בסקר שמעולם לא קרה, בקרב מדגם בלתי מייצג של האוכלוסייה הלא בוגרת, נמצא ש-98% מהגברים נוהגים להסתובב בבית ולכבות אורות. יש מי שעושים זאת באובססיביות יתרה, תרים אחרי כל אור שהושאר בחדר ריק. יש מי שפיתחו תסמינים קלים יותר של נגיף כיבוי האור הנרכש ומצליחים לכבות אורות בחרישיות לא מתלהמת.

כיבוי האור בקרב הגברים הוא כל כך נרחב, שהמצב כבר הפך לז'אנר הומוריסטי בעיני עצמו, כשגברים רבים הופכים את התסכול העמוק שלהם מהאור הדולק לשרשרת בדיחות בנושא. "מה זה, יום העצמאות?", "אני לא עובד בחברת חשמל" או "איפה המסיבה?" – כולם נועדו לעמעם במעט את הזעם והתסכול המתלקחים בנפשו של הגבר המצוי כשהוא רואה אור דולק בחדר נטוש. כל היתקלות באור כזה הופכת לחישוב לאחור - כמה זמן הוא כבר דולק סתם - ולניסיון נואש להבין למה לעזאזל הן לא מכבות את האור אחריהן?

גם אני גדלתי על ברכי דוקטרינת כיבוי האור. הפכתי מילד פוחז, שמותיר אחריו שובל אורות בוהקים ובזבזניים, לגבר נרגן שניתן לזהות את התקדמותו בבית לפי רעש תקתוקי המתגים הנכבים. הגברים לא באמת לומדים לחיות עם האורות הבלתי נחוצים. הם אומנם עוברים תהליך – ניסיונות הסברה, בדיחות תוך כדי כיבוי, כעס מתפרץ, השלמה וסינון תהיות קיומיות לאל החושך – אבל אין הרבה דברים מרגיזים יותר עבורנו מאשר נורה שדולקת ללא מטרה. המלחמה על החשמל נמשכת גם בהקפדה על מכשירי חשמל שונים (מזגן, תנור וכו'), אך האור בבית הוא הסמל לפער בין התפקידים שנשים וגברים לקחו על עצמם בבית.

הסיבות שהפכו אותנו לקפדני אור חסרי מנוחה ברורות כמו נורה הדולקת בשירותים בהם איש אינו נמצא. ינקנו את ההקפדה החשמלית מהאבות שלנו, כאמור, וברבות השנים הפכנו לשכפול מרגיז שלהם. גם הבזבוז, שנמצא בבסיסה של הנורה הדולקת ללא מטרה, מאפשרת לגברים לעטות על עצמם את גלימת אביר האחריות הכלכלית של הבית. בשבתו כ"מר כלכלה", הגבר יכול להסביר את חשיבות חשבון החשמל ולקבל על עצמו משמעות בבית. כך הוא יכול להתהלך בביתו, עטוי ארשת של קדוש מעונה, ולהרגיש שהוא מכבה את האור עבור כולם. גברים גם רואים באור הכבוי סימן לסדר - החדר הזה מבחינתו "סגור" עכשיו ויש פחות ברדק לדאוג לגביו.

אבל אם סיבת כיבוי האור האובססיבי של הגברים ברורה, הסיבה ששולחת נשים (או לכל הפחות את שלי) להתרוצץ בבית ולהדליק כל אור שהן נתקלות בו – אינה ברורה לחלוטין עבור גברים (או לכל הפחות לי). למעשה היא מקור לתסכול עמוק, שמוביל לצמיחת ההבנה כי אין היגיון בסיסי שמחבר בינינו. כי אם לא מבינים שצריכים לכבות אור בחדר כשיוצאים ממנו, איך אפשר ליצור בסיס של הבנה משותפת? וכך היא תמשיך להותיר אחריה שובל אורות, והוא ילך אחריה ויכבה אותם. לנצח.

ההבנה כי במתג האור הקטן מסתתר הבדל אידיאולוגי-מגדרי אמיתי, שטבוע עמוק בנפש, שלחה אותי למחקר בקרב המין הנשי בניסיון להבין את מחלת האור הדולק בכל שעות היממה. שאלתי נשים רבות, כולן הודו באהבתן לאורות דולקים, ומכולן קיבלתי צבר תגובות מעולמות דומים. "כשגרתי בדירת שותפים הרגשתי יותר בטוחה עם אור בבית", "אור מגרש את החושך", "הבית מרגיש פחות עצוב, פחות בודד", "כדי שתהיה תחושה נעימה", "שלא תהיה אווירה פולנית בבית". הציטוט האחרון שייך לאישה שאינה פולנייה כלל וכלל, כך לפי התעקשותה.

והנה, צמחה בי ההבנה שלא רק שחוסר אחריות וקלות דעת אינם עומדים מאחורי האורות הדולקים, כי אם משמעות עמוקה ורגשית היא שניצבת בבסיס הנורה. נשים רואות באור בבית סמל. בין אם של ביטחון אישי מפני סכנות מבחוץ, ובין אם כסייען להעצמת תחושת הביתיות החמימה. לכל הפחות, זה עושה להן יותר שמח ובטוח, לכל היותר – גם הגברים נהנים מהבית החי והשמח (לא שהם יודו בזה). לכן, הגיעה שעתו של הגבר לנטוש את משמרת האור שלו ופשוט לוותר.

האור הזה, למרות שהוא נותר מאחור בחדר שאף נפש חיה לא תיכנס אליו בשעות הקרובות, משמח אותן. אפשר לקחת שאיפה עמוקה, להבין שמדובר בתפקיד שנטלנו על עצמנו מכורח האינרציה של "הגבר כאחראי כלכלית", ולשחרר. גם התחשיב הכלכלי של האור הדולק מעודד. על פי חישוב של תעריפי חברת החשמל, הותרת אור דולק למשך עשר שעות – כל הלילה – תעלה לכם חצי שקל בלבד. עבור סכום מיניאטורי תוכלו לשמח אותה (או לכל הפחות להפסיק להתעמת איתה על כך) וגם להתחיל ולנסות ולהתגבר על פוביית האור שלנו. עכשיו נותרה רק הסוגיה הסביבתית - זה ודאי לא בר-קיימא להפעיל מכשירי חשמל, ובהם גם אורות, כשאין בהם שימוש. על זה אפשר לומר שהאחרון על פני כדור הארץ יכבה את האור.