בסוף הדרך, מלאך המוות לוחץ ידיים לכולם - יומנו של שמן - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

בסוף הדרך, מלאך המוות לוחץ ידיים לכולם

אף פעם לא חשבתי על המוות לפני שביקרתי בהוספיס כדי לחלק מתוקים לחולים סופניים. דווקא שם, במקום שבו יכולתי להרגיש בר המזל הכי גדול ולומר "זה לא נוגע אלי", הבנתי כי טעיתי בתפישת עולמי

תגובות
הוספיס תל השומר
עופר וקנין

לפני כשנה ביקרתי במחלקה של חולים סופניים כדי לחלק להם מתוקים. מכר לחץ עלי להצטרף אליו ולבסוף השתכנעתי. המכר ומשפחתו הם מסוג האנשים שידיהם מושטת לכל מי שרק חפץ בה. אני לא אדם כזה, ואם נדבר בפתיחות, גם רוב בני האדם רחוקים מלהיות כאלה.

בדרך לבית החולים התנהלה שיחת חולין סוערת ביני לבין עצמי על מה יוצא לי מזה ולמה אני צריך את זה. אני הרי לא אוהב לעזור לאף אחד. לא נעים להודות אבל חלק גדול בהחלמה מאנוכיות היא קודם כל להכיר בה. לא אוהב להעלות ספה עם חבר לקומה רביעית עם מעלית; לא אוהב לתת יד לזקנות בכביש; לא אוהב לצאת מהבית; ואם כבר יצאתי אז לא אהיה הראשון להתנדב להיות נהג תורן או חלילה להחליף גלגל לאדם שנתקע בצד הדרך.

מניסיוני המר אני יכול לומר ש''אדם לאדם זאב''. זאת האמת המרה. האמת האבסולוטית ביותר. האמת שנוכחתי לגלות שגם הנאורים ביותר לכאורה מתגלים כרשעים אגוצנטריים עד לרמת חלחלה. באינספור סיטואציות עובדים מנסים להתקדם על חשבון הקולגות שלהם ומאחורי הגב. אנשים בעלי השפעה שצדק מוסר ויושרה היתה אמורה להיות בראש סדר העדיפויות שלהם, נשארו לבסוף נאמנים רק לעצמם. שלא נדבר על עורכת הדין שפישקה את רגליה, ויתרה על ערכי מוסר בסיסיים במסדרונות בית המשפט בשביל להתקדם עוד קצת בחיים. על כל אלה לא נדבר, רק נזיל דמעה של בושה על מה הפכנו להיות ונמשיך הלאה כאילו לא קרה כלום.

בכל מקרה, כשהסתיימו האידיאות, כבר הגענו למחלקת ההוספיס. היו שם אנשים במצב רפואי של כמה רגעים לפני שולחן השטיפה, לפני הקדיש. נו, החבר'ה של הדקה התשעים. מאלה שיש להם כבר חול בנעליים ומלאך המוות כבר כמעט נוגע בהם, כמו בתמונה ההיא של מיכאלאנג'לו על הקפלה.

כתבת "כאן" על המקום שאליו מגיעים אנשים למות

על השולחן הצדדי במחלקה ישבו שניים לשחק דמקה. עשן סיגריות הסתיר את שניהם כאילו אין חוק במדינה הזאת ומותר לעשן באמצע מקום ציבורי. כנראה שיש רגעים בחיים שיש כלל ויש יוצא מן הכלל. זה בדיוק המקום ללחוץ על כפתור היוצא מן הכלל. בשולחן ליד ישבה אשה מבוגרת ואכלה סוכריה על מקל. שיער שיבה מקומט כיסה את פניה, מבטה היה חסר כל תקווה. חייה ומר גורלה השתקפו מעיניה השחורות. מן הצד השני צפתה אשה יפת מראה בחדשות בשפה הרוסית. היא היתה היחידה במקום הזה שסירבה בכל כוחה המועט לקבל את המציאות שדפקה על דלתה. כמעט האמנתי לה שהיא כאן בשביל ללכת. רק בגדיה הסגירו שהיא כאן כדי להישאר, כנראה עד סוף הזמן.

היו שם עוד הרבה אנשים. חלקם יפים מאוד, חלקם פחות. רובם צעירים מדי בשביל למות. היו שם שמאלנים וימניים, עשירים ועניים. חזקים וחלשים. כולם התערבבו בכולם ללא כל ייחוס או מעמד חברתי. ממש לא עניין אותם פוליטיקה, או אגו, פורנו גמדים ואורגיות בדנג'אן. הם בכו בלי דמעות. העצב שהיה שם באוויר הלך איתי לכל מקום שבועיים אחרי.

וממש ליד היתה עוד מחלקה: לאלה שכבר ממש נשארו מספר ימים או שעות. להם כבר לא היה כוח לעשן או לאכול סוכריות על מקל. להם נשאר רק המבט, המבט שלפני עזיבת העולם. הצער הגדול הזה שאי אפשר לברוח ממנו. הצער כשאתה מבין שהטיול נגמר. שאתה רק בשר ודם. צער על טעויות, צער על הדברים שלא הספיקו לעשות, על כאבים ומכאובים וחיים שעומדים להיעצר. על אובדן השליטה והצורך ביד סועדת.

אף פעם לא חשבתי על המוות לפני המפגש הזה. התהלכתי בעולם כאילו אהיה כאן לנצח. לא בכיתי כשכיסו את אבי בחול, גם לא כשקברו כמה מחבריו הטובים. לא כי לא כאב לי, כאב לי, פשוט הבנתי שככה זה מתנהל פה. רכשתי כבוד לאדמה יותר מלאלה שדורכים עליה. כבוד מזויף לכאן ועכשיו. לרגעי. לחולף. לשקרים ולהבלים. 

הוספיס תל השומר
דודו בכר

והנה דווקא שם, במקום הכי נמוך, במקום שיכולתי להרגיש בר המזל הכי גדול בעולם ולומר "זה לא נוגע אלי", דווקא שם הבנתי כמה טעיתי בתפישת העולם שלי - בעיסוק בעצמי ברוב שעות היום; בחוסר הנימוס שלי כלפי אנשים; בכיבוס המלים והמניפולציות; בשקרים הלבנים; באנוכיות הברברית והבהמית שרוב בני האדם חוטאים בה לאורך רוב שעות היום באופן מופגן או פנימי עמוק. כמה טיפש אדם יכול להיות ולחשוב שהוא חכם גדול. כמה חוסר אונים, חרדה ועצב עטף אותי כשבהיתי בהם יושבים על המיטות, משתדלים לחייך כמה שאפשר בשביל לא להכאיב למשפחות שלהם.

הבחור שנהג במרצדס ביבוא אישי ולבש את מיטב המותגים, לגם שיכר יינות יקרים ואכל גבינות מעלות עובש לפני שהחיים זימנו אותו לכאן. הוא ישב שם לצד זה שנסע באוטו ישן נושן והתלבש בבגדי שוק דהויים. לא ירחק הזמן והם ישכבו זה לצד זה בדממה, שווים כמו ביום שנולדו. מלאך המוות בסוף הטיול בעולם הזה לוחץ ידיים לכולם. וכשיגיע תורכם תשתדלו שהידיים שלכם תהיינה נקיות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#