומד על שלי ולא אתן לאף אחד להוריד אותי למטה. אני רק יכול להודות לספורט שנתן לי כל כך הרבה".

10
כרמל ורניה
להמשך הפוסט

יום בחיי עדי בן-יוחנן, אם אני לא במטע - 10 טון אבוקדו נעלמים

בת 19, שינשינית ב"שומר החדש", באה לאשדות יעקב כדי לתת מעצמה שנה לארץ ישראל, הקרטושקעס כבר במדורה!

"אני עדי, בת 19. במקור מאלון שבות שבגוש עציון. שינשינית (שנת שירות) בתנועת "השומר החדש". מתגוררת בקומונה בקיבוץ אשדות יעקב שבבקעת הירדן יחד עם עוד עשר בנות. השבוע שלנו מורכב מעבודה במטע (קמים ב-05:15 בבוקר לפני הזריחה), למידה (ציונות, יהדות, קרב מגע, היסטוריה, ערכים וחיי קבוצה) ושמירה על האדמות".

"יש שיקראו לי משוגעת, אבל אני יודעת שזה המקום שלי ויש סיבה לכל הטירוף הזה. אני פה כדי לתרום, לעצמי ולמדינה שלי. בזמני הפנוי אני אוהבת לצלם, לכתוב, לרקום, להכין לוכדי חלומות, מקרמה ולטייל. אני אוהבת להספיק המון בכל יום ולכן לא יוצא לי לנוח הרבה, אבל זה מה שמספק אותי ואני משתדלת לא לוותר על כוח הרצון כל עוד אני יכולה".

10
עדי בן-יוחנן
להמשך הפוסט

יום בחיי עופר בטט - הדבר הכי כיפי בלעבוד במלון זה שמגהצים עבורך

בן 36, אב לשניים ולרכב אספנות בשם "רעם חלוד", מכין את בנו למערכת החינוך בהתגוששויות, למד מ"אריות הים" לקום לפני השעון

"שמי עופר בטט, בן 36, נשוי לליאור שבו ואב לאייל (5) וגילי (1). מנהל פרויקטים במלון יוקרה בירושלים. גדלתי בירושלים וכיום מתגורר במודיעין. עבדתי בבניין, מחשבים ובעיקר בניהול אבטחה. בעתיד הקרוב אעזוב לטובת ניהול פרויקטים בחברת אנרגיה סולארית חדשה ומלהיבה".

"יש לי מגוון גדול של תחביבים, החל מקריאה וכתיבה וכלה במכונאות רכב. אני הבעלים הגאה של רכב אספנות (טנדר שברולט 79' המכונה בגאווה "רעם חלוד") ומכלה את רוב זמני הפנוי וכספי בהזמנת חלקים עבורו. אשתי היקרה הגשימה לי חלום ונתנה אור ירוק לקנייה. זה בגדול סגר לי את כל החלומות עד גיל 40".

11
עופר בטט
להמשך הפוסט

יום בחיי יונת יהלום, השיטה הבדוקה שתעיר את הילדים בבוקר - מסאז'

בת 44, אם לשלושה, מורת תיכון ומורה פרטית לבעלי הפרעת קשב. סובלת בעצמה מ-ADD אך מתמודדת עם זה בהצלחה (גם אם זה אומר לקום שעתיים קודם)

"מי אני? שמי יונת יהלום, בת 44, מורה לאמנות ולחינוך מיוחד. גרה בקיבוץ בית אלפא. נשואה לאלון + שלושה: גל (10), עומר (6.5) ומעיין (2). מלמדת בבתי ספר על-יסודיים בבית שאן ובחדר העבודה הסמוך לביתי אני משמשת כמורה לאסטרטגיות למידה עבור ילדים, נוער ומבוגרים עם קשיי למידה או הפרעת קשב".

"את השבוע אני מחלקת לשניים: בימי החול אני מורה מן המניין - בגרויות, מתכונות, מצגות, עיניים מזוגגות במקרה הטוב ותלמידים רדומים במקרה הפחות מחמיא. בימי שישי ופעם בשבוע בערב אני מקבלת תלמידים לשיעורים פרטיים. כל תלמיד מביא איתו אישיות, צרכים ויעדים שהוא מגדיר לעצמו. רובם ככולם עם הפרעת קשב כזו או אחרת, שבטעות הוגדרה "לקות למידה" או הפרעת התנהגות. בגלל הפרעת הקשב, יש אנשים שצוברים פערים כל כך משמעותיים עד שהסביבה חוששת שרמת האינטליגנציה שלהם נמוכה מהנורמה".

00
יונת יהלום
להמשך הפוסט

יום בחיי מור בירן מורג - שואפת להיות דני דין, אך כרגע: הילדה שוב חולה

בת 35, קופירייטרית עצמאית, סוג של מובילת דעה פמיניסטית בפייסבוק, כשהיא חושבת - כולם בטוחים שהיא עומדת לקפוץ מהגג

"אני מור בירן מורג, בת 35, גרה ביבנה, נשואה לגלעד ואמא ליובל בת ה-3 וחצי. כיום אני קופירייטרית עצמאית (אחרי עשור קשוח במשרדים) ועוסקת בנושאים רבים הקשורים לפרסום ושיווק: תסריטאות, דיגיטל, סושיאל, פרינט, קד"מ ועוד".

"אני מבלה לא מעט זמן ברשת, כשחלק ממנו מוקדש לפרסונה הפייסבוקית שלי, שהאמת, לא כל כך פשוט לי להגדיר: סוג של מובילת דעה פמיניסטית שמעלה (פעם ברבעון, כך יוצא) סרטונים על אמהות, נשים בעולם התעסוקה ועוד. הסרטון הראשון שלי צולם מתוך מצוקה וכעס אישי גדול ודיבר על למה ל'משרת אם' לא קוראים 'משרת הורה'. הוא קיבל אצלי בפרופיל כחצי מיליון צפיות, הגיע להרבה מאוד אתרים ותכניות בארץ. מאז, לא מעט אנשים כבר די הכירו אותי ועשו לי חשק לעוד - אז המשכתי. שנתחיל?".

00
מור בירן מורג
להמשך הפוסט

יום בחיי מאיה שובל - המון השתנה בחמש שנים אבל החתול עוד כאן

בת 38, מנהלת מוצר ברילוקיישן, משתדלת לא להילחץ מהמשימות ל-2019, מסתבר שלטאקו בעמידה ובישיבה יש אותו טעם

"אני מאיה שובל, בת 38, מנהלת מוצר ברילוקיישן בנאשוויל, טנסי. בגלגולו הקודם של הבלוג, תיעדתי כאן יום בחיי. בזמנו גרתי בהרצליה עם בן זוג וחתלתול ג'ינג'י ועבדתי כמנהלת תמיכה בחברת סטארט-אפ. העבירו קדימה חמש שנים: בן הזוג ואני כבר לא, חברת הסטארט-אפ עשתה אקזיט ונמכרה לחברה אמריקאית (אשוריון), החתול עדיין ג'ינג'י וחמוד, והיום אני מנהלת מוצר באשוריון אחרי שעברתי לנאשוויל לבד לפני שנתיים. הרבה השתנה".

היום של מאיה שובל הוא היום ה-50 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

11
מאיה שובל
להמשך הפוסט

יום בחיי הרבה ד"ר מימי פייגלסון, מרצה לחסידות, "לימודי מוות" ועיצוב לוויות

משפיעה רוחנית, חזרה לירושלים אחרי 16 שנה בארה"ב, תלמידת ה"אישביצר", האדמו"ר מפיאסצנה ו"הגורו המחבקת". כל יום מוכרח להיות ראוי להיות היום האחרון

"אני הרבה האורתודוקסית הראשונה שהוסמכה לאחר השואה. הוסמכתי בידי הרב שלמה קרליבך. בהיותי רבה חרדית-חסידית-מודרנית-אנרכיסטית, יצרתי ועיצבתי את תפקיד 'המשפיעה הרוחנית' בבתי מדרש לרבנים קונסרבטיביים בארה"ב ב-2001, ולאחר מכן, מ-2017 בבית מדרש לרבנים ע"ש שכטר בירושלים. בין לבין אני מרצה בארץ ובעולם על חסידות ובתחום "לימודי מוות" (Death Studies) ועיצוב לוויות. לפני כשנה וחצי חזרתי מ'שליחות' שארכה 16 שנה בלוס אנג'לס. איך אני אומרת, אדם יודע שהוא רחוק מהבית כשאוקיינוס ויבשת מפרידים בינו לבין הבית שלו". 

"בגיל 8, בבת ים, כאשר שאלו אותי לאיזו עדה אני שייכת, השבתי: 'לעדת בני ישראל'. 47 שנה מאוחר יותר אני עדיין אוהבת את התשובה הזו יותר מכל. לפני שנסעתי לארה"ב נמנתי על מקימי בית המדרש "יקר" בראשות הרב מיקי רוזן ז"ל ושימשתי בו כמשנה למנכ"ל וראשת בית המדרש לנשים יחד עם הרב דוד זלר ז"ל. לימדתי חסידות בבית הספר לקולנוע 'מעלה' ופרסמתי ביקורות ספרים במוסף הספרים של עיתון 'הארץ' (על כך אני תמיד מודה למיכאל הנדלזלץ)".

9
מימי פייגלסון
להמשך הפוסט

יום בחיי דקל זקיף - חירש מלידה, נוח שפחות מדברים ויותר כותבים בוואטסאפ

בן 31, גר בראשון לציון, בבוקר עובד ב"פסגות" ואחר הצהריים מאמן כושר, נשקל כל בוקר, אלוף אירופה פעמיים בקטרגל לקבוצות

"נעים מאד, שמי דקל. בן 31, רווק, גר בראשון לציון. אני חירש ובן למשפחה חירשת גאה - הורי חירשים שניהם. כילד וכנער הייתי האיש שמתרגם להם שיחות עם נציגי מוסדות כמו קופת חולים וכדומה. שפת הסימנים היא השפה הראשונה והטבעית שלי, אבל בניגוד להורי, אני מוגדר "כבד שמיעה" ומרכיב שני מכשירי שמיעה. ניתן לומר שגדלתי בסביבה מאתגרת, מרתקת, מעניינת וצברתי ניסיון בהתמודדות עם 'החיים עצמם' בגיל מוקדם מן הצפוי. למדתי מזה הרבה. אני ממש שמח שיש לי משפחה חירשת ואין מצב שארצה להחליף. שום דבר! כיף להיות ככה. באמת, בחיי". 

"אני עובד בבית השקעות פסגות כבר כמעט שלוש שנים כנציג בקרה של גמל, קרנות השתלמות ופנסיה. בשעות אחר הצהריים אני עובד כמאמן כושר אישי, מאמן מנטלי ומעביר הרצאות על תזונה נכונה. לא מזמן התחלתי עם תחום חדש: שיווק שותפים (affiliate). אני משווק מוצרים דיגיטליים של אנשים אחרים תמורת עמלה, מקים נכסים דיגיטליים ועושה קופירייטינג. אני גם שוער נבחרת ישראל בקטרגל (לשומעים), אלוף אירופה פעמיים ברציפות עם קבוצת 'דולפיני אשדוד' בליגת האלופות לחירשים וכבדי שמיעה".

00
דקל זקיף
להמשך הפוסט

יום בחיי חיים הר־זהב, התל-אביבי שנהנה מ"קארמת חניה"

בן 41, עיתונאי, אב לשתיים, חושב שסלט טונה בקופסת שימורים הוא מעדן, לא סוגר את הערב בלי פאזל

"אני חיים הר־זהב, בן 41, גרוש ואב לשתיים (מיכל בת 11 ויערה בת 9). עיתונאי כבר יותר מ-15 שנים (ערוץ 10, ערוץ הכנסת, קול ישראל ועוד), גר בדירה שכורה בכפר שלם. לפני כחודשיים עזבתי את העבודה כדי להשקיע את הזמן בכתיבת ספר שיתעד את המלחמה שרבים מהישראלים שכחו: מלחמת דרום לבנון. יצא שדווקא בשנים שבהן הייתי בסדיר, המחצית השנייה של שנות התשעים, היו שנות שיא הלחימה מול חיזבאללה, אבל למרות כמעט 200 הרוגים ואלפי פצועים באותן שנים, כמעט שאין ספרים על התקופה ההיא".

"ראיינתי כ-50 לוחמים לשעבר, בני גילי בערך, ששירתו בלבנון באותן שנים. חלקם חברים שלי מהסדיר והמילואים, לאחרים הגעתי דרך טוויטר. לכולם היה דבר אחד במשותף: כולם רצו לספר מה היה. כולם שמחו שסוף סוף מישהו מתעניין בסיפור שלהם, שהוא סיפור של מלחמה נטולת תהילה שהתבררה בדיעבד, עם נסיגת צה"ל מדרום לבנון, כאיוולת מוחלטת".

12
חיים הר־זהב
להמשך הפוסט

יום בחיי גליה גאורגיאבה - בבולגריה, גאודזיה זה ממש לא רק לגברים

בת 55, אם לשתי בנות, עלתה לישראל בגיל 28, מודדת ומתעדת הנחת כבלי חשמל, "חברת ועד" חסרת תקנה

"שמי גליה גאורגיאבה, אני בת 55. גרה בשכונת פסגת זאב בירושלים ואמא לשתי בנות בוגרות: קים (25) וקיילי (19). עליתי לארץ בשנות התשעים בגיל 28. עובדת כ-24 שנה בחברת חשמל כמודדת ומתעדת כבלים תת קרקעיים כדי שניתן יהיה למצוא אותם במהירות בעת הצורך".

"בבולגריה למדתי חשמל ובארץ גיאודזיה. גיאו = קרקע. דזיה = מדידה. המשמעות: מיפוי כדור הארץ מבחינה טופוגרפית, תשתיות ועוד. בארץ זה נחשב מקצוע גברי לצערי, בבולגריה למדו אותו גם נשים רבות. מגיל צעיר לימדו אותנו שאין דבר כזה מקצועות לגברים ומקצועות לנשים".

13
גליה גאורגיאבה
להמשך הפוסט

יום בחיי מייסא בלוט שמשום - קופצת לירדן, חולמת שעוד הרבה עסקים יקפצו

בת 35, אם לשלושה, חשבת ב"תפרון", בעלת אוסף צעצועי קינדר מאז שהיתה ילדה, פועמת אנרגיות, יודעת שהתחתנה מצוין

"אני מייסא בלוט שמשום, ילידת פקיעין, גרה בנצרת, נשואה לנעים (מהנדס בניין ומנהל פרויקטים בתחום התשתיות) ואמא לשלושה ילדים מקסימים: ג'ויל (בת 9), ג'ורג (בן 5) וג'זיל (בת 3.5). בת 35. חשבת בחברת "תפרון" ואחראית על הפעילות בירדן. לומדת לתואר שני במנהל עסקים ודירקטורית בשתי עמותות: "עסק משלך" להעצמה כלכלית לנשים ו-"קולקטיב אימפקט" לקידום תעסוקת ערבים בחברות ישראליות".

"מי שמכיר אותי טוב יודע עד כמה אני פועמת אנרגיות עם חיוך תמידי. לפני שהתחלתי לעבוד בתפרון, עבדתי בחברת ריווליס פלסטרו, לשעבר "ג'ון דיר", באבקום, ארנסט אנד יאנג (קוסט פורר) ועוד כמה קטנות. אני גם שותפה במשרד לראיית חשבון בנצרת, בזמני החופשי מייעצת ליזמים ועסקים מתחילים ומחזירה לקהילה. מאמינה בכל לבי שכל אדם יכול להשפיע ולשנות".

14
מייסא בלוט שמשום
להמשך הפוסט

יום בחיי אבידן ויס - העיקר שהמוזיקה תרוץ באוזן כל הזמן

בן 37, פעם מרמת גן, גדל בחניוות תקליטים, חולה על כנאפה, עושה שלום עם עצמו על סיגריה ונוף של הכרמל

"מי אני? אבידן ויס, בן 37, תושב חיפה טרי. פריק של מוזיקה, קולנוע ואוכל רחוב. מתגעגע לרמת גן ועדיין "בורח" אליה בסופ"שים, אבל אוהב גם את חיפה. גדלתי בחנויות תקליטים ולמרבה השמחה/הצער כנראה גם אמות בהן. הצורך בשינוי קצב ואווירה הוביל אותי להחלטה ספונטנית שטרפה את הקלפים. העבודה דומה, המקום חדש. הרבה לבטים, הרבה חששות, אבל גם הרבה אופטימיות וסקרנות בריאה. לחיפה הגעתי כי היא תמיד הסתדרה לי וכי תמיד הרגשתי בה טוב. מוזיקה היא אסקפיזם עבורי, וגם באגס באני לא רע".   

היום של אבידן ויס הוא היום ה-44 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

8
אבידן ויס
להמשך הפוסט

יום בחיי ציפי קרליק - להיזכר באבא ולצאת לעוד יום צילומים

אמא ליהל, בעלת משרד פרסום חברתי ויוזמת קמפיינים חברתיים. כשאביה מת בגלל כשל בבית חולים, הבטיחה לעצמה שתעשה הכל כדי לשנות עבור אחרים

"קצת עלי: ציפי קרליק, אמא ליהל בן שלוש. ילדתי אותו בגיל מאוחר יחסית. אני חושבת שאני בין הבודדות שנכנסה ויצאה ממיון יולדות כמעט חודש רק כי חששתי מהלידה. סחבתי את ההריון הרבה יותר מתשעה חודשים ובסופו הייתי כשלושה ימים בחדר לידה, בלי אפידורל ועם זירוז. חוויה שמכניסה לפרופורציות, ללא ספק".

"אני יזמית חברתית, במאית, צלמת ובעלת משרד פרסום חברתי בוטיק. בעשר שנים האחרונות עבדתי במספר תכניות טלוויזיה כתחקירנית, כתבת ובמאית כתבות מגזין. ייסדתי את המיזם הדוקומנטרי dostories365 שמחבר בין העולם העסקי למגזר הרביעי (עסקים חברתיים למטרת רווח). יוצרת סרטים תיעודיים קצרים שמסתובבים בפסטיבלים בעולם. אני מקווה שהם מצליחים להעביר מסר או לפחות לעורר השראה".

2
ציפי קרליק
להמשך הפוסט

יום בחיי דני גרמייז - מרצה על מיניות ומוגבלות, צורך אוכל אסיאתי יותר מכולכם

בן 40, מנהל אתרי אינטרנט לאנשים עם מוגבלות, משותק בגפיים כבר 17 שנה, מהגג בטאגאלוג (מה זה בכלל טאגאלוג?)

"שמי דני גרמייז, בן 40 ומזה שנתיים גר ביבנה. רווק יחיד בשכונה ירוקה של זוגות צעירים ומשפחות. מנהל אתרי אינטרנט לאנשים עם מוגבלות, בלוגר, יוצר וכותב. בין לבין אני פועל לשינוי עמדות על אנשים עם מוגבלות (ועמדות שזקוקות לשינוי, ברוך השם, לא חסר), מרצה על מיניות ומוגבלות ומנהל דף פייסבוק על החיים עם מוגבלות מזווית קצת אחרת ("לאתגר את אזור הנכות").

כשהייתי בן 23 התפרצה אצלי מחלה גנטית שובבה בשם נוירופיברומטוזיס. משמעותה, בקצרה: מפעל התנחלות של גידולים שפירים חדורי להט אידיאולוגי בשלל מאחזים בלתי חוקיים ברחבי הגוף שלי, ובעיקר בעמוד השדרה. עם רובם אני חי בדו-קיום של שלום קר, אך ישנו הקומץ האלים, "נוער הגבעות", שבחר לפלוש לעמוד השדרה עצמו וגרם לאורך השנים לכאוס הכולל קשיים בהליכה, ספסטיות מטורפת ואי-שליטה על סוגרים. כיף חיים. עברתי שני סבבים של הידרדרות-ניתוח-שיקום, שבהם פינו את "ההתנחלויות הסוררות", האחרון לפני כשבע שנים. כיום המצב יציב למדי, משותק בידיים וברגליים, מתנהל בכסא גלגלים ממונע וחי את חיי הפרברים בצוותא עם מטפל נפאלי מסור בשם סרוז'. קרחנה!".

7
דני גרמייז
להמשך הפוסט

יום בחיי יאיר רוטמן - אושו, חומוס ואמנות במקום הייטק

בן 46, נשוי ואב לשניים, הייטקיסט לשעבר שהגשים חלום ופתח גלריה בנמל יפו, חבר קהילה יהודית-ערבית בבאר שבע

"שמי יאיר רוטמן. דייג, מהנדס, סוחר אמנות ובעיקר אבא. נולדתי בקיבוץ גן שמואל לפני 46 שנים. נשוי לאורית ואבא לאומה (11) ועודד (7.5). בעלים-משותף של 'סלון יפו לאמנות', חנות-גלריה בנמל יפו. גר בבאר שבע".

היום של יאיר רוטמן הוא היום ה-41 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

01
יאיר רוטמן
להמשך הפוסט

יום בחיי ענת בן משה - לא קדושה, קורעת את התחת עבור משכורת

בת 49, אם לשלוש בנות, אחות במחלקה המטו-אונקולוגית, חיה בגעגוע מתמיד למיטה, אין יותר סיפוק מלעזור למישהו להבריא

"אני ענת בן משה. בת 49, אמא של שירה ורשבסקי (18), מעיין שכטר (12) ויעלה שכטר (8). גרושה פעמיים (שלוש אם סופרים את הפעם היחידה שהתחתנתי. עם האבות של בנותיי כבר לא התחתנתי באופן רשמי). בבית נמצאות גם לוסי הכלבה ופיצי החתולה. בית הבנות".

"עד גיל 42 הייתי כתבת, תחקירנית ועורכת בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה. החלטתי שאני צריכה שינוי מקצועי והתחלתי ללמוד סיעוד. סיימתי גם תואר שני בסיעוד ובימים אלה ממש אני מתחילה לימודי על-בסיסי (התמחות לאחיות) באונקולוגיה. במקביל, מתחילה את השנה השלישית שלי כאחות במחלקת המטו-אונקולוגית ילדים בבית חולים דנה. עובדת במשרה מלאה, שזה אומר חמש משמרות של שמונה שעות בשבוע, אבל בפועל אין חודש שאני לא עובדת עוד חצי משרה בשעות נוספות. העבודה היא במשמרות של בוקר, ערב ולילה, כל השבוע, כולל חגים ומועדים. זה אולי יראה ככה, כי בחרתי לתעד משמרת של יום שישי, אבל יש לי הרבה יותר מרק עבודה בחיים".

9
ענת בן משה
להמשך הפוסט

יום בחיי יונתן דובי - פותר משוואות מתמטיות בשביל השקט הנפשי

חבר סגל המחלקה לכימיה באוניברסיטת בן גוריון, חי בבלאגן מאורגן, מנסה להבין למה מולקולות מתחממות כשמעבירים בהן זרם חשמלי, מנגן בחליל

"שמי יוני ואני חבר סגל ("פרופסור חבר" הוא התואר הרשמי שלי) במחלקה לכימיה שבאוניברסיטת בן גוריון. בהכשרתי אני פיזיקאי תיאורטי והמחקר שלי יושב על קו התפר שבין פיזיקה לכימיה. אני גר ביבנה (עיר האורות, ראו תמונה בסוף), עם ארבעה ילדים יפים וחכמים במיוחד (אני לגמרי אובייקטיבי - אחרי הכל, אני מדען!)". 

"אני יליד באר-שבע ואת כל התארים האקדמיים שלי עשיתי בבן גוריון. אבא שלי היה גם חבר סגל באוניברסיטה ולכן היא תמיד מרגישה לי כמו הבית השני. אני מנסה לשלב בין עבודה, משפחה, חיים אישיים ותחביבים. זה לא תמיד מצליח. לשמחתי, העבודה שלי היא העבודה הטובה בעולם לדעתי, ולכן גם יום מאוד עמוס יכול להיות יום מצוין".

00
יונתן דובי
להמשך הפוסט

יום בחיי טלי זינו-אלימלך - שפת האם שלי היא שפת הסימנים

אם לשניים שמטיילים בחו"ל, מנהלת "הזמנה לשקט" במוזיאון הילדים בחולון, מכורה לקפה, עוקבת אחר השבלול שבחצר ביתה

"אני חירשת, חיה בזוגיות עם דוד ואמא לרועי (יהיה בן 25 במאי הקרוב) ולידור (תהיה בת 22 במאי), בעלת תואר ראשון בכלכלה ובמדעי החיים, מנהלת כיום את "הזמנה לשקט" במוזיאון הילדים בחולון, מנחת קבוצות ומעבירה הרצאות. שפת האם שלי היא שפת הסימנים. אני נושמת וחיה אותה כל יום".

"אוהבת להפעיל פרויקטים, לתקתק עניינים, המון אנרגיות, מכורה במודע לקפה משובח, תמרים ובננות. נהנית לצלול לתוך מלים, שפה היא כוח, היא מייצרת מציאות. אוהבת להקשיב לאנשים מתוך הבנה כי כל אדם נושא בחובו סיפור. זה מרתק אותי כל פעם מחדש".

היום של טלי זינו-אלימלך הוא היום ה-38 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

11
טלי זינו-אלימלך
להמשך הפוסט

יום בחיי עידו סום - כשישראלי, איטלקי, זימבבואית וניגרית הקימו קרן השקעות

בן 39, חי בלונדון אבל חורש את אפריקה לאורכה ולרוחבה בחיפוש אחרי "להיט הטק" הבא, חגורה שחורה בקיקבוקס

"קוראים לי עידו סום, בן 39, חי בלונדון עם אשתי גליה ושני הבנים שלנו אביב (8.5) ונדב (5.5) שדואגים שאף פעם לא יהיה לנו משעמם. אני יזם בנפשי ומאז 2006 מתעסק בסטארטאפים באפריקה, בהתחלה כיזם ובשמונה השנים האחרונות כמשקיע".

"העיסוק באפריקה נולד מתוך שנים של יזמות חברתית והרצון למצוא עשייה עסקית עם משהו שאני יכול להתחבר אליו ברמה הערכית. אני לא בטוח שככה הייתי מתאר את הקריירה שלי לפני 10-15 שנה, אבל אני מת על מה שאני עושה ועושה את זה מבחירה מוחלטת. חוצמזה, אני גם אוהב קיקבוקס (חגורה שחורה, סחבתי איתי גם את גליה והבנים), ריצה, סנובורד ולטייל במקומות חדשים. אני משתדל מאוד לא לוותר על אף אחד מאלה".

13
עידו סום
להמשך הפוסט

יום בחיי יובל בן זאב - משקיע בשוק ההון לפרנסה, מתנדב עבור הנשמה

עוד מעט בן 50, רץ למרחקים ארוכים, יועץ-פרויקטור לעת מצוא של המועצה המקומית שוהם

"אני יובל, בן 49 (בעצם עוד מעט 50), נשוי ואבא לשלושה בנים (צבא, י"ב, כיתה ו'), גר בשוהם. עובד באופן חלקי כעצמאי בתחום ההשקעות ושוק ההון, אחרי הרבה שנים שהייתי שכיר. משתדל לנצל את הזמן הפנוי שלי להתנדבות בקהילה בתחומים המשתלבים בעולמות התוכן שלי. רץ למרחקים ארוכים. אושר, בריאות ומעשים טובים".

היום של יובל בן זאב הוא היום ה-36 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים".

00
יובל בן זאב
להמשך הפוסט

יום בחיי עדנה יפה - עו"סית עם מקום בלב לעוד בעל חיים אחד

בת 37, נשואה פלוס שניים, גרה בערד. פעם בשירות בתי הסוהר, היום מטפלת עצמאית ליחידים, הורים וקבוצות

"שמי עדנה יפה, בת 37, נשואה לאריאל ואמא לנגב (בת 11) ותמיר (בן 9). מתגוררת בערד. עליתי לארץ מאתיופיה בגיל שנתיים וחצי. חוץ מתקופה קצרה בצפון כל חיי עברו בערד".

"אחרי הצבא ישר הלכתי ללמוד. התלבטתי בין כלכלה לעבודה סוציאלית. נטיית הלב היתה עבודה סוציאלית. מה ששיחק לטובת הכלכלה היתה העובדה שמעבודה סוציאלית קשה להתפרנס. צדקתי".

14
אריאל יפה
להמשך הפוסט

יום בחיי גילי יובל - חיה את האמנות שרק העשירים יכולים לקנות

בת 35, נשואה ואם לבת, גרה בלונדון ומנהלת את אגודת הידידים הבריטיים של מוזיאוני האמנות בישראל. האשה מאחורי עמוד הפייסבוק "והעבד הזה הוא אני"

"אני גילי יובל, בת 35, נשואה. אמא לגאיה (בת שנתיים), מנהלת בפועל את אגודת הידידים הבריטיים של מוזיאוני האמנות בישראל, גרה בלונדון מזה חמש שנים והאדם מאחורי 'והעבד הזה הוא אני', עמוד פייסבוק הומוריסטי המתמקד בשגרת העבודה המודרנית. חולה על שגרה אבל תמיד מחפשת דרכים לפרוץ אותה".

"העבודה שלי כוללת קשר הדוק עם תורמים. מאחר שאלה אנשים עם זיקה לאמנות, הארגון שלנו פועל גם כסוג של חברת תוכן. אנחנו מארגנים סיורים בתערוכות, ביקורים בחדרי סטודיו של אמנים מובילים, ביקורים באוספי אמנות פרטיים ועוד. פעמיים בשנה אני מוציאה טיול תורמים ליעד כלשהו. אלה טיולים מאוד מושקעים מבחינה אמנותית. הכסף שאנחנו מגייסים מועבר בסופו של דבר לתוכניות חינוך שמפעילים מוזיאוני האמנות בארץ".
 

10
Matt Ashford
להמשך הפוסט

יום בחיי אמיר וולנסקי - צלם על ריטלין, חולם על פקידי מס הכנסה

בן 49, אב לשלושה שבחר בעצמאות ומשפחה ומאז השלדים מרקדים בראשו. לא מבין מה הבעיה בעגבניה על לחם

"קוראים לי אמיר וולנסקי. בן 49, אבא לשלושה ובן זוג לאחת. לשעבר (עם סנטימנטים) מקיבוץ יד מרדכי. בעבר הייתי מלצר, ברמן, גנן, מטייל ומאבטח. ב-1995 חזרתי מעבודה בצרפת והתחלתי לימודי קולנוע. ידה ידה ידה... היום אני במאי וצלם של תכנים שחלקם לטלוויזיה (תכניות וסדרות, ריאליטי וכו')  וחלקם לחו"ל ולאינטרנט".

היום של אמיר וולנסקי, שדווקא בחר לתעד יום בו הוא לא יוצא לעבודה, הוא היום ה-33 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים".

11
אמיר וולנסקי
להמשך הפוסט

יום בחיי הדס גיפס, רופאה משפטית ששמה מטאל בפול ווליום

ילידת 1977, אם לשניים, מרכזת תחום הנצלת הרקמות במכון לרפואה משפטית, מחליפה בין שלושה זוגות נעליים בעבודה

"אני ד"ר הדס גיפס, ילידת 1977, רופאה משפטית כבר 13 שנה ואם לשניים (בת 11 ובן 8.5 במשמורת משותפת). כשחושבים על המקצוע שלי מיד עולות לראש פרשיות רצח מכותרות החדשות, אך השגרה היומיומית דווקא מלאה במקרי מוות פחות מתוקשרים, מגוונים מאוד, שנגרמו מסיבות טבעיות ולא טבעיות".

"בנוסף לפן הבלשי-החוקר, אנו גם שליחי בריאות הציבור ומנסים למפות את הסיבות העיקריות לתמותה באוכלוסייה. אני מרכזת את תחום הנצלת הרקמות במכון לרפואה משפטית. בסיוע נציג של מרכז ההשתלות ובהסכמת משפחות המתים אנחנו אחראים לשיעור ניכר מהקרניות המונצלות להשתלה. בנוסף, רופאות ורופאי המרכז בודקים גם קורבנות חיים של אלימות גופנית ומינית בכל שעות היממה".

15
הדס גיפס
להמשך הפוסט

יום בחיי אודליה בן אפרים, אלופת ישראל באיגרוף וחיילת

בת 19, עלתה מצרפת לפני ארבע שנים, מתאמנת מגיל 10, נעזרת באמא כשצריך להרים את המצב רוח

"קוראים לי אודליה בן אפרים, אני בת 19 וגרה בנתניה. נולדתי בטולוז שבדרום צרפת ועליתי לארץ ביולי 2015 עם אבא דוד, אמא אינס ואחיותיי לאה (21) וגלית (12)".

"אני מתאגרפת בנבחרת ישראל משנת 2016. התחלתי לעסוק באיגרוף בצרפת - בגיל 10 עם אבא שלי שהוא מתאגרף ומאמן. התחלנו להתאמן ביחד בבית באולם קטן שבנינו במרתף ולאט לאט התאהבתי בספורט הזה. התחלתי להתחרות בגיל 11. כשהייתי בת 12 זכיתי במקום ראשון באליפות צרפת. הצטרפתי למועדון מכבי לוד כמה ימים אחרי שעליתי לארץ וזכיתי במקום ראשון באליפות ישראל בשנים 2016, 2017, 2018 ולאחרונה גם ב-2019. התגייסתי לצבא במארס 2018 כספורטאית פעילה. זה נותן לי אפשרות להגשים שני חלומות: לשרת בצה"ל ולייצג את המדינה באיגרוף".

00
שחר סדן
להמשך הפוסט

יום בחיי עדי זליכוב רלוי - סופרת, פוצחת בריקוד כשהבית נותר ריק

בת 38, אם לשלושה, מתמרנת בין מציאות לדמיון, חולמת להשכים בוקר אחד כמו נסיכת דיסני פריוויליגית

"שמי עדי זליכוב רלוי. סופרת, עורכת ומתרגמת. הוצאתי עד כה שלושה ספרי ילדים (עם עובד, הוצאת ידיעות ספרים). ספר ילדים נוסף ורומן ראשון למבוגרים בהוצאת ידיעות ספרים עתידים לראות אור השנה. אמא לשלושה, נשואה, בת 38, גרה בגבעת שמואל, כותבת גם וגם, פה ושם ("הארץ", "מקור ראשון", כן, בשניהם בקביעות), מתמרנת בין מציאות לדמיון, רוב הזמן". 

היום של עדי זליכוב רלוי הוא היום ה-30 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים".

00
עדי זליכוב רלוי
להמשך הפוסט

יום בחיי אופירה כ"ץ-שופן - דיאטנית שקמה לרוץ כשעוד חשוך

קיבוצניקית שגרה 150 מטר מאמא, אם לשלושה, אוהבת לעבוד בימי שישי, מנסה לנחש כל בוקר איזה "יום שיער" יהיה לה

"שמי אופירה כ"ץ-שופן, אשה לאלעד, אמא לאלינור (15.5), אדם (13) ואביגיל (9.5) ובתה של אורה. דיאטנית, דוקטורנטית, חברת קיבוץ, מתחזקת צי של חברות טובות, מאוהבת בקבוצת הריצה שלי ומכורה לריקודי עם".

היום של אופירה כ"ץ-שופן, שבחרה לתעד יום שישי, הוא היום ה-29 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

00
אופירה כ"ץ-שופן
להמשך הפוסט

יום בחיי רחלי גרינוולד - חרדית, גרושה, בעלת משרד פרסום

בת 36, משתייכת לחוג הליטאי ומיוחסת למשפחת אדמו"רים, "מגיירת" לשעבר של מופעי תרבות חילוניים, מתחילה את היום בנטילת ידיים

שמי רחלי גרינוולד, בת 36, חרדית, מתגוררת בבני ברק. אם חד הורית (טרייה) + שתי בנות. משתייכת לחוג הליטאי, מיוחסת למשפחת אדמו"רים מפוארת, יועצת אסטרטגית למגזר החרדי, לחברות מובילות במשק ולמשרדי ממשלה כמנכ"לית והבעלים של משרד הפרסום 'קישורים 360'".

"התחלתי בגיל 17.5 עם הקוקו והסרפן. בעודי תלמידת תיכון הקמתי מיזם של 'גיור' מופעי תרבות 'חילוניים' למגזר החרדי, בכדי לחפות על הרעב התרבותי שקיים במגזר. כתבתי, ערכתי, צנזרתי ושיווקתי עשרות מופעים מותאמים למגזר החרדי. בגיל 19.5 נישאתי ומיד נכנסתי ל'כביש המהיר' של עולם הפרסום החרדי. יסדתי וניהלתי במשך כשבע שנים את מחלקת היח"צ והדוברות למגזר החרדי בקבוצת אדלר-חומסקי. בהמשך, הפכתי לעצמאית בתחום. כמו כן מעבירה הרצאות על המגזר החרדי בשם "יוצאים מהקופסא השחורה". מאז ומתמיד, סדר היום שלי עמוס במשימות, זירות, ו"פופאפים". בנוסף, לפני כשנה וחצי, קיבלתי את ההחלטה הקשה אך הטובה בחיי, ולאחר אינספור חישובי "מה יגידו..." התגרשתי".

18
רחלי גרינוולד
להמשך הפוסט

יום בחיי אלירן ארזי - שף פרטי, גר בארה"ב, חייב אבוקדו פעם ביום

בן 44, נשוי עם שלושה ילדים וחתול. חושב, קורא וחולם בעברית, אוהב שהכל יהיה מסודר ונקי אחרי הבישולים אחרת זה לא בית

"שמי אלירן, בן 44 (עוד שנייה 45), נולדתי וגדלתי בישראל. אני חושב בעברית, קורא בעברית וכמובן חולם בעברית. לפני 13 שנים ארזתי מזוודה עם קצת בגדים, קצת דיסקים והרבה ספרים ונסעתי בעקבות האהבה. גרתי בניו יורק שש שנים ומסוף 2012 אני גר בפרבר אמריקאי טיפוסי בצפון ניו ג'רזי".

"יש לי בעל, שלושה ילדים וחתול. כרגע זה מספיק, תודה. אני טבח במקצועי ("שף" בלעז) ומבלה את רוב שעות היום במטבח, שלי או של אחרים. אני אוהב את ישראל אהבה שאינה תלויה בדבר אך גם ביקורתי וחושש מאוד מהכיוון שאליו היא צועדת בבטחה. למרות זאת, אני אדם אופטימי ומטבעי חושב שיהיה טוב".

10
אלירן ארזי
להמשך הפוסט

יום בחיי שי הירש - מגדל זיתים שחולם לשחק בדמינטון

בן 23, פעם מגוש קטיף והיום מקיבוץ חנתון. מגדיר עצמו חילוני אבל נהנה ללכת לבית כנסת בסוף שבוע, עובד עם תאילנדים, ערבים וגם יהודים

"אני שי הירש, במקור מהישוב אלי סיני שהיה בגוש קטיף וכיום גר בקיבוץ חנתון שבעמק יזרעאל. בן 23 ועובד ב-"חקלאי יודפת" בענף הזיתים. עובד בחקלאות מתוך אהבה לעבודה פיזית מאתגרת, בנוף שאני אוהב מאוד ועם אנשים מדהימים. בשעות הפנאי שלי אני קורא ספרים, רואה סדרות טלויזיה ומנסה לחזור לשחק בדמינטון, ספורט שהתאהבתי בו בתיכון אבל כבר שנים אני לא מצליח להתאמן בו. תכל'ס שעות העבודה לא מסתדרות עם האימונים בקרית טבעון. מי שעובד בחקלאות עובד גם בימי שישי ולא יכול להגיע לאימון בשעה 14:00".

"הגעתי לחנתון דרך תוכנית עבודה מועדפת אחרי השירות הצבאי. הייתי פה בתוכנית שנקראת 'עמק תפארת' המשלבת עבודה בחקלאות ולמידה בנושאי יהדות, היסטוריה, פסיכולוגיה ואפילו קרמיקה. בחנתון גרים גם קונסרבטיבים וגם רפורמים ולמדנו על זוויות אחרות של להיות יהודי. אני מגדיר את עצמי חילוני אבל כשהסתיימה התוכנית בחרתי להישאר בגלל בית הכנסת המעורב. אני לא שומר שבת אבל מאוד אוהב ללכת לבית הכנסת בשישי ושבת".

01
שי הירש
להמשך הפוסט

יום בחיי יעל שץ, מנהלת שיווק ששורצת 14 שעות ביום באינסטגרם

בת 42, פעם מקיבוץ כפר סאלד וכיום מתל אביב, תמיד קר לה ואם היא לא אוכלת עד 9:30 - זה יהיה יום רע

"כמה מלים עלי: אני יעל, רווקה בת 42 מתל אביב, שונאת לעשות קניות בסופר ומגדלת באהבה 3 עציצים, רק כדי שיזכירו לי קצת את המקום בו גדלתי - קיבוץ כפר סאלד (רחוק רחוק, ליד קרית שמונה). לפרנסתי (ולהפתעתי - היות ולמדתי הנדסת תעשייה וניהול) אני מנהלת השיווק של מעצב האופנה רונן חן, תפקיד המאפשר לי ליהנות גם ביום-יום מהאהבה שלי לאופנה ובעיקר - מספק לי לגיטימציה לבלות 14 שעות ביום באינסטגרם ללא רגשות אשם. אני גרה בדירה שכורה, יש לי קיה פיקנטו מליסינג וטלפון מהעבודה - כן, החיים שלי בהשאלה".

היום של יעל שץ הוא היום ה-25 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

10
יעל שץ
להמשך הפוסט

יום בחיי טלי קור - סטודנטית לסיעוד, בדרך להיות אמא

בת 40, חזרה לספסל הלימודים אחרי שהחליטה על הסבה מקצועית. מוצאת זמן ל-40 בריכות אחרי שש שעות אנטומיה ופיזיולוגיה

"שמי טלי קור, גרה בתל אביב עם בן זוגי, רן. סטודנטית לתואר ראשון בסיעוד במסלול הסבת אקדמאים של אוניברסיטת תל אביב, בת 40, בהריון ראשון. אחרי שנים רבות שבהן עבדתי כעוזרת אישית, מפיקת כנסים ותפקידים נוספים בתחום התקשורת, במשרד הבריאות ובשוק הפרטי, החלטתי לעשות שינוי מקצועי וחזרתי אל ספסל הלימודים. לא פשוט לעשות שינוי בשלב כזה בחיים וההחלטה לא התקבלה ביום אחד".

"כבר כמה שנים אני שואלת עצמי מה הכיוון המקצועי שלי. כשהגדרתי לעצמי מה אני רוצה לעשות, היה לי ברור שזה צריך להיות מקצוע שיש בו עניין, משמעות וגם שליחות, ובנוסף יספק לי יציבות תעסוקתית. לימודי הסיעוד ענו על הכל, ואכן הם עלו שוב ושוב על הפרק, אבל היה נראה שמדובר בהקרבה גדולה מדי - שנתיים וחצי של לימודים אינטנסיביים, עם יכולת השתכרות כמעט אפסית. אם להודות על האמת גם התגובות מסביב לא תרמו: 'זה מה שאת רוצה לעשות? להחליף חיתולים?', 'רגע, סיעוד זה אומר אחות סיעודית?' ועוד שלל הערות בסגנון".

00
מגד גוזני
להמשך הפוסט

יום בחיי דורון שחר, בווייטנאם פורשים מזרון באמצע העבודה והולכים לנוח

בן 55, חי באסיה יותר מ-12 שנה, אב לחיילת ותיכוניסט שחיים בישראל, מנכ"ל ושותף בחברת שירותי ענן, חושב שנשים טובות יותר מגברים לעסקים ולפוליטיקה

"שמי דורון שחר, חי באסיה כבר יותר מ-12 שנים, בעשור האחרון בווייטנאם. אני בן 55 והילדים שלי בישראל - עמר בת ה-20 מדריכת שריון בצבא ויהלי בן ה-17 בשנה האחרונה בתיכון. אני מנכ״ל ושותף בחברת שירותי ענן. אנחנו עוזרים לחברות להעביר את השירותים והתשתיות למודל הזה. בנוסף, אני שותף בחברה ישראלית שמארגנת טיולים לווייטנאם. בת הזוג שלי, סמירה, באה מצרפת וחיה כאן כבר שבע שנים. שנינו גרים כאן בדירה שכורה באזור די מרכזי בהו צ'י מין".

היום של דורון שחר הוא היום ה-58 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

00
דורון שחר
להמשך הפוסט

יום בחיי חנה בית הלחמי – יושבת בפרלמנט השכונתי מסיבות פמיניסטיות

גרה ברעננה, אם לשניים, יועצת שיווק ואסטרטגיה וממקימות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים. בשנה החולפת למדה לעשות משהו חדש: לישון

"אני חנה בית הלחמי. יועצת שיווק ואסטרטגיה, מנחת קבוצות, מרצה, פמיניסטית, אקטיביסטית ואושיית אינטרנט. גרה ברעננה, חולמת לחזור לתל אביב, אמא של עומר (23) ורעות (17)".

היום של חנה בית הלחמי הוא היום ה-57 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

13
חנה בית הלחמי
להמשך הפוסט

יום בחיי אשרה גרינבלט, איך עונים הכי מדויק לשאלה 'אם זה אוטוביוגרפי'?

בת 44, אם לשלושה, דתיה, הוציאה באחרונה ספר ראשון שעוסק בתקיפה מינית. בוגרת "החוג לסרטן" (כימו, ניתוח, הקרנות... כל החבילה)

"אני אשרה גרינבלט. בת 44, נשואה לשימי, אם לשלושה (14,18,20), מתכנתת עצמאית (בעיקר אתרי אינטרנט), רכזת מגמת פיתוח אתרים במכללה חרדית, מעבירה קורסים בתכנות ובבניית אתרים, בוגרת 'החוג לסרטן' (כימו, ניתוח, הקרנות... כל החבילה), דתיה".

"אה... וגם סופרת! סופרת? תואר קצת כבד אבל אולי נכון עובדתית. הספר שעבדתי עליו שש שנים (מאז הסרטן) יצא בימים אלו לאור בהוצאה עצמית. אני בנקודת זמן מטורפת. התגובות מתחילות להגיע והן נפלאות. המכירות בגל הראשון והנעים שלהן, הכל קסום ונהדר אבל גם מלא סימני שאלה. להיכנס לחנויות או לא (חישוב של עלות מול תועלת והעלות היא לא זניחה בכלל)? איזה עתיד יש לספר בלי החנויות? איך עונים הכי מדויק שאפשר לשאלה 'האם זה אוטוביוגרפי?'".

00
אשרה גרינבלט
להמשך הפוסט

יום בחיי עמית ויגודה, כדורסלן נבחרת העתודה בכסאות גלגלים

בן 16, גר בעומר, איבד את אחת מרגליו לפני חמש שנים, סחבק של המורה לספורט אבל לפעמים קצת "מאתגר" את המערכת, חולם על מכללה בארה"ב

"היי, קוראים לי עמית ויגודה, אני בן 16 וגר בעומר. נולדתי עם בעיה ברגל ובגיל 11 עברתי ‏קטיעה מתחת לברך. כשהייתי בן 10 עברנו לארה"ב. עד אז לא עסקתי בשום פעילות פיזית. הייתי יושב בבית, רואה טלוויזיה ומשחק במחשב. שני האחים הגדולים שלי עסקו בספורט וכאח קטן תמיד רציתי להיות כמוהם. אמא שלי חיפשה פעילות שאוכל להשתתף בה ומצאה קבוצת כדורסל בכסאות גלגלים. בפעם ראשונה שהלכתי לאימון לא ממש רציתי להשתתף. ביום-יום אני לא משתמש בכסא גלגלים אז לא הבנתי למה אני צריך לשבת כדי לעסוק בספורט. אבל ברגע שהתיישבתי והתחלתי לזוז - התאהבתי במשחק".

"אחרי כמה שנים ששיחקתי בארה"ב, אמא שלי אמרה שאנחנו חוזרים לישראל. הייתי בן 13. בהתחלה לא רציתי כי לא חשבתי שיהיה לי מקום לשחק. אחרי שחזרנו, מצאנו את מרכז הספורט לנכים רמת גן (ספיבק) וברגע שנכנסתי לשם ידעתי שאני במקום טוב. היום אני משחק באיל"ן רמת גן, הקבוצה המובילה בליגת בעל לנכים ובנבחרת העתודה של ישראל. לפני שהתחלתי לשחק הייתי ילד שקט, חלש ופגוע. היום אני אחראי, אוהב וחברותי. אני תמיד עומד על שלי ולא אתן לאף אחד להוריד אותי למטה. אני רק יכול להודות לספורט שנתן לי כל כך הרבה".

10
כרמל ורניה
להמשך הפוסט

יום בחיי עדי בן-יוחנן, אם אני לא במטע - 10 טון אבוקדו נעלמים

בת 19, שינשינית ב"שומר החדש", באה לאשדות יעקב כדי לתת מעצמה שנה לארץ ישראל, הקרטושקעס כבר במדורה!

"אני עדי, בת 19. במקור מאלון שבות שבגוש עציון. שינשינית (שנת שירות) בתנועת "השומר החדש". מתגוררת בקומונה בקיבוץ אשדות יעקב שבבקעת הירדן יחד עם עוד עשר בנות. השבוע שלנו מורכב מעבודה במטע (קמים ב-05:15 בבוקר לפני הזריחה), למידה (ציונות, יהדות, קרב מגע, היסטוריה, ערכים וחיי קבוצה) ושמירה על האדמות".

"יש שיקראו לי משוגעת, אבל אני יודעת שזה המקום שלי ויש סיבה לכל הטירוף הזה. אני פה כדי לתרום, לעצמי ולמדינה שלי. בזמני הפנוי אני אוהבת לצלם, לכתוב, לרקום, להכין לוכדי חלומות, מקרמה ולטייל. אני אוהבת להספיק המון בכל יום ולכן לא יוצא לי לנוח הרבה, אבל זה מה שמספק אותי ואני משתדלת לא לוותר על כוח הרצון כל עוד אני יכולה".

10
עדי בן-יוחנן
להמשך הפוסט

יום בחיי עופר בטט - הדבר הכי כיפי בלעבוד במלון זה שמגהצים עבורך

בן 36, אב לשניים ולרכב אספנות בשם "רעם חלוד", מכין את בנו למערכת החינוך בהתגוששויות, למד מ"אריות הים" לקום לפני השעון

"שמי עופר בטט, בן 36, נשוי לליאור שבו ואב לאייל (5) וגילי (1). מנהל פרויקטים במלון יוקרה בירושלים. גדלתי בירושלים וכיום מתגורר במודיעין. עבדתי בבניין, מחשבים ובעיקר בניהול אבטחה. בעתיד הקרוב אעזוב לטובת ניהול פרויקטים בחברת אנרגיה סולארית חדשה ומלהיבה".

"יש לי מגוון גדול של תחביבים, החל מקריאה וכתיבה וכלה במכונאות רכב. אני הבעלים הגאה של רכב אספנות (טנדר שברולט 79' המכונה בגאווה "רעם חלוד") ומכלה את רוב זמני הפנוי וכספי בהזמנת חלקים עבורו. אשתי היקרה הגשימה לי חלום ונתנה אור ירוק לקנייה. זה בגדול סגר לי את כל החלומות עד גיל 40".

11
עופר בטט
להמשך הפוסט

יום בחיי יונת יהלום, השיטה הבדוקה שתעיר את הילדים בבוקר - מסאז'

בת 44, אם לשלושה, מורת תיכון ומורה פרטית לבעלי הפרעת קשב. סובלת בעצמה מ-ADD אך מתמודדת עם זה בהצלחה (גם אם זה אומר לקום שעתיים קודם)

"מי אני? שמי יונת יהלום, בת 44, מורה לאמנות ולחינוך מיוחד. גרה בקיבוץ בית אלפא. נשואה לאלון + שלושה: גל (10), עומר (6.5) ומעיין (2). מלמדת בבתי ספר על-יסודיים בבית שאן ובחדר העבודה הסמוך לביתי אני משמשת כמורה לאסטרטגיות למידה עבור ילדים, נוער ומבוגרים עם קשיי למידה או הפרעת קשב".

"את השבוע אני מחלקת לשניים: בימי החול אני מורה מן המניין - בגרויות, מתכונות, מצגות, עיניים מזוגגות במקרה הטוב ותלמידים רדומים במקרה הפחות מחמיא. בימי שישי ופעם בשבוע בערב אני מקבלת תלמידים לשיעורים פרטיים. כל תלמיד מביא איתו אישיות, צרכים ויעדים שהוא מגדיר לעצמו. רובם ככולם עם הפרעת קשב כזו או אחרת, שבטעות הוגדרה "לקות למידה" או הפרעת התנהגות. בגלל הפרעת הקשב, יש אנשים שצוברים פערים כל כך משמעותיים עד שהסביבה חוששת שרמת האינטליגנציה שלהם נמוכה מהנורמה".

00
יונת יהלום
להמשך הפוסט

יום בחיי מור בירן מורג - שואפת להיות דני דין, אך כרגע: הילדה שוב חולה

בת 35, קופירייטרית עצמאית, סוג של מובילת דעה פמיניסטית בפייסבוק, כשהיא חושבת - כולם בטוחים שהיא עומדת לקפוץ מהגג

"אני מור בירן מורג, בת 35, גרה ביבנה, נשואה לגלעד ואמא ליובל בת ה-3 וחצי. כיום אני קופירייטרית עצמאית (אחרי עשור קשוח במשרדים) ועוסקת בנושאים רבים הקשורים לפרסום ושיווק: תסריטאות, דיגיטל, סושיאל, פרינט, קד"מ ועוד".

"אני מבלה לא מעט זמן ברשת, כשחלק ממנו מוקדש לפרסונה הפייסבוקית שלי, שהאמת, לא כל כך פשוט לי להגדיר: סוג של מובילת דעה פמיניסטית שמעלה (פעם ברבעון, כך יוצא) סרטונים על אמהות, נשים בעולם התעסוקה ועוד. הסרטון הראשון שלי צולם מתוך מצוקה וכעס אישי גדול ודיבר על למה ל'משרת אם' לא קוראים 'משרת הורה'. הוא קיבל אצלי בפרופיל כחצי מיליון צפיות, הגיע להרבה מאוד אתרים ותכניות בארץ. מאז, לא מעט אנשים כבר די הכירו אותי ועשו לי חשק לעוד - אז המשכתי. שנתחיל?".

00
מור בירן מורג
להמשך הפוסט

יום בחיי מאיה שובל - המון השתנה בחמש שנים אבל החתול עוד כאן

בת 38, מנהלת מוצר ברילוקיישן, משתדלת לא להילחץ מהמשימות ל-2019, מסתבר שלטאקו בעמידה ובישיבה יש אותו טעם

"אני מאיה שובל, בת 38, מנהלת מוצר ברילוקיישן בנאשוויל, טנסי. בגלגולו הקודם של הבלוג, תיעדתי כאן יום בחיי. בזמנו גרתי בהרצליה עם בן זוג וחתלתול ג'ינג'י ועבדתי כמנהלת תמיכה בחברת סטארט-אפ. העבירו קדימה חמש שנים: בן הזוג ואני כבר לא, חברת הסטארט-אפ עשתה אקזיט ונמכרה לחברה אמריקאית (אשוריון), החתול עדיין ג'ינג'י וחמוד, והיום אני מנהלת מוצר באשוריון אחרי שעברתי לנאשוויל לבד לפני שנתיים. הרבה השתנה".

היום של מאיה שובל הוא היום ה-50 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

11
מאיה שובל
להמשך הפוסט

יום בחיי הרבה ד"ר מימי פייגלסון, מרצה לחסידות, "לימודי מוות" ועיצוב לוויות

משפיעה רוחנית, חזרה לירושלים אחרי 16 שנה בארה"ב, תלמידת ה"אישביצר", האדמו"ר מפיאסצנה ו"הגורו המחבקת". כל יום מוכרח להיות ראוי להיות היום האחרון

"אני הרבה האורתודוקסית הראשונה שהוסמכה לאחר השואה. הוסמכתי בידי הרב שלמה קרליבך. בהיותי רבה חרדית-חסידית-מודרנית-אנרכיסטית, יצרתי ועיצבתי את תפקיד 'המשפיעה הרוחנית' בבתי מדרש לרבנים קונסרבטיביים בארה"ב ב-2001, ולאחר מכן, מ-2017 בבית מדרש לרבנים ע"ש שכטר בירושלים. בין לבין אני מרצה בארץ ובעולם על חסידות ובתחום "לימודי מוות" (Death Studies) ועיצוב לוויות. לפני כשנה וחצי חזרתי מ'שליחות' שארכה 16 שנה בלוס אנג'לס. איך אני אומרת, אדם יודע שהוא רחוק מהבית כשאוקיינוס ויבשת מפרידים בינו לבין הבית שלו". 

"בגיל 8, בבת ים, כאשר שאלו אותי לאיזו עדה אני שייכת, השבתי: 'לעדת בני ישראל'. 47 שנה מאוחר יותר אני עדיין אוהבת את התשובה הזו יותר מכל. לפני שנסעתי לארה"ב נמנתי על מקימי בית המדרש "יקר" בראשות הרב מיקי רוזן ז"ל ושימשתי בו כמשנה למנכ"ל וראשת בית המדרש לנשים יחד עם הרב דוד זלר ז"ל. לימדתי חסידות בבית הספר לקולנוע 'מעלה' ופרסמתי ביקורות ספרים במוסף הספרים של עיתון 'הארץ' (על כך אני תמיד מודה למיכאל הנדלזלץ)".

9
מימי פייגלסון
להמשך הפוסט

יום בחיי דקל זקיף - חירש מלידה, נוח שפחות מדברים ויותר כותבים בוואטסאפ

בן 31, גר בראשון לציון, בבוקר עובד ב"פסגות" ואחר הצהריים מאמן כושר, נשקל כל בוקר, אלוף אירופה פעמיים בקטרגל לקבוצות

"נעים מאד, שמי דקל. בן 31, רווק, גר בראשון לציון. אני חירש ובן למשפחה חירשת גאה - הורי חירשים שניהם. כילד וכנער הייתי האיש שמתרגם להם שיחות עם נציגי מוסדות כמו קופת חולים וכדומה. שפת הסימנים היא השפה הראשונה והטבעית שלי, אבל בניגוד להורי, אני מוגדר "כבד שמיעה" ומרכיב שני מכשירי שמיעה. ניתן לומר שגדלתי בסביבה מאתגרת, מרתקת, מעניינת וצברתי ניסיון בהתמודדות עם 'החיים עצמם' בגיל מוקדם מן הצפוי. למדתי מזה הרבה. אני ממש שמח שיש לי משפחה חירשת ואין מצב שארצה להחליף. שום דבר! כיף להיות ככה. באמת, בחיי". 

"אני עובד בבית השקעות פסגות כבר כמעט שלוש שנים כנציג בקרה של גמל, קרנות השתלמות ופנסיה. בשעות אחר הצהריים אני עובד כמאמן כושר אישי, מאמן מנטלי ומעביר הרצאות על תזונה נכונה. לא מזמן התחלתי עם תחום חדש: שיווק שותפים (affiliate). אני משווק מוצרים דיגיטליים של אנשים אחרים תמורת עמלה, מקים נכסים דיגיטליים ועושה קופירייטינג. אני גם שוער נבחרת ישראל בקטרגל (לשומעים), אלוף אירופה פעמיים ברציפות עם קבוצת 'דולפיני אשדוד' בליגת האלופות לחירשים וכבדי שמיעה".

00
דקל זקיף
להמשך הפוסט

יום בחיי חיים הר־זהב, התל-אביבי שנהנה מ"קארמת חניה"

בן 41, עיתונאי, אב לשתיים, חושב שסלט טונה בקופסת שימורים הוא מעדן, לא סוגר את הערב בלי פאזל

"אני חיים הר־זהב, בן 41, גרוש ואב לשתיים (מיכל בת 11 ויערה בת 9). עיתונאי כבר יותר מ-15 שנים (ערוץ 10, ערוץ הכנסת, קול ישראל ועוד), גר בדירה שכורה בכפר שלם. לפני כחודשיים עזבתי את העבודה כדי להשקיע את הזמן בכתיבת ספר שיתעד את המלחמה שרבים מהישראלים שכחו: מלחמת דרום לבנון. יצא שדווקא בשנים שבהן הייתי בסדיר, המחצית השנייה של שנות התשעים, היו שנות שיא הלחימה מול חיזבאללה, אבל למרות כמעט 200 הרוגים ואלפי פצועים באותן שנים, כמעט שאין ספרים על התקופה ההיא".

"ראיינתי כ-50 לוחמים לשעבר, בני גילי בערך, ששירתו בלבנון באותן שנים. חלקם חברים שלי מהסדיר והמילואים, לאחרים הגעתי דרך טוויטר. לכולם היה דבר אחד במשותף: כולם רצו לספר מה היה. כולם שמחו שסוף סוף מישהו מתעניין בסיפור שלהם, שהוא סיפור של מלחמה נטולת תהילה שהתבררה בדיעבד, עם נסיגת צה"ל מדרום לבנון, כאיוולת מוחלטת".

12
חיים הר־זהב
להמשך הפוסט

יום בחיי גליה גאורגיאבה - בבולגריה, גאודזיה זה ממש לא רק לגברים

בת 55, אם לשתי בנות, עלתה לישראל בגיל 28, מודדת ומתעדת הנחת כבלי חשמל, "חברת ועד" חסרת תקנה

"שמי גליה גאורגיאבה, אני בת 55. גרה בשכונת פסגת זאב בירושלים ואמא לשתי בנות בוגרות: קים (25) וקיילי (19). עליתי לארץ בשנות התשעים בגיל 28. עובדת כ-24 שנה בחברת חשמל כמודדת ומתעדת כבלים תת קרקעיים כדי שניתן יהיה למצוא אותם במהירות בעת הצורך".

"בבולגריה למדתי חשמל ובארץ גיאודזיה. גיאו = קרקע. דזיה = מדידה. המשמעות: מיפוי כדור הארץ מבחינה טופוגרפית, תשתיות ועוד. בארץ זה נחשב מקצוע גברי לצערי, בבולגריה למדו אותו גם נשים רבות. מגיל צעיר לימדו אותנו שאין דבר כזה מקצועות לגברים ומקצועות לנשים".

13
גליה גאורגיאבה
להמשך הפוסט

יום בחיי מייסא בלוט שמשום - קופצת לירדן, חולמת שעוד הרבה עסקים יקפצו

בת 35, אם לשלושה, חשבת ב"תפרון", בעלת אוסף צעצועי קינדר מאז שהיתה ילדה, פועמת אנרגיות, יודעת שהתחתנה מצוין

"אני מייסא בלוט שמשום, ילידת פקיעין, גרה בנצרת, נשואה לנעים (מהנדס בניין ומנהל פרויקטים בתחום התשתיות) ואמא לשלושה ילדים מקסימים: ג'ויל (בת 9), ג'ורג (בן 5) וג'זיל (בת 3.5). בת 35. חשבת בחברת "תפרון" ואחראית על הפעילות בירדן. לומדת לתואר שני במנהל עסקים ודירקטורית בשתי עמותות: "עסק משלך" להעצמה כלכלית לנשים ו-"קולקטיב אימפקט" לקידום תעסוקת ערבים בחברות ישראליות".

"מי שמכיר אותי טוב יודע עד כמה אני פועמת אנרגיות עם חיוך תמידי. לפני שהתחלתי לעבוד בתפרון, עבדתי בחברת ריווליס פלסטרו, לשעבר "ג'ון דיר", באבקום, ארנסט אנד יאנג (קוסט פורר) ועוד כמה קטנות. אני גם שותפה במשרד לראיית חשבון בנצרת, בזמני החופשי מייעצת ליזמים ועסקים מתחילים ומחזירה לקהילה. מאמינה בכל לבי שכל אדם יכול להשפיע ולשנות".

14
מייסא בלוט שמשום
להמשך הפוסט

יום בחיי אבידן ויס - העיקר שהמוזיקה תרוץ באוזן כל הזמן

בן 37, פעם מרמת גן, גדל בחניוות תקליטים, חולה על כנאפה, עושה שלום עם עצמו על סיגריה ונוף של הכרמל

"מי אני? אבידן ויס, בן 37, תושב חיפה טרי. פריק של מוזיקה, קולנוע ואוכל רחוב. מתגעגע לרמת גן ועדיין "בורח" אליה בסופ"שים, אבל אוהב גם את חיפה. גדלתי בחנויות תקליטים ולמרבה השמחה/הצער כנראה גם אמות בהן. הצורך בשינוי קצב ואווירה הוביל אותי להחלטה ספונטנית שטרפה את הקלפים. העבודה דומה, המקום חדש. הרבה לבטים, הרבה חששות, אבל גם הרבה אופטימיות וסקרנות בריאה. לחיפה הגעתי כי היא תמיד הסתדרה לי וכי תמיד הרגשתי בה טוב. מוזיקה היא אסקפיזם עבורי, וגם באגס באני לא רע".   

היום של אבידן ויס הוא היום ה-44 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

8
אבידן ויס
להמשך הפוסט

יום בחיי ציפי קרליק - להיזכר באבא ולצאת לעוד יום צילומים

אמא ליהל, בעלת משרד פרסום חברתי ויוזמת קמפיינים חברתיים. כשאביה מת בגלל כשל בבית חולים, הבטיחה לעצמה שתעשה הכל כדי לשנות עבור אחרים

"קצת עלי: ציפי קרליק, אמא ליהל בן שלוש. ילדתי אותו בגיל מאוחר יחסית. אני חושבת שאני בין הבודדות שנכנסה ויצאה ממיון יולדות כמעט חודש רק כי חששתי מהלידה. סחבתי את ההריון הרבה יותר מתשעה חודשים ובסופו הייתי כשלושה ימים בחדר לידה, בלי אפידורל ועם זירוז. חוויה שמכניסה לפרופורציות, ללא ספק".

"אני יזמית חברתית, במאית, צלמת ובעלת משרד פרסום חברתי בוטיק. בעשר שנים האחרונות עבדתי במספר תכניות טלוויזיה כתחקירנית, כתבת ובמאית כתבות מגזין. ייסדתי את המיזם הדוקומנטרי dostories365 שמחבר בין העולם העסקי למגזר הרביעי (עסקים חברתיים למטרת רווח). יוצרת סרטים תיעודיים קצרים שמסתובבים בפסטיבלים בעולם. אני מקווה שהם מצליחים להעביר מסר או לפחות לעורר השראה".

2
ציפי קרליק
להמשך הפוסט

יום בחיי דני גרמייז - מרצה על מיניות ומוגבלות, צורך אוכל אסיאתי יותר מכולכם

בן 40, מנהל אתרי אינטרנט לאנשים עם מוגבלות, משותק בגפיים כבר 17 שנה, מהגג בטאגאלוג (מה זה בכלל טאגאלוג?)

"שמי דני גרמייז, בן 40 ומזה שנתיים גר ביבנה. רווק יחיד בשכונה ירוקה של זוגות צעירים ומשפחות. מנהל אתרי אינטרנט לאנשים עם מוגבלות, בלוגר, יוצר וכותב. בין לבין אני פועל לשינוי עמדות על אנשים עם מוגבלות (ועמדות שזקוקות לשינוי, ברוך השם, לא חסר), מרצה על מיניות ומוגבלות ומנהל דף פייסבוק על החיים עם מוגבלות מזווית קצת אחרת ("לאתגר את אזור הנכות").

כשהייתי בן 23 התפרצה אצלי מחלה גנטית שובבה בשם נוירופיברומטוזיס. משמעותה, בקצרה: מפעל התנחלות של גידולים שפירים חדורי להט אידיאולוגי בשלל מאחזים בלתי חוקיים ברחבי הגוף שלי, ובעיקר בעמוד השדרה. עם רובם אני חי בדו-קיום של שלום קר, אך ישנו הקומץ האלים, "נוער הגבעות", שבחר לפלוש לעמוד השדרה עצמו וגרם לאורך השנים לכאוס הכולל קשיים בהליכה, ספסטיות מטורפת ואי-שליטה על סוגרים. כיף חיים. עברתי שני סבבים של הידרדרות-ניתוח-שיקום, שבהם פינו את "ההתנחלויות הסוררות", האחרון לפני כשבע שנים. כיום המצב יציב למדי, משותק בידיים וברגליים, מתנהל בכסא גלגלים ממונע וחי את חיי הפרברים בצוותא עם מטפל נפאלי מסור בשם סרוז'. קרחנה!".

7
דני גרמייז
להמשך הפוסט

יום בחיי יאיר רוטמן - אושו, חומוס ואמנות במקום הייטק

בן 46, נשוי ואב לשניים, הייטקיסט לשעבר שהגשים חלום ופתח גלריה בנמל יפו, חבר קהילה יהודית-ערבית בבאר שבע

"שמי יאיר רוטמן. דייג, מהנדס, סוחר אמנות ובעיקר אבא. נולדתי בקיבוץ גן שמואל לפני 46 שנים. נשוי לאורית ואבא לאומה (11) ועודד (7.5). בעלים-משותף של 'סלון יפו לאמנות', חנות-גלריה בנמל יפו. גר בבאר שבע".

היום של יאיר רוטמן הוא היום ה-41 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

01
יאיר רוטמן
להמשך הפוסט

יום בחיי ענת בן משה - לא קדושה, קורעת את התחת עבור משכורת

בת 49, אם לשלוש בנות, אחות במחלקה המטו-אונקולוגית, חיה בגעגוע מתמיד למיטה, אין יותר סיפוק מלעזור למישהו להבריא

"אני ענת בן משה. בת 49, אמא של שירה ורשבסקי (18), מעיין שכטר (12) ויעלה שכטר (8). גרושה פעמיים (שלוש אם סופרים את הפעם היחידה שהתחתנתי. עם האבות של בנותיי כבר לא התחתנתי באופן רשמי). בבית נמצאות גם לוסי הכלבה ופיצי החתולה. בית הבנות".

"עד גיל 42 הייתי כתבת, תחקירנית ועורכת בעיתונות הכתובה ובטלוויזיה. החלטתי שאני צריכה שינוי מקצועי והתחלתי ללמוד סיעוד. סיימתי גם תואר שני בסיעוד ובימים אלה ממש אני מתחילה לימודי על-בסיסי (התמחות לאחיות) באונקולוגיה. במקביל, מתחילה את השנה השלישית שלי כאחות במחלקת המטו-אונקולוגית ילדים בבית חולים דנה. עובדת במשרה מלאה, שזה אומר חמש משמרות של שמונה שעות בשבוע, אבל בפועל אין חודש שאני לא עובדת עוד חצי משרה בשעות נוספות. העבודה היא במשמרות של בוקר, ערב ולילה, כל השבוע, כולל חגים ומועדים. זה אולי יראה ככה, כי בחרתי לתעד משמרת של יום שישי, אבל יש לי הרבה יותר מרק עבודה בחיים".

9
ענת בן משה
להמשך הפוסט

יום בחיי יונתן דובי - פותר משוואות מתמטיות בשביל השקט הנפשי

חבר סגל המחלקה לכימיה באוניברסיטת בן גוריון, חי בבלאגן מאורגן, מנסה להבין למה מולקולות מתחממות כשמעבירים בהן זרם חשמלי, מנגן בחליל

"שמי יוני ואני חבר סגל ("פרופסור חבר" הוא התואר הרשמי שלי) במחלקה לכימיה שבאוניברסיטת בן גוריון. בהכשרתי אני פיזיקאי תיאורטי והמחקר שלי יושב על קו התפר שבין פיזיקה לכימיה. אני גר ביבנה (עיר האורות, ראו תמונה בסוף), עם ארבעה ילדים יפים וחכמים במיוחד (אני לגמרי אובייקטיבי - אחרי הכל, אני מדען!)". 

"אני יליד באר-שבע ואת כל התארים האקדמיים שלי עשיתי בבן גוריון. אבא שלי היה גם חבר סגל באוניברסיטה ולכן היא תמיד מרגישה לי כמו הבית השני. אני מנסה לשלב בין עבודה, משפחה, חיים אישיים ותחביבים. זה לא תמיד מצליח. לשמחתי, העבודה שלי היא העבודה הטובה בעולם לדעתי, ולכן גם יום מאוד עמוס יכול להיות יום מצוין".

00
יונתן דובי
להמשך הפוסט

יום בחיי טלי זינו-אלימלך - שפת האם שלי היא שפת הסימנים

אם לשניים שמטיילים בחו"ל, מנהלת "הזמנה לשקט" במוזיאון הילדים בחולון, מכורה לקפה, עוקבת אחר השבלול שבחצר ביתה

"אני חירשת, חיה בזוגיות עם דוד ואמא לרועי (יהיה בן 25 במאי הקרוב) ולידור (תהיה בת 22 במאי), בעלת תואר ראשון בכלכלה ובמדעי החיים, מנהלת כיום את "הזמנה לשקט" במוזיאון הילדים בחולון, מנחת קבוצות ומעבירה הרצאות. שפת האם שלי היא שפת הסימנים. אני נושמת וחיה אותה כל יום".

"אוהבת להפעיל פרויקטים, לתקתק עניינים, המון אנרגיות, מכורה במודע לקפה משובח, תמרים ובננות. נהנית לצלול לתוך מלים, שפה היא כוח, היא מייצרת מציאות. אוהבת להקשיב לאנשים מתוך הבנה כי כל אדם נושא בחובו סיפור. זה מרתק אותי כל פעם מחדש".

היום של טלי זינו-אלימלך הוא היום ה-38 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

11
טלי זינו-אלימלך
להמשך הפוסט

יום בחיי עידו סום - כשישראלי, איטלקי, זימבבואית וניגרית הקימו קרן השקעות

בן 39, חי בלונדון אבל חורש את אפריקה לאורכה ולרוחבה בחיפוש אחרי "להיט הטק" הבא, חגורה שחורה בקיקבוקס

"קוראים לי עידו סום, בן 39, חי בלונדון עם אשתי גליה ושני הבנים שלנו אביב (8.5) ונדב (5.5) שדואגים שאף פעם לא יהיה לנו משעמם. אני יזם בנפשי ומאז 2006 מתעסק בסטארטאפים באפריקה, בהתחלה כיזם ובשמונה השנים האחרונות כמשקיע".

"העיסוק באפריקה נולד מתוך שנים של יזמות חברתית והרצון למצוא עשייה עסקית עם משהו שאני יכול להתחבר אליו ברמה הערכית. אני לא בטוח שככה הייתי מתאר את הקריירה שלי לפני 10-15 שנה, אבל אני מת על מה שאני עושה ועושה את זה מבחירה מוחלטת. חוצמזה, אני גם אוהב קיקבוקס (חגורה שחורה, סחבתי איתי גם את גליה והבנים), ריצה, סנובורד ולטייל במקומות חדשים. אני משתדל מאוד לא לוותר על אף אחד מאלה".

13
עידו סום
להמשך הפוסט

יום בחיי יובל בן זאב - משקיע בשוק ההון לפרנסה, מתנדב עבור הנשמה

עוד מעט בן 50, רץ למרחקים ארוכים, יועץ-פרויקטור לעת מצוא של המועצה המקומית שוהם

"אני יובל, בן 49 (בעצם עוד מעט 50), נשוי ואבא לשלושה בנים (צבא, י"ב, כיתה ו'), גר בשוהם. עובד באופן חלקי כעצמאי בתחום ההשקעות ושוק ההון, אחרי הרבה שנים שהייתי שכיר. משתדל לנצל את הזמן הפנוי שלי להתנדבות בקהילה בתחומים המשתלבים בעולמות התוכן שלי. רץ למרחקים ארוכים. אושר, בריאות ומעשים טובים".

היום של יובל בן זאב הוא היום ה-36 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים".

00
יובל בן זאב
להמשך הפוסט

יום בחיי עדנה יפה - עו"סית עם מקום בלב לעוד בעל חיים אחד

בת 37, נשואה פלוס שניים, גרה בערד. פעם בשירות בתי הסוהר, היום מטפלת עצמאית ליחידים, הורים וקבוצות

"שמי עדנה יפה, בת 37, נשואה לאריאל ואמא לנגב (בת 11) ותמיר (בן 9). מתגוררת בערד. עליתי לארץ מאתיופיה בגיל שנתיים וחצי. חוץ מתקופה קצרה בצפון כל חיי עברו בערד".

"אחרי הצבא ישר הלכתי ללמוד. התלבטתי בין כלכלה לעבודה סוציאלית. נטיית הלב היתה עבודה סוציאלית. מה ששיחק לטובת הכלכלה היתה העובדה שמעבודה סוציאלית קשה להתפרנס. צדקתי".

14
אריאל יפה
להמשך הפוסט

יום בחיי גילי יובל - חיה את האמנות שרק העשירים יכולים לקנות

בת 35, נשואה ואם לבת, גרה בלונדון ומנהלת את אגודת הידידים הבריטיים של מוזיאוני האמנות בישראל. האשה מאחורי עמוד הפייסבוק "והעבד הזה הוא אני"

"אני גילי יובל, בת 35, נשואה. אמא לגאיה (בת שנתיים), מנהלת בפועל את אגודת הידידים הבריטיים של מוזיאוני האמנות בישראל, גרה בלונדון מזה חמש שנים והאדם מאחורי 'והעבד הזה הוא אני', עמוד פייסבוק הומוריסטי המתמקד בשגרת העבודה המודרנית. חולה על שגרה אבל תמיד מחפשת דרכים לפרוץ אותה".

"העבודה שלי כוללת קשר הדוק עם תורמים. מאחר שאלה אנשים עם זיקה לאמנות, הארגון שלנו פועל גם כסוג של חברת תוכן. אנחנו מארגנים סיורים בתערוכות, ביקורים בחדרי סטודיו של אמנים מובילים, ביקורים באוספי אמנות פרטיים ועוד. פעמיים בשנה אני מוציאה טיול תורמים ליעד כלשהו. אלה טיולים מאוד מושקעים מבחינה אמנותית. הכסף שאנחנו מגייסים מועבר בסופו של דבר לתוכניות חינוך שמפעילים מוזיאוני האמנות בארץ".
 

10
Matt Ashford
להמשך הפוסט

יום בחיי אמיר וולנסקי - צלם על ריטלין, חולם על פקידי מס הכנסה

בן 49, אב לשלושה שבחר בעצמאות ומשפחה ומאז השלדים מרקדים בראשו. לא מבין מה הבעיה בעגבניה על לחם

"קוראים לי אמיר וולנסקי. בן 49, אבא לשלושה ובן זוג לאחת. לשעבר (עם סנטימנטים) מקיבוץ יד מרדכי. בעבר הייתי מלצר, ברמן, גנן, מטייל ומאבטח. ב-1995 חזרתי מעבודה בצרפת והתחלתי לימודי קולנוע. ידה ידה ידה... היום אני במאי וצלם של תכנים שחלקם לטלוויזיה (תכניות וסדרות, ריאליטי וכו')  וחלקם לחו"ל ולאינטרנט".

היום של אמיר וולנסקי, שדווקא בחר לתעד יום בו הוא לא יוצא לעבודה, הוא היום ה-33 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים".

11
אמיר וולנסקי
להמשך הפוסט

יום בחיי הדס גיפס, רופאה משפטית ששמה מטאל בפול ווליום

ילידת 1977, אם לשניים, מרכזת תחום הנצלת הרקמות במכון לרפואה משפטית, מחליפה בין שלושה זוגות נעליים בעבודה

"אני ד"ר הדס גיפס, ילידת 1977, רופאה משפטית כבר 13 שנה ואם לשניים (בת 11 ובן 8.5 במשמורת משותפת). כשחושבים על המקצוע שלי מיד עולות לראש פרשיות רצח מכותרות החדשות, אך השגרה היומיומית דווקא מלאה במקרי מוות פחות מתוקשרים, מגוונים מאוד, שנגרמו מסיבות טבעיות ולא טבעיות".

"בנוסף לפן הבלשי-החוקר, אנו גם שליחי בריאות הציבור ומנסים למפות את הסיבות העיקריות לתמותה באוכלוסייה. אני מרכזת את תחום הנצלת הרקמות במכון לרפואה משפטית. בסיוע נציג של מרכז ההשתלות ובהסכמת משפחות המתים אנחנו אחראים לשיעור ניכר מהקרניות המונצלות להשתלה. בנוסף, רופאות ורופאי המרכז בודקים גם קורבנות חיים של אלימות גופנית ומינית בכל שעות היממה".

15
הדס גיפס
להמשך הפוסט

יום בחיי אודליה בן אפרים, אלופת ישראל באיגרוף וחיילת

בת 19, עלתה מצרפת לפני ארבע שנים, מתאמנת מגיל 10, נעזרת באמא כשצריך להרים את המצב רוח

"קוראים לי אודליה בן אפרים, אני בת 19 וגרה בנתניה. נולדתי בטולוז שבדרום צרפת ועליתי לארץ ביולי 2015 עם אבא דוד, אמא אינס ואחיותיי לאה (21) וגלית (12)".

"אני מתאגרפת בנבחרת ישראל משנת 2016. התחלתי לעסוק באיגרוף בצרפת - בגיל 10 עם אבא שלי שהוא מתאגרף ומאמן. התחלנו להתאמן ביחד בבית באולם קטן שבנינו במרתף ולאט לאט התאהבתי בספורט הזה. התחלתי להתחרות בגיל 11. כשהייתי בת 12 זכיתי במקום ראשון באליפות צרפת. הצטרפתי למועדון מכבי לוד כמה ימים אחרי שעליתי לארץ וזכיתי במקום ראשון באליפות ישראל בשנים 2016, 2017, 2018 ולאחרונה גם ב-2019. התגייסתי לצבא במארס 2018 כספורטאית פעילה. זה נותן לי אפשרות להגשים שני חלומות: לשרת בצה"ל ולייצג את המדינה באיגרוף".

00
שחר סדן
להמשך הפוסט

יום בחיי עדי זליכוב רלוי - סופרת, פוצחת בריקוד כשהבית נותר ריק

בת 38, אם לשלושה, מתמרנת בין מציאות לדמיון, חולמת להשכים בוקר אחד כמו נסיכת דיסני פריוויליגית

"שמי עדי זליכוב רלוי. סופרת, עורכת ומתרגמת. הוצאתי עד כה שלושה ספרי ילדים (עם עובד, הוצאת ידיעות ספרים). ספר ילדים נוסף ורומן ראשון למבוגרים בהוצאת ידיעות ספרים עתידים לראות אור השנה. אמא לשלושה, נשואה, בת 38, גרה בגבעת שמואל, כותבת גם וגם, פה ושם ("הארץ", "מקור ראשון", כן, בשניהם בקביעות), מתמרנת בין מציאות לדמיון, רוב הזמן". 

היום של עדי זליכוב רלוי הוא היום ה-30 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים".

00
עדי זליכוב רלוי
להמשך הפוסט

יום בחיי אופירה כ"ץ-שופן - דיאטנית שקמה לרוץ כשעוד חשוך

קיבוצניקית שגרה 150 מטר מאמא, אם לשלושה, אוהבת לעבוד בימי שישי, מנסה לנחש כל בוקר איזה "יום שיער" יהיה לה

"שמי אופירה כ"ץ-שופן, אשה לאלעד, אמא לאלינור (15.5), אדם (13) ואביגיל (9.5) ובתה של אורה. דיאטנית, דוקטורנטית, חברת קיבוץ, מתחזקת צי של חברות טובות, מאוהבת בקבוצת הריצה שלי ומכורה לריקודי עם".

היום של אופירה כ"ץ-שופן, שבחרה לתעד יום שישי, הוא היום ה-29 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים"

00
אופירה כ"ץ-שופן
להמשך הפוסט