במבה ברמאללה / הבלוג של אום פוֹרַת

אני מאד מאד מאד מאד דואגת לאמא שלי בניו יורק ובן זוגי לאמא שלו בעזה

הפלסטינים מבינים טוב מאוד את עניין הקורונה, אבל חוסר אמון ברשויות - הישראלית והפלסטינית - ואמון גדול בדת גורמים להם להתייחס למצב כאל "אילי מָכּתּוּבּ, מָכּתּוּב". מה שכתוב, כתוב

היה שקט. פה ושם חלפה מכונית פרטית. כלבים משוטטים ישנו ברחובות. ראיתי אשה עומדת בחצר ביתה, לבושת חלוק בית ומעשנת סיגריה. חייכתי לעברה כאילו אנחנו ידידות נפש שלא התראו שנים. "משמח אותי לראות מישהי", אמרתי בהתנצלות והיא צחקה.

ביום הראשון של העוצר בגדה המערבית, יצאתי לריצת בוקר בקצה המערבי של העיר רמאללה. הוראות הרשות הפלסטינית אסרו על יציאה מהבית פרט לעבודה חיונית או הצטיידות במזון או תרופות. קיוויתי שפעילות ספורט של אדם בודד מותרת, או לחילופין שניידות המשטרה שמסתובבות בכבישים הראשיים לא יגיעו אליי.

סופרמרקט רמאללה
אום פורת
להמשך הפוסט

כך נראים ימי קורונה עם שני ילדים קטנים ברמאללה

שיגעון הקורונה מאתגר את משטר האפליה בין פלסטינים לישראלים, כי בפני הנגיף כולם שווים. ברמאללה כבר שבוע שאין בתי ספר וגנים. הצצה למה שצפוי להורים ישראלים בצד השני של החומה

נגיף הקורונה דוגל בשוויון. הצווים הצבאיים שמייצרים משטרים נפרדים לישראלים ולפלסטינים אינם חלים עליו, ולכן לרשויות הישראליות רצון אמיתי למנוע את התפשטותו גם בקרב פלסטינים. כך הבנתי את ההכרזה מה-5 במארס על מצב חירום בגדה המערבית, שהקדימה בשבוע צעדים דומים שננקטים כעת בישראל. בגדה המערבית הגנים נסגרו כבר לפני שבוע וכך גם המסעדות ובתי הקפה. לאחרונה סגרו גם את גשר אלנבי לכניסת זרים.

"ברור שישראל מעורבת", בן זוגי אוסמה אמר לי. "ואולי טוב שכך".

קורונה ברמאללה
אום פורת
להמשך הפוסט

"היום צריך להתלבש בצבעים של דגל פלסטין"

בגן הצרפתי שבתנו הולכת אליו ביקשו ליצור סרטון על הלאומים השונים של הילדים. זו סוגיה מורכבת במשפחתנו. אנחנו אפילו לא יכולים לחלוק את אותה מכונית, כי לפלסטינים אסור לנהוג ברכב עם לוחית רישוי ישראלית

בארבע בבוקר חזרתי הביתה מנסיעת עבודה קצרה בחו"ל. אוסמה ישב מול המחשב. נשקתי לו. הוא דיווח שאדם התעורר בשלוש ואחרי שהחזיר אותו לישון, אוסמה בעצמו לא הצליח להירדם. נכנסתי למיטה לבד, אבל כמעט מיד פורת התעוררה. שמעתי את אוסמה ניגש אליה.

"הפתעה!" הוא אמר. "מי חזרה הביתה?"

דגל פלסטין על רקע בניין האו"ם בניו יורק
אי־אף־פי
להמשך הפוסט

האתגר ההורי שלי: להגן על בני בן השנתיים משאיפת גז מדמיע

יצאתי לריצת בוקר עם בני בעגלה, ופתאום הרגשתי שריפה בגרון ובעיניים. גז מדמיע. ירו אותו החיילים הישראלים שראיתי קודם בכביש הראשי. רצתי בספרינט כדי לברוח מהגז, העיניים שלי בערו ודמעו והעגלה קפצה ורעדה

"אאאאאההההההה!" הרעים קולו של אדם בן השנתיים. שמעתי את אוסמה מנסה להרגיע אותו. 5:20 בבוקר. אדם כבר לא יחזור לישון והפחד שיעיר את אחותו בת החמש, פורת, הקים אותי מהר. "הנה, אמא", אמר אוסמה והגיש לי את אדם אחרי שהבכי פסק. חצי-רדומה, לקחתי אותו על הידיים. ניסיתי לדכא גל של תסכול וכעס. רציתי להכין כוס קפה. רציתי להתלבש בלי לשאת בזרועותיי ילד בן שנתיים, ששוקל 12 קילו. רציתי עשר דקות לעצמי.

נזכרתי בביקור אצל חברה טובה, אם יחידנית, שנים לפני שפורת ואדם נולדו. ישנתי אצלה ובבוקר הצעתי לשמור על הבת שלה, אז בת שנה וחצי, כדי שתוכל להתקלח. בשתי הדקות בהן חברתי התקלחה, הילדה חגה סביב דלת הזכוכית, עצבנית, חוששת, ומחכה שאמהּ תחזור. כבר ידעתי אז שארצה ילדים, אבל באותו רגע פחדתי מהיום בו מישהו יהיה כה תלוי בי.

גז מדמיע חיילים
Majdi Mohammed / AP
להמשך הפוסט

מה עושים כשמוצאים חתלתולה נטושה ברמאללה

"פה זה שונה", ניסיתי להסביר למצילת החתולים האמריקאית, אין צער בעלי חיים והשירות הווטרינרי לא יכול לטפל בעשרות אלפי החתולים המשוטטים ברמאללה. בסוף הרחמים שלי גברו וקניתי תמ"ל מיוחד לחתולים

"אמא, אדם שוב פעם זורק נעל על החתולה!", קראה לי פורת מהגינה. הצצתי דרך חלון המטבח. החתלתולה השחורה הופיעה אצלנו לפני חמישה ימים. אוסמה שמע אותה מייללת מתוך ערימת ענפי הצבר הקוצניים שהוא עקר, אלה שהיו בדיוק בגובה העיניים של בננו אדם. חיכינו יממה, אבל לא ראינו זכר לאמהּ או לאחיה. כשחילצנו אותה, היא נצמדה לדלת זכוכית ההזזה של המטבח והתחננה להיכנס פנימה.

החתולים האחרים בגינה הפנו אליה מבטים מאיימים ויללו כלפיה, עד שהיא קפאה מפחד, וגופה הצנום היה דרוך. נתתי לה שאריות אוכל, אבל היא רחרחה אותן בלי לאכול. בהנחיית גוגל, בדקתי את שיניה וצבע עיניה והגעתי למסקנה שהיא בת כחודש. מדוע אמהּ נטשה אותה בעודה יונקת?

חתולה ברמאללה
אום פורת
להמשך הפוסט

בריצת הבוקר נתקלתי במעיין שמתנחלים בזזו מפלסטינים

אני אוהבת לרוץ למרחקים ארוכים, וכך מגיעה לכפרים רבים סביב רמאללה. באחת הריצות הגעתי לכפר עין קניה, שהיה נראה לי שונה הפעם. התברר שמתנחלים השתלטו על המעיין של הכפר, שנמצא על אדמה פרטית של אחד התושבים

בכל פעם שאני חוזרת מחו"ל, אני מודדת את הנוף המשתנה באזור רמאללה. חלק מהשינויים הם טבעיים: בניין דירות בקצה הרחוב, במקום בו היתה חורשה. בית קפה אופנתי, שהחליף בית קפה אופנתי אחר. דוכן פלאפל ראשון, שהוקם בתוך כפר קטן. אבל בגדה המערבית שינויים בנוף הם גם תוצר של מאבק בין מתנחלים לבין תושבי הכפרים הפלסטינים. המתנחלים מנסים לתפוס לעצמם עוד פיסת נוף ואת הפלסטינים להדוף.

החיבה שלי לריצות ארוכות חושפת אותי לאזורים הנתונים לשינויים הללו, בהם ישראלים נתפסים על ידי הפלסטינים כאיום. כלומר, אני גם נתפסת כאיום.

עיינות ענר, החודש
אלכס ליבק
להמשך הפוסט

כשאת צועקת "שקט!" על הילדה זה מזכיר לי את הכלא הישראלי

אני מגדלת את ילדי ברמאללה/אל בירה, אבל מדברת איתם בעברית. לא קיבלתי החלטה מושכלת לעשות זאת, זה קרה באופן טבעי כשנאלצתי להיות לבד בפגייה בתל אביב כי לא קיבלנו היתר כניסה לישראל עבור בן זוגי ואב ילדי

"אימאאאאאא!!". התעוררה פורת בצעקה, כהרגלה. חמש בבוקר. ישבתי ליד דלת הכניסה ושרכתי את נעלי הריצה. אוסמה ישב מול שולחן האוכל, לגם קפה והתכונן לשיעור שתכנן להעביר באותו יום. הוא הסתכל עליי, קם מכסאו ונכנס לחדר השינה שלנו, אליו פורת התגנבה באמצע הלילה.

"חביבתי, דברי בשקט, בבקשה", הוא אמר לה ברוך. היתה צעקה נוספת מצדה, ואז היא אמרה משפט נזעם בערבית מדויקת להפליא:

כלא צבאי
ניר קידר
להמשך הפוסט

"אבל אמא", פורת אמרה, "אנחנו יהודים"

כיצד נראית נסיעה מרמאללה לתל אביב מבעד לעיניה של ילדה בת חמש, שאמה יהודייה-ישראלית ואביה מוסלמי-פלסטיני?

שהינו בביתנו החדש שבוע וחצי, ועוד לא הספקתי לקנות מיטה לפורת, גם לא קולבים או כלי רכב. אז בשישי בבוקר שאלתי רכב של חבר ויצאתי עם הילדים ליום בתל אביב. התחנה הראשונה: אזכרה של דודי, שנפטר חודשיים אחרי הגעתנו לארצות הברית. לפני שנה בדיוק הייתי שקועה בסידור הדירה החדשה שלנו בפילדלפיה, כשאבי התקשר לבשר על מותו של אחיו הבכור שפיק.

שוב רבתי עם פורת בנסיון כושל לצאת מהבית בזמן. איימתי עליה שאם לא תבוא עכשיו, לא יהיה לה זמן לשחק עם חברתה נועה, שמתגוררת בחולון ושמהווה את התחנה השלישית והאחרונה שלנו לאותו יום, אחרי האזכרה וביקור במחסן של חברה תל אביבית, כדי לאסוף כוננית לצעצועי הילדים. פורת עמדה בפתח הדירה וצעקה: "פינוקי הדוּבָּה כועסת עלייך! אני לעולם לא אעשה קְלׅין אַפּ טַיידׅי אַפּ!". יופי, היא לומדת ממני כיצד לאיים על אחרים.

מחסום
ניר כפרי
להמשך הפוסט

לדבר עם ילדיי בעברית במרכז רמאללה

בזמן שאנחנו מסדרים את ביתנו החדש ברמאללה/אל בירה, גילינו פערים בינינו לבין חברינו המקומיים. אבל אנחנו לא מסתירים את מי שאנחנו, לא בשפת הדיבור ולא במנהגים, כי האמת המוזרה של נסיבותנו היא ההגנה הטובה ביותר שלנו

הבית הפוך. אבל שלנו. דירה שאוסמה הכיר היטב, אותה קנה מחברה, שעזבה את רמאללה והשאירה לנו גם את רוב תכולתה: שולחן עץ מלא יפיפה. כיסאות ופנסים בגינה הפרטית ובה עצי פרי. נייר טואלט בשירותים ומטאטא במטבח. אבל נותרו גם חמש עשרה שנים של ג'אנק במגירות וכתמי אוכל בכיור. וכן – הרבה, הרבה רהיטים, גדולים וכבדים, שחלקם אף עשויים מזכוכית שבירה בעלת פינות חדות, שהקטינו את שטח הדירה והפריעו לאדם לרכב על הבימבה שלו בסלון. מלאכת הפינוי והפריקה ארכה ימים. רוב הלילות נשארתי ערה עד ארבע לפנות בוקר בניסיון לנצל את מעט הזמן בו פורת ואדם, שסבלו מג'ט לג, ישנו.

ביום שישי אוסמה לקח את הילדים לבקר את חברתו לובנה ובתה נוראן, בת החמש. ניצלתי את הזמן להתקדם בפריקה ובסידור. אוסמה שלח לי תמונות של פורת ואדם יושבים סביב שולחן שופע בביתה של לובנה ואוכלים מקלובה, תבשיל עוף, אורז וירקות מסורתי. אנחת רווחה. מאז שחזרנו לרמאללה/אל בירה לפני ארבעה ימים, הילדים לא זכו לארוחה מבושלת. אני שומרת על כשרות בבית ורציתי להכין את המטבח לפני שאסדר את הכלים בארונות. וגם – אין לי מושג איפה הארגזים עם הכלים החלביים.

מרכז רמאללה
Getty Images
להמשך הפוסט

אני יהודיה-ישראלית שנשואה למוסלמי-פלסטיני: אנחנו משפחה אוהבת

אחרי שהות בארה"ב, שבנו עם שני ילדינו, פורת בת החמש ואדם בן השנתיים, לביתנו ברמאללה. הילדים ואני נחתנו בנתב"ג ונסעו בדרך זרועת מחסומים, ואוסמה, בן זוגי ואבי ילדיי, נאלץ להגיע בטיסה נפרדת לירדן ומשם הביתה. כאלה הם חיינו

אחרי שנה בארצות הברית, חזרנו לישראל/פלסטין. זה קצת יותר מורכב ממה שזה נשמע: אני יהודייה, ישראלית ואמריקאית, נשואה לבן זוג פלסטיני, חוקר אקדמי, ממשפחה מוסלמית. אנחנו גרים באזור רמאללה עם שני ילדינו, פוֹרַת בת החמש ואדם בן השנתיים. סבא אחד של ילדיי השתתף בכיבוש פלסטין בשנת 1967. הסבא השני ברח מפלסטין בעקבות הכיבוש ונטש את אביהם, אוסמה, בן זוגי. אנחנו משפחה אוהבת.

במונית חזרה משדה התעופה, התעניינתי במצב המחסומים. "מחסום ג'יב פתוח?", שאלתי את נהג המונית הירושלמי. "כן. לכניסה לרמאללה בלבד", הוא ענה. "ברור. ומחסום ה-DCO?", ביררתי. "פתוח בשני הכיוונים. אבל ליציאה לירושלים רק החל מ-10:00 בבוקר," הסביר. "איזה יופי", כשעזבנו לפני שנה המחסום היה פתוח בכיוון אחד בלבד.

רמאללה תל אביב
אמיל סלמן
להמשך הפוסט