להיות הורה לטרנסג'נדר - חינוך למיניות מיטיבה - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להיות הורה לטרנסג'נדר

יום אחד הבת שלי אמרה לנו "כשמדברים אלי בלשון זכר זה נעים לי": על התמודדות של הורים עם המורכבות והקשיים של שינוי מגדרי של הבן או הבת, כפי שהם באים לידי ביטוי בסיפורו של עדי וולפסון

הפגנה למען זכויות להט"ב
SCOTT COHEN / ASSOCIATED PRESS

מחר (31.3) יצוין "יום הנראות הטרנסג'נדרי הבינלאומי", שכמו כל שאר הדברים בתקופת הקורונה הנוכחית יקבל בוודאי מעט נראות וסיקור. לרגל המאורע, ובשל החשיבות לעורר מודעות לנושא גם בקרב הורים, פניתי לאב לטרנסג'נדר וביקשתי ממנו לשתף בתהליך שעבר כהורה במקביל לתהליך לשינוי המגדרי שעבר בנו בתקופת גיל ההתבגרות. עדי וולפסון הוא משורר, פרופ' להנדסה כימית, תושב באר שבע, אב לשלושה ופעיל ציבורית בענייני סביבה.

עדי, באיזו נקודת זמן תרצה להתחיל לספר את הסיפור?

"הסיפור שלנו מתחיל בערך בכיתה ז', כשהבת שלי דאז התחילה להסתגר. היה לה מאוד קשה, ונכון שהיא תמיד היתה צריכה את המרחב שלה, אבל בשלב הזה הכל התגבר. היא לא רצתה ללכת לבית ספר, התלוננה על כאבים, ובמשך תקופה ארוכה ניסינו להבין מה קורה. בשלב מסוים התחלנו גם טיפול רגשי, ולא היה פשוט למצוא טיפול מתאים. בשלב זה, הנושא של זהות מגדרית עדיין לא היה על השולחן, רק הבנו שיש קושי נפשי, שבהמשך אובחן כדיכאון".

"כמעט שלוש שנים שהיא לא יצאה מהחדר ומהמיטה. זו היתה תקופה מבלבלת וקשה. בכל בוקר הייתי בא להעיר אותה ומקווה שהיום נקום לבוקר חדש, אפילו שהדלת סגורה ולפעמים נעולה, ולא פעם יש ממש חשש שלא יהיה מענה מהצד השני. בסופו של דבר, הבת שלי ביקשה סיוע והחליטה שהיא רוצה לקחת אחריות על החיים שלה, וכך הגענו לפנימיה מתאימה, למסגרת תומכת, שעזרה לה מאוד, אפשר אפילו לומר שהצילה אותה".

באיזה שלב הנושא המגדרי התחיל לעלות על השולחן?

"יום אחד, כשהיא היתה בכיתה י', היא אמרה לי בצורה מאוד פשוטה: 'מדברים אלי בלשון זכר וזה נעים לי'. אמרתי 'אוקי, מה שטוב להם יהיה טוב לי, העיקר שטוב לךָ'. זו כנראה היתה הדרך שלו לומר לנו באופן פשוט 'אני טרנסג'נדר' ולספר על התהליך שהוא עבר עם עצמו. אני לא יודע מתי זה בדיוק הבשיל. אני לא בטוח שגם הוא יודע לשים אצבע על נקודה מסוימת. אני עובר עכשיו ל'הוא', כי היום כבר קשה לי לומר 'היא'. האמירה שקוראים לו בלשון זכר היתה דרך להוציא את זה החוצה, זה היה סממן חיצוני. זה היה אחד השלבים הראשונים מבחינתו. הכוח של השפה ככלי להבין ולהנכיח את הרצון ואת השינוי".

"משם התחלנו מסלול משותף שבו אנחנו מנסים לברר איך ממשיכים, כי מדובר על קשת רחבה של זהויות. נכנסנו לעולם חדש שהכריח אותנו לשאול, לקרוא ולחפש מידע. היה לנו ברור שצריך לברר איך עושים את התהליך הזה בצורה הכי טובה, וגם כל הזמן ידענו שלא 'נפתרו' עכשיו כל הבעיות".

למה הכוונה?

"אנשים שואלים אותנו כל הזמן איך מתמודדים עם 'זה', בהתייחסם לנושא המגדר. אכן, הנושא המגדרי הוא אתגר גדול, אבל לא היחיד. האתגר היותר גדול במקרה שלנו היה הקושי הנפשי. כשאתה נדרש לעמוד שלוש שנים מול דלת סגורה ולא להיות בטוח שעונים לך, אז טרנסג'נדר זה 'קטן עליך'. נכון, ברור שיש קשר בין קשיים נפשיים לבין הבלבול המגדרי, אבל צריך לזכור שזו לא זהות מלאה. יש אנשים שיש להם קשיים מגדריים ופחות קשיים נפשיים, ורבים שיש להם קשיים נפשיים וזה לא קשור לקשיים המגדריים".

"לצערי, הסטטיסטיקות קשות, אי אפשר לעמוד מולן, בטח כהורה. למשל, שיותר מ-90% מהטרנסג'נדרים בישראל חוו מחשבות אובדניות וכ-40% ניסו לקחת את חייהם. אבל הסטטיסטיקות גם אומרות שאם יש לך עורף משפחתי, כלומר אם אתה בקשר עם המשפחה, ה-40% הופכים ל-4%. יחד עם זאת, כ-75% מהטרנסג'נדרים נדחים על ידי המשפחה. זאת ועוד, כ-95% מהטרנסג'נדרים חווים הטרדה פיזית או מילולית וכ-65% מהם מסורבים לשכור דירה או להתקבל לעבודה. אלה דברים שמעידים שגם אם הכל בסדר בבית, עדיין צריך לנצח את העולם. לכן, יש פה הרבה שאלות ודאגות, כל הזמן".

נסה לשתף בשאלות ובאתגרים שזה עורר בך כהורה?

"קודם כל, אתה לומד הרבה מאוד על עצמך, אתה שואל את עצמך הרבה שאלות, אתה ניצב מול דברים שכנראה לא היית מגיע אליהם ביום רגיל. לא רק השאלות של 'עשיתי נכון או לא' כהורה, שגם מופיעות באופן טבעי, אלא גם סוגיות שצריך להבין, הוא ואנחנו. צריך גם להתרגל לשפה חדשה, והעברית לא מוותרת לך - זו שפה מגדרית, שמחייבת אותך להחליט מהר, להתחייב, זה הוא או היא. אי אפשר להישאר בתחום אפור. אבל גם ביומיום יש המון חששות לגבי מה יהיה מבחינה משפחתית, מבחינה חברתית, לגבי עבודה, מגורים, המון שאלות שיש להורים בנוגע לילדים שלהם באופן כללי, אז בטח שהן מתחדדות כשיש קושי כזה או אחר".

כחלק מהתמודדות שלך כתבת ספר שירים על הנושא, תוכל להרחיב?

"לאורך הדרך, עוד לפני שעלה הנושא המגדרי, כתבתי מעין יומן שירים לעצמי. לא היתה לי כוונה לפרסם אותו כי ידעתי שהמשמעות היא חשיפה של בני ושל כל המשפחה. בהמשך, השירים עסקו גם בסוגיות ובתהיות בנוגע לנושא המגדרי. באיזשהו שלב הבן שלי ביקש לראות את השירים, נתתי לו, והוא אמר לי: 'אבא, אתה חייב לפרסם את הספר הזה, בשביל ילד/ה ואבא/אמא אחרים'. הקשבתי ואמרתי לו שאומנם לא כתוב את השם שלו בספר והשירים הם למעשה עלי, על הדאגות והפחדים שלי, אבל הוא מצוי בכל שיר. הוא רק חזר ואמר שאני חייב לפרסם את הספר, ובאיזשהו מקום נתן לי תפקיד".

"פרסמתי את הספר ("אֲנִי אַבָּא שלך", הוצאת פרדס, 2019), התראיינתי בהרבה מקומות, כתבתי על הנושא טורים, עשיתי ואני עדיין עושה הרבה פעילות מול משרדי ממשלה, רשויות מקומיות  וארגונים כדי לקדם את הנושא. בעקבות הפרסומים אני מקבל המון טלפונים, הודעות ומיילים עם בקשות להתייעצות והודיה ממשפחות שנמצאות במצבים דומים. כל אלה מצביעים שכנראה היה נכון לפרסם את הסיפור והספר".

עטיפת הספר "אני אבא שלך"
פרדס הוצאה לאור

הנה דוגמה לאחד השירים בשם "ניסיון ראשון"

נִסִּיתִי לִכְתֹּב לְךָ

בִּמְקוֹם לָךְ וְחָשַׁבְתִּי

אֵיךְ הָעִבְרִית, מִחוּץ

לַשִּׁירִים, מְאַפְשֶׁרֶת

לֹא לְהַחְלִיט. כָּתַבְתִּי

אַתָּה וְלֹא אַתְּ, רַק

אוֹת אַחַת, הוֹפֶכֶת

עוֹלָמוֹת, וְחָשַׁבְתִּי

אֵיךְ הַדַּף מְאַפְשֵׁר לִי

לְהִסְתַּתֵּר.

אָמַרְתִּי בָּרֹאשׁ, לְלֹא קוֹל:

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ.

הִרְגַּשְׁתִּי בַּגּוּף, בְּכָל תְּנוּעָה:

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ.

נָשַׁכְתִּי אֶת שְׂפָתַי וְלָחַשְׁתִּי:

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ.

צָעַקְתִּי בְּכָל כּוֹחִי:

אֲני אוֹהֵב אוֹתְךָ.

אילו תגובות קיבלתם מהסביבה החיצונית לשינוי שהוא עובר?

"עם החברים שלו זה היה מדהים. בני נוער יכולים לפעמים להרוג אותך במילים, להגיד דברים נוראיים, ומצד שני גם לחבק ולחזק אותך בצורה מדהימה. אני זוכר שפעם, בתחילת השינוי, לקחתי אותו עם חבר לקניון, והחבר דיבר אליו בלשון זכר בחופשיות, כשאני אמרתי לעצמי בראש - איך זה יוצא לו בכזו קלילות ולי זה כל כך קשה. אני חושב שהמסגרת החינוכית שהוא היה בה סיפקה לו חוויה טובה, גם מהצוות וגם מהחברים. היו מקרים פה ושם - למשל, בבית ספר פעם אחת ירקו עליו וצעקו עליו קוקסינל, וזה היה משבר גדול, אבל רגעי. בסך הכל חיבקו אותו".

"גם המשפחה הגרעינית והמורחבת קיבלה את השינוי באופן מלא מהרגע הראשון. לשמחתי, בסביבה שלו ושלנו קיבלו את השינוי. לא הכל היה פשוט בדרך, כלל וכלל לא. גם לי עם עצמי, בכל מיני דברים. גם במשפחה, יש לכל אחד את הדרך שלו ואת הדרכים שלו להתמודד - לאחד יותר קל, לאחר פחות - אבל בסך הכל יש קבלה והכלה מלאה. מבחינתנו יש לנו עכשיו שלושה בנים וזהו".

האם היו איזשהו גוף או דמות טיפולית שליוו והנחו אתכם בתהליך?

"היה מאוד קשה למצוא עזרה מקצועית מסודרת. אנחנו חיים בדרום, יש פחות אנשי מקצוע בתחום ופחות פתיחות לנושא. הרגשנו שאנחנו צריכים ליווי, לכן התקשרתי לכל מיני עמותות, שהציעו לי קבוצות תמיכה להורים בתל אביב. לא מצאנו משהו שהרגשנו שמתאים לנו. היו הרבה אנשים טובים בדרך, אבל אני לא יכול להגיד שמצאתי כתובת לקבל בה תמיכה. בעיקר היה תהליך של ניסוי וטעיה, הרבה קריאה, הרבה בדיקות של מה מתאים לו ולנו ומה נכון וכל הזמן להמשיך להגיד לו 'אנחנו כאן, אנחנו איתך, מסתכלים קדימה', לחבק ולאהוב. אנחנו עדיין בדרך הזו גם היום".

הפגנת מחאה של הקהילה הגאה בשבוע שעבר בתל אביב. "את מלמדת אותנו שיעור / על ההבדל בין מיניות / למגדר"
מגד גוזני

תוכל לספר מה קורה איתו היום?

"הוא בן 18 וחצי, גר בתל אביב, ועושה שירות לאומי במסגרת פרויקט 'נחשול טראנס' של עמותת שלומית לבני נוער טראנסג'נדרים. יש להם שם אחד את השני, הם לומדים אחד מהשני, יכולים לשאול, לספר ולשתף, ויש להם גם ליווי ייעודי. אני מרגיש שהוא במקום יותר טוב בחיים. קודם כל, כי הוא עבר התפתחות עם עצמו, עם היציאה שלו מול עצמו והחוצה, וגם עם היציאה שלנו כהורים שלו החוצה. כשהמשפחה יוצאת החוצה, כשאין הבדל בין הבית לחוץ, אז המסר לבן שלך הוא גדול. זה לא, למשל, שבבית אפשר לדבר אליך בלשון זכר ואצל סבא וסבתא בלשון נקבה. כהורה, יש בזה גם משהו שמשחרר אותך, אף אחד לא צריך ללכת מאחוריך על קצות האצבעות ולהתלחשש, ואפשר להמשיך קדימה. ראיתי בקרב כמה מהחברים של הילד שלי איך נראים קשיים של משפחות שפחות מקבלות את השינוי, שפחות מסוגלות להתמודד איתו. כמובן שזה לא אומר שכל אחד צריך להופיע בעיתון, אני בחרתי בדרך הזאת כי ראיתי בה שליחות והרגשתי שגם הבן שלי רואה בכך חשיבות".

לא דיברנו על הנראות החיצונית, תרצה לומר על זה משהו?

"הנראות החיצונית מתחילה עכשיו להשתנות, הוא לוקח הורמונים, הקול משתנה, מופיעה שיעור. זה שלב שצריך להתרגל אליו, הוא ואנחנו כמי שמלווים מהצד. השינויים החיצוניים לא מערערים שום דבר, אבל זה נוכח יותר. כמו שצריך להתרגל לדיבור בלשון זכר, אז גם זה שינוי שצריך לעבור אותו. זה גם לא קורה בבת אחת, אתה רואה את התהליך לנגד עינייך. זה שלב שבו הרגשנו באופן משמעותי את היותנו פריפריה, כי נתקלנו בקשיים ביורוקרטיים לקדם את ההתאמה המגדרית כאן. היינו צריכים לנסוע למרפאת מגדר בבית חולים איכילוב ורק שם יכולנו לעבור את התהליך של קבלת הורמונים, וגם כשכבר היה לנו מרשם ואת כל האישורים, עדיין לקח חודשים עד שאישרו לנו בקופת החולים בבאר שבע לקבל הורמונים, כי אצלם הוא רשום כבת ובת לא אמורה לקבל טסטוסטרון".

מה המסר שלך להורים משני סוגים – כאלה שמרגישים שיש עניין עם הזהות המגדרית של הילד/ה שלהם והחשיפה לא מגיעה מצד הילד/ה, וכאלה שהילד/ה באים ואומרים להם את זה באופן מפורש.

"אתחיל באלה שהילד או הילדה לא נחשפו, אבל יש להם הרגשה. הייתי מציע לנסות לשאול, לגשש. אנחנו בסופו של דבר רואים כל מיני סימנים ולא מבינים אותם, עד שפתאום נופל האסימון. אבל אם כן חושבים שיש משהו, או שאתם רואים סימנים לכך, אז כדאי לנסות. או אתם כהורים, או דרך אח/ות שמצויים בקשר טוב איתו/איתה, או דרך מורה או יועצת בבית הספר שהם בקשר קרוב. בסופו של דבר, אף אחד לא רוצה לחיות בסוד, זה משהו שאנחנו שומרים כי אנחנו פוחדים ממה שיחשבו עלינו, או ממה שיגידו, או יעשו. יחד עם זאת, כמובן שכל מקרה לגופו, קשה להגיד משהו גנרי, ולכל אחד יש את הדרך שלו ואת הזמן שלו לעשות את התהליך ולצאת עם הדברים החוצה".

ומה לגבי הורים שהילדים כבר ממש באים ואומרים?

"פה יש לי תשובה פשוטה: חבקו את הילד או הילדה שלכם, הגידו להם שהכל בסדר, שאתם אוהבים אותם, לא פחות ולא יותר, שהרבה דברים הולכים להשתנות, אבל שאנחנו יחד. זה מה שאני אמרתי, זה מה שאני עושה וזה מה שהייתי רוצה שהורים יגידו לילדים שלהם. בשביל ילד לשמוע שאתם יחד זה משרה ביטחון עצום. אגב, יחד לא אומר בהכרח שאתם מסכימים תמיד, יחד זה לפעמים גם לומר 'בוא נשאל שאלות', 'בוא נברר דברים', 'בוא נציע הצעות אחרות', כמו שהורים עושים בהרבה הקשרים אחרים, אבל ביחד. עצם הידיעה שיש לך מישהו לעבור איתו את זה ביחד, ויש עוד מישהו שחושב על זה, וקורא ושואל, היא עולם ומלואו. בעיני זה המתכון לעשות את התהליך הכי קל ובטוח שאפשר. אני לא מבטיח שיהיה קל, כי זה לא קל. אבל עם כל הקשיים, ויש הרבה כאלו לאורך כל הדרך, לא לוותר עליו או עליה, לא לוותר על הילד/ילדה שלכם, לא לוותר על לעשות את הדרך הזו ביחד".

למידע נוסף, שאלות, התלבטויות וברורים הנוגעים בסוגיות של זהות מגדרית ו/או מינית, ניתן לפנות לעמותות הבאות:

מעברים – תמיכה וסיוע לקהילה הטרנסית

תהל"ה – תמיכה להורים לילדים מהקהילה הגאה והטרנסית

איגי – ארגון נוער גאה

כתבות שאולי פספסתם

*#