פלאשבק פייסבוקי אל הנער שהייתי (ומזל שאינני עוד) - יומנו של שמן - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"בלוגים","items":[]}

פלאשבק פייסבוקי אל הנער שהייתי (ומזל שאינני עוד)

מפגש מקרי עם פרופיל של בחורה שהייתי מאוהב בה בבית ספר הוליד חשבון אישי בשאלה מה גורם לאדם לרצות מישהו או משהו שהוא בכלל לא אוהב או מכיר. היום אני יודע איך קוראים לזה

תגובות
"אם להודות על האמת, היו רגעים שאותה אהבה קצת יצאה משליטה. לא משהו פלילי חלילה, יותר ברמת המבוכה והחוסר נעימות"
tommaso79 / iStockphoto via Gett

בשבוע שעבר נתקלתי בפרופיל פייסבוק של בחורה שהייתי מאוהב בה עד מעל לראש. זה היה בימי התיכון העליזים והטובים. היא היתה בשכבה מעלי ובוקר אחד קמתי והחלטתי שאני אוהב אותה. מעולם לא היינו ידידים, מעולם לא ישבנו לשיחה על עניינים של בינו לבינה או אפילו שיחת חולין ברמה הבסיסית ביותר. לא היה לנו שם מכנה משותף חוץ מהעובדה ששיחקנו כדוריד באותו המועדון. התראינו רק במסגרת האימונים או במקרה בהפסקות.

באותם ימים לא היה אחד מחבריי שלא צחק עלי. איך בן אדם יכול לחשוק באשה כשאין לו איתה שום דבר מן המשותף? וכך, בימים האחרונים מצאתי את עצמי מתחבט מהי הסיבה שגרמה לי לרצות אדם שכלל לא הכיר אותי. האם זו אובססיה? האם זו מחלת נפש (שמזל שלא התפרצה בינתיים)? אם להודות על האמת, היו רגעים שאותה אהבה קצת יצאה משליטה. לא משהו פלילי חלילה, יותר ברמת המבוכה והחוסר נעימות.

פעם, בעוונותיי, חייגתי אל הבחורה הזו כמה פעמים ברציפות עד שהיא ענתה והתחננה: ''אני באמצע הדרכה בצופים, די להתקשר''. בפעם אחרת כתבתי לה באחת מהרשתות החברתיות (שהיו אז בראשית דרכן) שאני רוצה אותה. לא היה לי שום דבר להציע לה. לא מבחינה רגשית ובטח ובטח לא מבחינה כלכלית. מה ילד בן 15 יכול להציע לנערה שכבר אז היתה חצי גברת בחריפות שלה? אני זוכר שהיא ענתה לי בזמנו שאנחנו לא מכירים מספיק ושצריך להכיר קודם. ממרחק השנים, אני חייב לציין שהיא גילתה אלי רגישות הראויה למלה טובה. כזאת שהיום אני יכול להעריך.

ואולי מאחורי כל הסיפור הזה עמד משהו עמוק יותר? מעבר לבעיות הקשב והריכוז הקשות שלי, אני סבור שלקיתי בנעוריי בתכונה נוסף - חוסר מודעות עצמית. הייתי אדם שלא חשב איך הוא מצטייר בעיני אחרים והמשיך להתנהג בדרכו מבלי לפקוח את עיניו. זה מתחיל באת מי אתה בוחר לאהוב וממשיך באיך החיים שלך נראים כשאתה כבר מבוגר ובאיזה בחירות אתה עושה.

כנראה שהנערה ההיא בסך הכל היתה מהכיתה שרציתי להיות בה. בניתי לעצמי סיפור דימיוני על מה אני רוצה להיות ואת מי אני צריך לידי בשביל שזה יקרה, וזרקתי אותו עליה מבלי לבדוק איפה היא עומדת ומה הרצונות שלה בכלל. עבורי היא סימלה סטטוס חברתי-רומנטי-רגשי שרציתי להיות חלק ממנו. היתה בה עצמאות, בגרות ושאר תכונות שהיו רחוקות ממני מרחק רב.

כיום אני מבין שאי אפשר לכפות על אדם לאהוב אותך או לרצות בחברתך. אי אפשר להיות נאהב בכוח. אדם שבוחר במודע או שלא במודע להיות חלק מסביבה חברתית או רומנטית שלא מתאימה לו - מביא על עצמו מכאובים אין סוף. יש אנשים שכל חלומם הוא להגיע לכיתה שאין להם את היכולות להיות בה; יש כאלה שבוחרים מקומות עבודה ובילוי רק כדי שהסביבה תראה שהם חלק ממשהו שהוא כביכול נכון או נוצץ; יש שעולמם צר עליהם ורגילים לסביבה כוחנית, מטריאליסטית, מוחצנת וחסרת חמלה, כזאת שעוד לפני שהיא דופקת בדלת היא כבר שוברת את החלון.

יש אנשים שחיים בסבל ובריק אין סופי של ה"שופוני". יוצאים למועדונים עם מוזיקה שלא משמחת אותם. אוכלים סושי כי זה מצטלם בחן למרות שהיו מעדיפים שיפוד בפיתה. מתלבשים בבגדים שלא נוחים להם ומסתובבים בחוגים שלא באמת תואמים את מי שהם באמת, וכולם מבינים זאת חוץ ממי שהבדיחה היא עליו. אדם שסובל מחוסר מודעות לרוב לא מבין כמה זה נראה רע. ברגע שהוא מבין שהבדיחה היא על חשבונו - הוא לפתע מתעורר.

היום אני בוחן כל צעד ומלה שיוצאת לי מהפה כדי שחלילה לא אהיה הילד ההוא. אם אני שמן אני שמן, לא אלבש שחור בשביל להסוות את זה. אם אני לא יודע משהו - אני שואל, אם אני בסביבה שלא מתאימה לי - לא אשאר דקה אחת מיותרת. אם מישהי מעניינת אותי, לפני שאתנפל עליה בהצעות רומנטיות, אני בודק אם היא שם בכלל ואם יש לי את הכלים למלא את עולמה.

פעם, בטיפשותי הרבה, העדפתי ייחוס ושם מבלי לבדוק קודם מה הוא מייצג. זאת הטעות הגדולה ביותר שהאדם יכול לעשות. אנשים פוחדים להיות מי שהם כי הם פוחדים להישאר לבד, עם החולשות שלהם, ושאף אחד לא יאהב אותם. הם לא מסוגלים לעמוד מול החברה, ומול עצמם בעיקר, ולשאול: מי אני באמת, מה אני רוצה להיות ומה לעולם לא אהיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#