בצימר, עם בחורה ועל פטריית הזייה, למדתי איך לאכול את החיים בידיים - יומנו של שמן - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

בצימר, עם בחורה ועל פטריית הזייה, למדתי איך לאכול את החיים בידיים

התוכן של המלים שלה עושה לי צרבת אבל הדרך שבה הן נאמרות גורמת לי אושר אין סופי. אנחנו כל כך שונים שזה מבחיל ומקסים בו זמנית. אך דווקא ביחד איתה לקחתי משהו בעל משמעות לדרך

תגובות
"הריח שלה מעיר לי הנשמה. היא לא מה שחיפשתי, אך היא כל מה שחלמתי להיות"
Getty Images IL

זה חודש שאני יוצא עם בחורה חובבת שיכר ממדרגה ראשונה. מסוג הבחורות שנוגדות לכאורה את תפישת העולם שלי, את הקצב שבו אני חי ואת החרדות בתוכי. שנים שאני מחפש קשר נטול מחסומים, רגיש, מכיל, יציב, אך גם בשבילי הבחורה הזאת היא קצת יותר מדי. 58 ק"ג של כיף טהור. היא יותר מבוגרת ממני אבל נראית כמו הבת שלי או במקרה הטוב - אחותי הקטנה. עצרו אותנו כבר פעמיים לבדיקה משטרתית ושאלו אותה אם הכל בסדר. חושבים שאני "האנס מבוסטון" כשאני הולך איתה חבוק. הם לא יודעים שהיא הלא נורמלית מבנינו.

האשה הזו היא קודם כל חוסר יציבות מוחלט. התנערות נחרצת ומופגנת ממסגרות חברתיות וכלכליות. המחר שלה, כך מסתבר, הרבה יותר חזק ומוחשי מהאתמול. לא מחשבת שום צעד, בטח שלא בוררת כל מלה. לפעמים אני מבקש ממנה, ככה ברמיזה, להוריד את המשקה מהיד ולהביט לי לרגע בעיניים. היא אף פעם לא מביטה, וגם שיוצא מבט, אז העיניים השחורות שלה לא מצליחות לספר לי כלום. והחיוך? לפעמים נדמה לי שהוא מודבק שם בלי שום קשר למציאות.

כנראה שיש גם אנשים כאלה. עומק רגשי זה פשוט לא הם. האתמול נשאר מאחור, ההיום מגניב לאללה, והמחר, ובכן, לוט בערפל. ואני? אני צריך יציבות. אני צריך שישימו את החלב במקרר שלא יתקלקל, אצלה הוא יכול להישאר על השיש חצי יום. אני צריך למלא דלק כבר בחצי, אצלה הנורה זה רק אור מהבהב חסר חשיבות. ''תיסע, אל תדאג הכל בסדר''. והסקס? איזה צעקות, איזה פתיחות. אני צריך חצי בקבוק וודקה בשביל שאוכל להוריד חולצה לידה והיא לא מפסיקה לצחוק לי על הכרס. אין פילטרים. אין מחסומים. אין מערכת הפעלה. אין סנכרון בין מוח לרגש. אין סאבטקסט. הכל על השולחן. 

אני חייב להדביק את הפער הזה אם אני רוצה להגיע אליה. אני חייב אותה לידי. הריח שלה מעיר לי הנשמה. היא לא מה שחיפשתי, אך היא כל מה שחלמתי להיות. "בוא ניקח פטריות של הזיה", אמרה לי באחד הערבים השבוע, "ניסע למקום שקט ונעשה את זה. אתה כל הזמן מדבר על משמעות. הנה משמעות. אחרי זה ייעלמו לך החרדות והשאלות לתמיד. אתה תשתחרר". קבענו שניסע בשישי לאיזה צימר מבודד ושם ניקח. נכנסתי לאינטרנט ובדקתי את ההשפעות של העניין. בראשי חזרתי לגיל 18, לזמן בו הייתי אדם אחר, משוחרר כמעט כמותה.

ניידת משטרה. ארכיון
מוטי קמחי

אחד הדברים הכי משתקים היא חרדה שמופיעה לפתע פתאום בחייו של אדם בלי התראה מוקדמת. זאת גם הסיבה שאני לא מעשן חומרים אסורים כבר הרבה שנים וגם ממעיט לצאת מאזורי הנוחות שלי. יש לי צורך בשגרה קבועה ללא הסחות דעת מיותרות, בדברים שחוזרים על עצמם, כאלה שיש להם התחלה אמצע וסוף. אירועים מהסוג הזה הם מרגוע לנפש. אפילו באהבה, גם בכל הקשור אליה הפכתי שמרן. בגיל צעיר נשבר לי הלב לרסיסים ומאז אני לא באמת מצליח לתת הזדמנות אמיתית לאשה להיכנס.

ארוחה גלילית

הגיע היום של הצימר. כל הדרך רבנו באוטו מה לשמוע ברדיו. הגברת דורשת לועזית, אני מתעקש על מזרחית. היא בוחרת מרצ, אני מעריץ את איילת שקד. היא אוכלת לחם כוסמין, אני מרביץ לאפה ושווארמה. אנחנו כל כך שונים שזה מבחיל ומקסים בו זמנית. לאחר שתי פרידות ושלוש שעות הגענו לצימר מפויסים. אני נמשך אליה ברמות של אירוע לבבי דרגה שלוש. היא רק פותחת את הפה ואני רק רוצה לנשוך לה את האוזן. התוכן של המלים עושה לי צרבת כמו אוכל מטוגן בעשר בלילה, אבל הדרך שבה הן נאמרות והחיוך שלה גורמים לי אושר אין סופי.

לא אפרסם את מקום הצימר כדי לא לפגוע חלילה בפרנסת בעלי המקום. גם ככה מדובר באחד החורים היותר נידחים בהם ביקרתי. בואו נגיד שארוחת ערב גלילית אפשר לאכול באזור גלילות בחצי המחיר. אבל מה אכפת לי אני? אני מאוהב עד מעל לראש. מצדי לאכול פריכיות אורז כל עוד זה לידה. אחרי ארוחת ערב מלווה באלכוהול היא הוציאה מהתיק את הפטריות. רק מלראות את זה עלה לי לחץ הדם. "תעזבי אותי מהשטויות האלה", אמרתי לה, "זה יותר מדי בשבילי. אני לא נוגע בדברים האלה. אני חנון. שותה סודה. רואה אולפן שישי. כשאני רוצה להתפרע אני מעשן חצי ג'וינט רפואי של קרוב משפחה חולה וזה מספיק לי".

ואז החל מסע שכנועים מעורר הערכה. "אתה גבר או מה?", ''אתה מתנהג כמו ילדה קטנה", "מה אני עושה איתך בכלל", "נמאס לי לשמוע אותך מזיין את השכל על משמעות, מה אתה יודע בכלל על משמעות, תאכל כבר, אני אשמור עליך מבטיחה". כמו ילד חסר עמוד שדרה שלא מבין מה יכולותיו הפיזיות והרגשיות - אכלתי את זה. ידעתי שאין חזור. לעסתי והיה לי טעים. כמו לאכול במבה שנשכחה לילה על השיש. מן עבשות חורכת, אבל טעים. גם בזמנים הכי פרועים שלי השתדלתי לא לגעת בחומרים כימיים. אבא שלי עליו השלום היה גמול מסמים ודאג להזכיר לי אחת לכמה זמן ''תעשה הכל, רק אל תיגע בסמים. יש לזה התחלה ואין לזה סוף, ואם יש סוף אז הוא סוף רע מאוד''. התמונה שלו עלתה לי ברגעים אלה. 

ראש גדול

אחרי חצי שעה אולי קצת יותר, זה נפתח. הסתכלתי עליה וידעתי שמשהו קורה. שאני הולך לעבור חוויה שונה וצריך לקחת את זה בטוב. שלא משנה מה יקרה - זה עובר ויהיה בסדר. הרגשתי איך הגוף שלי מתנתק ממני. איך אני הופך להיות קל. איך השומן שעלי נעלם ממני. לפתע הרגשתי אדם רזה. ורציתי לרוץ, ללכת בלי חולצה על שפת הים נטול מחסומים פיזיים ורגשיים. לא עניין אותי מה השעה או איפה אנחנו נמצאים. צלקות העבר, המוות של הורי, הלב השבור, הבית ההרוס, שכונות העוני, הפשע שתמיד קרץ והצלחתי להתעלם ממנו, המניפולציות, השקרים, כל הרגעים שחסרים לי - הכל נשכח ממני.

פטריות הזייה
ויקיפדיה

עישנתי סיגריה והסתכלתי מהחלון. לקחתי אותה ביד ויצאנו אל הדשא. זה היה הנוף היפה ביותר שראיתי בחיי והרגשתי בר המזל הגדול ביותר בעולם כולו. התחבקנו חזק והיא נישקה אותי על השפתיים. לחשתי לה על האוזן שאם נצא מזה, וזה לא ייתקע לנו לנצח כמו חולי נפש במחלקות סגורות, אז אני לא רוצה לראות אותה יותר, אבל תודה. היא רק אמרה שיש לי מזל שהראש שלי גדול ושזה מתפרש יפה על הגוף. התחלנו לצחוק כמו שני משוגעים. צחוק נטול שפיות ואמת. רעדתי כמו בהתקפי החרדה היותר חזקים שחוויתי, אבל הרגשתי שלם.

המשכנו לצחוק ולהתחבק עד שנשכבנו על הדשא. הסתכלתי אל השמיים והחיים שלי עברו למולי כמו סרט. כמו אנשים שעברו מוות קליני וסיפרו שכל חייהם השתקפו לרגע. בין לבין, גם הצלחתי לראות ולהבין פתאום לאיזה גבר הפכתי, למרות שכל הקלפים היו לרעתי. יכולתי לגמור באיזו שכונת מצוקה, בדירת חדר וחצי בלי רצון לחיות ובעיקר בלי חלומות. במקום זה זכיתי בחיים טובים מלאי משמעות.

למחרת קמנו ונפרדתי ממנה לתמיד כמו שהבטחתי לעצמי. היא חיה בקצב אחר ממני, קצב שכנראה לעולם לא אגיע אליו בלי מטשטשי מציאות. אני צריך את המציאות. את הרגליים על הקרקע. אומרים שקשר בעל משמעות אמיתית הוא קשר שאתה לוקח ממנו משהו לדרך גם כשהוא נגמר. בזמן הקצר שבילינו יחד, האשה הזו לימדה אותי לשחרר. לקבל בהבנה שזאת הצלחת שאלוהים הגיש לי ושהבחירה איך לאכול ממנה היא אך ורק שלי. אפשר בזהירות עם סכין ומזלג, ואפשר ורצוי וצריך בידיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#