בת 30 וגרה עם ההורים / הבלוג של טל ז"ק

אי אפשר לעשות סקס בקול, אבל יש גם יתרונות לגור עם ההורים

אחרי שניערתי מעצמי את תחושת הכישלון על החזרה לבית הוריי, למדתי להעריך את ההזדמנות שקיבלתי לקיים קשר בוגר ושוויוני עם הוריי

ברגע הראשון שבו הבנתי מה המשמעות של גירושים מבחינתי - לארוז את מעט מטלטליי ולחזור לגור עם ההורים - הייתי מבועתת. לא בגלל שאני לא אוהבת את ההורים שלי. להיפך: מדובר בזוג האנשים האהובים עליי בעולם, מי שאני חייבת להם הכל; אבל בשלב זה של חיי כבר ביליתי מעל לעשור מחוץ לקן המגונן ממנו פרחתי לחיי הבוגרים.

אני מאלה שהקדימו את המאוחר: בקושי חצי שנה אחרי השחרור כבר גרתי בדירת השותפים הראשונה שלי בתל אביב ועבדתי בעבודה "רצינית" ראשונה. מדירת השותפים עברתי הישר לדירת זוג, משזה לא הלך שבתי לעוד כמה דירות שותפים, בהמשך לדירה קטנה ליחיד ואז פגשתי את מי שהיום הוא הגרוש שלי ויחד עברנו לחיות בפרבר מנומנם. הדירה שלנו היתה מרווחת ונוחה, אבל הפקקים איומים. ממש רציתי לקבוע את ביתי שם לנצח, אבל רגע אחרי שסיימתי לעצב את הדירה כמו שחלמתי, נפרדנו.

אב ובתו בחצר ביתם. הזדמנות לקשר מחודש ובוגר עם האנשים החשובים בחייך
Evan Vucci/אי־פי
להמשך הפוסט

למה לא הצלחתי לאסוף את עצמי אחרי הגירושים?

כשעזבתי את בעלי ועברתי לגור אצל ההורים, חשבתי שזה יהיה רק לכמה חודשים. אני כאן כבר שנתיים, כי החלטתי להקשיב לראשונה בחיי לאינטואיציה

אני מודה: אני לא מאלה ש"מוכרות" לאנשים אחרים את הרעיון ש"אני לא קוראים טוקבקים". אני קוראת ה-כ-ל. לשמחתי, אני גם לא מאלה שלוקחים כל מילה שנכתבת בתגובות שמתחת לטקסט שלה עמוק ללב. ובכל זאת, אחרי שקראתי את מה שהיה לכם לומר על הטקסט הראשון שלי, החלטתי שישנה שאלה אחת שאני מוכרחה לענות עליה. אני רוצה לספר לכם למה, בעצם, לא אספתי את עצמי אחרי הגירושים וקפצתי צ'יק-צ'ק בחזרה למים.

בהתחלה, כשרק נחתתי מהעיר הגדולה בבית הוריי במושב, הבטחתי לעצמי שאגור שם מקסימום שנה. זמן סביר לקום, לנער את האבק, לחבוש את הפצעים ולצאת בחזרה לעולם. שלושה חודשים אחרי כבר חיפשתי דירה בתל אביב, אבל רגע לפני שנסגרו הפרטים והחוזה נחתם, הבנתי שזה עוד לא הזמן.

מושב ערוגות
אילן אסייג
להמשך הפוסט

אני בת 31 וחצי וגרה אצל ההורים

אומרים שכשנסגרת דלת אחת, נפתחת אחרת במקומה. מי היה מאמין שזו שתיפתח בפניי כשעזבתי את בעלי לשעבר, תהיה דווקא דלת חדר הנעורים שבו גדלתי

זה אפילו לא נגמר בטריקת דלת. כלומר, נדמה לי שלא. אני חושבת שסגרתי מאחורי את הדלת בשקט, אבל אני לא בטוחה. קשה לזכור את כל הפרטים הקטנים מהרגע הספציפי ההוא, שבו יצאתי מהדירה בה הנישואים הקצרים שלי נבלו - כמעט לפני שהתחילו.

אני כן זוכרת שאלה היו אחרי הצהריים של יום שישי. נפלטתי תשושה אל המסדרון, סביר להניח שבכיתי כשהמתנתי למעלית. סביר להניח שקיוויתי - כרגיל - שהשכנים לא שומעים. מה שאני יודעת בוודאות זה שאותו רגע היווה סוף אנטי-קליימטי לסיבוב בן שלוש שנים ברכבת הרים מטלטלת, שרציתי לרדת ממנה המון פעמים בדרך, אבל היא מיאנה לעצור.

לגור עם ההורים
Flickr
להמשך הפוסט