יום בחיי אמיר וולנסקי - צלם על ריטלין, חולם על פקידי מס הכנסה - עוד 365 ימים - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

יום בחיי אמיר וולנסקי - צלם על ריטלין, חולם על פקידי מס הכנסה

בן 49, אב לשלושה שבחר בעצמאות ומשפחה ומאז השלדים מרקדים בראשו. לא מבין מה הבעיה בעגבניה על לחם

תגובות
11
אמיר וולנסקי

"קוראים לי אמיר וולנסקי. בן 49, אבא לשלושה ובן זוג לאחת. לשעבר (עם סנטימנטים) מקיבוץ יד מרדכי. בעבר הייתי מלצר, ברמן, גנן, מטייל ומאבטח. ב-1995 חזרתי מעבודה בצרפת והתחלתי לימודי קולנוע. ידה ידה ידה... היום אני במאי וצלם של תכנים שחלקם לטלוויזיה (תכניות וסדרות, ריאליטי וכו')  וחלקם לחו"ל ולאינטרנט".

היום של אמיר וולנסקי, שדווקא בחר לתעד יום בו הוא לא יוצא לעבודה, הוא היום ה-33 בפרויקט "עוד 365 ימים בחיים של 365 אנשים".

 

05:30

סאמר עולה על מנוע המזגן ומייללת בחתולית שאפתח לה דלת. מתעורר אבל לא עושה עם זה כלום במשך שעה.

10
אמיר וולנסקי

06:30

במטבח, זוגתי כבר ארוזה ומוכנה ליציאה מוקדמת לעבודה. הקרבות הקטנים של הבוקר ייחסכו ממנה. אני פרילנסר שלעתים עובד קשה, אבל לא בכל יום. היום לא.

9
אמיר וולנסקי

06:45

מנסה להנדס כריכים על פי מיטב זכרוני. חשוב שכל אחד יקבל באופן מדויק את הכריך האישי שלו אחרת...

07:00

שלושת הילדים (7,12,15) קמים ומחפשים את עצמם. מחפשים חצאי גרביים, משחות שיניים, פריטי לבוש. הם מתהלכים בערפל של חוסר יעילות לכאן ולשם בלי יכולת לקדם משהו מהדברים הפשוטים שעליהם לבצע. מדי פעם עוצרים לכמה שניות ובוהים לנקודה בלתי נראית. אני מביט בהם ומתקשה להבין כיצד ההומו סאפיינס, שקם בבוקר במשך מיליוני שנים, השתלט בסוף על העולם. ערפל של חוסר יעילות...

07:30

השלושה אוכלים קורנפלקס ומביטים בכלי האוכל שלהם. "אבא, אתה יודע שאני כבר לא אוהב חסה" ("ממתי? לא ידעתי"), "אבא, למה עגבניה בלחם!!! ("אבל אתמול אכלת עם עגבניה"), "לא רוצה, היא מרטיבה לי את הלחם". עםאבוקדובליאבוקדוירקותבצדירקותבאמצעתחתוךככהתחתוךאחרתאיפההתיקשלי?הנההתיקשלך! צאו החוצה...

08:05

מחנה את האופנוע מול שער בית הספר. הקטנה יורדת באצילות מהמושב האחורי. גם היא וגם אחיה הגדול עומדים לאחר לשיעור הראשון. אף אחד מהנאומים שנשאתי בגנות האיחורים הבלתי מוצדקים לא עבד עליהם מעולם. טיפת מוסר ומצפון אין להם כלפי לוחות זמנים. תפישת עולמם אומרת שמתי שהם מגיעים זה כנראה הזמן הנכון להתחיל. גישה קוסמית. באותה מידה שאני כועס עליהם - ככה אני מקנא.

8
אמיר וולנסקי

08:15

חוזר הביתה. במקלחת, בשירותים, בחדרים שלהם מתחוללים נזקים בלתי מתקבלים על הדעת. הפוגרום על שולחן האוכל מעיד על שני דברים: האחד, שאם שופכים חלב על השולחן הוא נשפך על השולחן. השני, שהקטנה שכחה לקחת את קופסת הסנדוויץ' שלה. כאיש חינוך אני יודע שיש רק דרך אחת ללמד אותה אחריות. אני שומר לי את הקופסה. ממילא העגבניה מרטיבה לה את הלחם.

09:00

בניגוד לרצוני הטבעי, אני לוקח את הרצועה, קושר אליה את סימבה של השכנים ויוצא לריצה. אנחנו שותפים לספורט אבל התודעה שלנו שונה. הוא מוכן לרוץ תמיד ולעד. אני לעומת זאת מוכן לעצור בכל רגע ולעבור להליכה. הריצה עבורי היא בריחה. בריחה מהגיל, מהכרס שתופחת, מבלות העור, מהידלדלות מסת השריר ומדימוי עצמי שהולך ונשחק. אני רץ על חיי...

7
אמיר וולנסקי

10:30

לפני ארבע שנים החלטתי שמתוך מחויבות הורית, עלי להתנסות במה שהומלץ לילדים שלי לקחת (שקר, הייתי חייב...). מאז כשאני נדרש לשבת בבית ולכתוב אני חומד ריטלין. הקטנצ'יק מכניס אותי תוך חצי שעה לאזור הנוחות במרווח הקטן בין אוזן שמאל לימין. אני עובד מהר יותר, דברים מסתדרים לי ויש לי תחושה שכל דבר שאני עושה הוא הדבר הנכון. התמסטלות של סחים...

6
אמיר וולנסקי

10:33

ניגש לכתוב. עובד על שני הפרויקטים במקביל. פרויקט הראשון הוא תסריט לסרט תדמית לחברה בינלאומית, השני הוא לכתוב את מה שאתם קוראים כעת (אם הגעתם עד כאן אני מפציר בכם, אל תעצרו). אני מקיא ללא סדר כותרות, דימויים, רעיונות, מלים ומשפטים, ואלה מתגבשים אט אט למסמך קריא. האתגר בסרט התדמית הוא לכתוב בעברית על משהו שאין לי בו מושג, לתרגם אותו לאנגלית ולהתחנף ללקוח. האתגר של כתיבת הבלוג הוא לנסות להפוך פעולות ומעשים בנאליים למעניינים.

12:18

הריטלין עושה יופי של עבודה ויש לי תחושה עילאית שהספקתי המון. יוצא החוצה לחצר וחולם. ואז, כשלמראית עין הכל בסדר ואין לי סיבות אלא להיות מאושר, מתחילים לרקוד בתוכי שלדים ישנים. שלדים שמלווים אותי מאז שהפכתי לעצמאי ובחרתי בעולם של בית ומשפחה. איך זה שאני בבית כשכולם עובדים? למה אני לא ביום צילום עכשיו? איפה טעיתי בבחירת המקצוע שלי? האם זו היכולת שלי? טעות בשיווק? למה אף מפיק לא מתקשר אלי?

4
אמיר וולנסקי

וככה זה כבר שנים. מדי כמה ימים דוהרת לה רכבת הרים של חרדות, חישובים כספיים והתפכחות. חרדה-פרנסה-ידיעה שהכל בסדר-חרדה-פרנסה-ידיעה ש...  אני נכנס הביתה ומכין מרק דלעת בשמנת. כזה עם טימין, לימון ושום. מרק הבית.

5
אמיר וולנסקי

13:00

הריטלין בשיאו. אני מרגיש שבמקביל לכתיבת שני הפרויקטים אני יכול לסחוט מעצמי עוד טיפה יעילות. אז אני מרים את השפורפרת. כעצמאי, יש לי רומן מבחיל ומשעמם עם רשויות. מס הכנסה, ביטוח לאומי, בנקים וחברות הביטוח. אתה חייב לנו, אנחנו חייבים לך, איחרת, הקדמת, תתקן כי טעית, למה לא שלמת, למה לא שלחת, רגע, אעביר אותך למי שמטפל בזה. בכל שיחה יש דז'ה וו קטן. השיחה הזו התקיימה כבר.

14:00

אני מוציא את הסנדוויץ' עם העגבניה (בכלל לא רטוב, מה היא מקשקשת?). סביבי הבית מסודר. הספקתי לא מעט ואני שבע. מהסלון קורצת אלי הטלוויזיה ואני נענה. הפסקת נטפליקס קצרה ו... אני נרדם על הספה. עטוף בשמיכה שבקצותיה מבצבצים נעלי בית בלויים, עם הבגדים שהוכתמו בנקודת כתומות של דלעת.

3
אמיר וולנסקי

בחלומי מופיע פקיד מס הכנסה אצלי בחצר. מוזיקה בוקעת משום מקום, קרני שמש חורפיות מלטפות אותנו מבין ענפי העצים. אנחנו אוחזים ידיים ורוקדים. בתנועת הריקוד קוטף הפקיד תפוז מהעץ שלי ונראה לי שהוא מאושר. אני ממש שמח כי אני אוהב לשמח פקידים של מס הכנסה. הוא מקרב את ראשו אלי כממתיק סוד ואז אומר לי בסמכותיות: "מר וולנסקי המאוד יקר, לאור העובדה שאנחנו קורעים אותך כבר 30 שנה, ב-30 השנים הבאות אני אישית פוטר אותך לגמרי מתשלום". ואז, קורה דבר נורא. הפקיד מתמוסס ונעלם אל תוך אור גדול ומסנוור.

14:30

דלת הבית נפתחת ואור גדול פורץ פנימה ביחד עם שניים מהילדים, אדם ונעמה. הם מדליקים את האורות בכל הבית ומחריבים את האידיליה שנבנתה בשעות האחרונות בצחקוקי יוטיוב ובבקשות למזון. עד כמה שזה מבאס ומדכדך, יש להודות שהבית הזה הוא גם שלהם. אני קם מהספה, מנסה לטשטש את העובדה שישנתי.

15:00

תוך חימום ארוחת צהריים שלהם, עולה בי מחשבה על כך שרוב השנה אני עובד מחוץ לבית והם אף פעם לא רואים את זה. מה שייצרב להם בזיכרון ממני, זה המחזה הוויזואלי של אבא שלהם: קשיש ללא גיל, הלום שינה, ספון בבגדים ושמיכות על הספה באמצע היום. זהו. זה מה שיזכרו.

מהסלולרי של הבן עולים צחוקים לא טבעיים שמעלים בי כעס. צחוקים היסטריים של כוכבי יוטיוב. משהו מאאאגניב ומטורף לפנים, של איזה אחד שהוא שרירן וצוחק על אחד אחר שהוא טמבל או מפגר או שעבדו עליו בחדר כושר או על אמא שלו. גיבורי תרבות של עולם מקביל... אני יודע שאני חייב לכבד את זה. זה העולם שלו. הגדולה מסתגרת עם הפסנתר בחדרה. שניהם שומרים על זכות השתיקה.

16:30

זוגתי חוזרת מעבודתה. אנחנו עוברים על הסדרי ההסעות של הילדים לחוגים ולהתחייבויות שונות. שני טיפים יש לי לתת: הראשון הוא שאם יש לכם ילדים - תקבעו שכל החוגים שלהם יתקיימו ברדיוס של שני קילומטרים מהבית. אנחנו לא עשינו את זה... בהנחה שלא הקשבתם לטיפ הראשון, הנה הטיפ השני: תתקינו דלקן אוניברסלי ברכב. כזה שרק דוחפים את הידית לרכב והכל נפתח. לא צריך אשראי ולא כלום. אני התקנתי ואיכשהו זה פחות כואב.

20:00

אנחנו יושבים לאכול ביחד. מאז שעלמא, הבת השלישית, רשמה בכתב ידה "מדקון" מדויק להכנת חביתה והחליטה לנסות אותו ערב ערב, אנחנו מעלים את רמת הכולסטרול.

2
אמיר וולנסקי

20:30

מקלחות. פעולה פשוטה של אנשים מבוגרים ומורכבת מאוד לילדים. ממוקמת גבוה מאוד בסולם הפעולות שגורמות לי לחשוב בכל ערב אם זה מה שהייתי צריך בחיים. בסוף, כשזה קורה, והם יוצאים במרווח של 20 דקות מהמקלחת עם החלוקים הקטנים שלהם כמו מיני-אוליגרכים מבושלים, אני משוכנע שכן. לא תמיד, אבל ברגעים האלה כן...

21:15

עלמא ואני נכנסים למיטה וקוראים ביחד את "שקשוקה 2". מאז שהיא בת שנתיים אני קורא לה סיפורים וככה היא נרדמת. אני שואל אותה אם כשהיא תהיה גדולה ואני זקן היא תזכור את הרגעים האלו. היא נשבעת שכן. אותי זה מספק.

1
אמיר וולנסקי

23:50

מתעורר במיטה של עלמא ויוצא לסלון. הבית מבריק ואין זכר למהומה שהתחוללה בו. זוגתי סידרה וניקתה כאילו לא היה פוגרום מעולם. איך היא עושה את זה?

כולם ישנים. אני הולך לארגן את תיק הצלם שלי. ביגוד, כובע, מכשירי עזר וכו'. מחר אתחיל לצלם סרט עבור חברת Siemens בתחנת הכוח "דליה". אלו עומדים להיות שני ימי צילום מורכבים ומעניינים. מעניינים כמעט כמו להישאר בבית.

רוצים גם אתם להשתתף, לתעד יום בחייכם ולהיות אחד או אחת מעוד 365 ימים בחייהם של 365 אנשים? פנו ל-sivan.klingbail@gmail.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#