בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משפחת לימון

בני משפחת אלון, דור שלישי ורביעי לפרדסנים, מנסים להחזיר את ימי הזוהר למטעי ההדרים הישראליים ולמתוח את עונת גידול הליים על פני חצי שנה (כי העם דורש את הדקירי שלו)

תגובות

“האביב אינו עוזב לעולם מקום נחמד זה. פרדס של עצי רימונים, אתרוגים ותפוחי זהב, המכוסים תמיד פרחים ופירות, עוטר את האופק. באמצעיתו, על גבעה נמוכה, עומד ביתן ירוק, ששביל לולייני עולה אליו בסיבובים הולכים וצרים”.
‏(שיר סיני מהמאה ה–11 המתאר אחוזה כפרית, מתוך “פרי עץ ההדר”, שאול טולקובסקי, 1966‏)

האביב אינו עוזב לעולם מקום נחמד זה שבעמק חפר. בין פרדסי ההדרים, תחומים בשורת עצי זית ובחממות פרחים, עומד ביתן ירוק צנוע המשמש לאחסון כלי עבודה. על קירות הביתן מטפסת גפן, ובין עליה הדשנים והירוקים מציצים שיחי נענע, מרווה, רוזמרין, עגבניות ופלפלים. מתחת לסוכך רשת הצל יושבים אב ושני בניו ואוכלים ארוחת בוקר - לחם שאור, גבינה לבנה, זיתים כבושים וירקות טריים חתוכים גס שמתנוצצים עליהם אגלי מיץ לימון טרי.

אורי לימון, כך מכירים שפים ומסעדנים מקומיים את אב המשפחה. את שני בניו מכנים בן וגל ליים, כמו בימים שבהם הכתיב משלח ידו של אדם את המוניטין שיצא לו ואת השם שבו נודע בקהילה. שם המשפחה האמיתי הוא אלון, ועוד לפני שעיברתו בני הדורות הקודמים את שמם כבר עסקו בפרדסנות.

ומעשה שהיה כך היה: ב–1903 עלה דב קלוצמן מרוסיה לארץ ישראל עם אמו וששת אחיו. הוא ושלושה אחים נוספים קבעו את מקום מגוריהם במושבה חדרה, וב–1934 שתל דב פרדס הדרים ראשון ליד קיבוץ עין החורש. כדי לקיים את משפחתו נצרך דב גם לייצר גלגלי דיליז’נס ופרסות סוסים ולהשכיר מיטות לחלוצים - זקני חדרה עוד זוכרים את “החצר של קלוצמן” שעמדו בה חמישה צריפים להשכרה - אבל היהלום שבכתר היו הפרדסים ‏(“באותם ימים היה מקצוע הפרדסנות שקול לעיסוק ביהלומים”, נאנחים הצאצאים‏).

חיים קלוצמן ‏(אלון‏), בנו של דב, עבד לצד אביו ולימים תפס את מקומו בין שורות עצי ההדר. בנו אורי עדיין זוכר את המסע היומיומי לפרדסים על עגלה רתומה לחמור, וכיצד נהג אביו - מזכיר ארגון ההגנה בחדרה - להסתיר בין ערימות הקש שעל העגלה כלי נשק מוברחים. גל ובן, בני הדור הרביעי, החלו גם הם לעבוד בפרדסי המשפחה כילדים. “בכל יום, קיץ או חורף, היה אבא מחכה לנו בשער בית הספר כדי לקחת אותנו לפרדס”, הם נזכרים בחיבה ובטרוניה. “גידלנו תפוזים, לימונים, קלמנטינות ופומליות ירוקות לשוק היפני, גידול תובעני ומסובך שזכה להצלחה גדולה, ואבא חזר ואמר לנו שיום אחד נמכור תפוזים בדמשק. התחזיות על שלום במזרח התיכון התבדו, וגם ענף הפרדסנות הישראלי קרס לחלוטין”.

השנים הרעות של מגדלי ההדרים החלו באמצע שנות ה–80. בני משפחת אלון מדברים על שנות בצורת ועל שנים שבהן דילדלה מחלת הטריסטזה ‏(כמה פיוטיים ועצובים הם שמות מגפות‏) את הפרדסים. הם, כמו מגדלי פרי הדר מקומיים אחרים, לא הצליחו להתמודד עם צניחת מחירי פרי ההדר, בצל התחרות העולמית הגוברת עם אמריקה ואירופה ומול עליית מחירי המים והדישון. באמצע שנות ה–90 נעקרו הפרדסים המשפחתיים והאדמות הוחכרו למגדלי פרחים. אורי אלון נסע לקובה ב–97’, בעקבות קריאתו של איש המוסד לשעבר רפי איתן, כדי להקים בה חוות ענק ‏(כל אחת מהן בת עשרות אלפי דונמים‏) של מטעי הדרים. שני הבנים נטשו את החקלאות ופנו כל אחד לדרכו, מי ליבוא ומי לעבודה בחברות היי־טק.

"ברם, החיבור החשוב ביותר בספרות הערבית להכרת התכונות הרפואיות של פירות ההדר ולדרכי השימוש בהם הוא ספרו של יהודי מקהיר, אבו אל־אשר חיבת־אללה בין זין אל־דין מוואפיק אל־דין, הנקרא בקיצור אבן־ג’אמיה, רופא הבית של הסולטן סלאח אל־דין ‏(1171–1193‏). בני דורו של מלומד מובהק זה העריצוהו עד כדי כך, שכינוהו ‘שמס אל־ריאסאת' ‏(היינו: שמש־ראשי־העם‏). ‘מאמר על הלימון’, החיבור המפורסם ביותר שלו, נשתמר בידנו”.
‏(מתוך “פרי עץ ההדר”, שאול טולקובסקי, 1966‏)

שמונה שנים עבד אורי אלון בקובה ‏(“לפרק הקובני, כולל הקשר לפידל קסטרו, ראוי להקדיש ספר שלם”‏), וכשחזר ב–2005 הודיע לבניו שיש בכוונתו לחדש את ימי הפרדס המשפחתי כקדם. לימון היה מאז ומתמיד חלק מהיבול המשפחתי ‏(“בעונת הקטיף, במקביל לשיווק בארץ וליצוא בחו”ל, נהגנו למכור לימונים ותפוזים ישירות לקפה אלכסנדר ולחלוצים אחרים של סצנת המסעדנות התל־אביבית”‏), ובמהלך שהותו באיים הקריביים למד להכיר ולאהוב חברים חמצמצים אחרים של משפחת ההדרים מרובת הזנים ועשירת ההיסטוריה. ב–2008 נשתלו מחדש באדמות המשפחה מטעי הדרים ראשונים, ומאז נשתלים בה עוד ועוד. בן עזב את עבודתו והפך לחקלאי במשרה מלאה, גל מסייע בניהול העסק ובשיווק התוצרת.

בפרדס של משפחת אלון־לימון, זה המקיף את הבקתה הירוקה הקטנה, אפשר למצוא לימוני וילה פרנקו, זן הלימונים הצהבהב והנפוץ ביותר בישראל, אבל בעיקר לימוני אינטרדונטו, זן סיציליאני עתיר מוניטין וגדול ממדים המצטיין בקליפה ארומטית ובטעם מתקתק־חמצמץ עשיר. יש גם חלקת ניסיונות מרתקת וטורים ארוכים של עצי ליים. על ענפי העצים הצעירים ניתן לחזות בפלא שאינו כדרך הטבע: ניצני פריחה בתוליים לצד פירות ליים מבשילים. מחזור בן שלוש פריחות, פרי שיטות חקלאיות מתקדמות, מאפשר להאריך את עונתו הקצרה והנחשקת של הליים מחודשיים לשישה.

מקורו של הליים, אחד החברים הקטנים והארומטיים ביותר במשפחת ההדרים, בצפון־מזרח הודו. סוחרים ערבים הם שהביאו אותו למזרח התיכון ולארצות דרום אירופה, ומשם הפליג הליים בעזרת יורדי ים ספרדים ופורטוגלים לעולם החדש ולאיים הקריביים. חקלאי הארץ אינם ששים לנטוע פרדסי ליים למרות סגולות הפרי המופלא וההיצע הנמוך מהביקוש. עצי הליים רגישים, יותר מפירות הדר אחרים, למחלות העלולות להכחיד בן רגע פרדס שלם, עונת הפרי הקצרה נמדדת מול חודשים רבים של השקעה וטיפוח העצים. “רוב היבול המקומי הולך ליצוא”, אומר גל. “חלון הזמנים הקצר שבו מניב הליים בישראל הוא בדיוק התקופה שבה חסר ליים טרי בפרדסי דרום אמריקה ומרכזה, ובשוק המקומי אפשר בדרך כלל למצוא רק את פירות הבררה שנפסלו ליצוא. למגדלים אין אינטרס לנסות להחזיק את הפרי על העצים, רק לקטוף מהר ולשלוח מעבר לים. אנחנו שמנו לנו למטרה לספק לשוק המקומי פרי איכותי במשך שישה חודשים. בנוסף לתנובת הפרדס שלנו חרשנו השנה את הארץ לרוחבה ולאורכה - מפרדסים על גבול עזה ועד למטולה - ומצאנו כמה חקלאים שאנחנו מדריכים אותם ומשווקים את יבול הליים שלהם בארץ. שילמנו להם מראש, חלומו של כל חקלאי, ובתמורה הם התחייבו לגדל את היבול על פי דרכנו”.

בשנים האחרונות חזרו הפרדסים לנופי הארץ - בצפון הנגב ובאזור השרון ניטעו מחדש אלפי דונמים של פרי הדר - אבל המודל הישן של פרדסים קטנים במשקים משפחתיים נעלם לבלי שוב. שטח הפרדס של משפחת אלון גדול מחלקת האדמה המסורתית של איכרי העבר, אבל קטן לאין שיעור מהפרדסים הגדולים שמחזיקים היום קומץ החקלאים שמעבד שדות אחרים, או חברות גדולות שנכנסו לתחום. המודל העסקי מדבר על מה שבני המשפחה מכנים “פרדס בוטיק” ‏(“כל עץ מקבל תשומת לב משלו”‏) ומתבסס בראש ובראשונה על הכישורים והידע שצבר אב המשפחה. נוף הפרדסים החדשים מזכיר ברגע הראשון את פרדסי הילדות, אבל מבט מדוקדק יותר חושף גם לעין ההדיוט חלק מההבדלים - העצים, צפופים מאוד אבל נמוכי קומה, נטועים על תלוליות עפר ובכל עלווה ירוקה נפער חלון המאפשר לאור השמש ללטף את הפירות.

פירות הלימון והליים נקטפים על ידי בני המשפחה מדי יום בחמש בבוקר. היקף כל פרי, משל היה אשה אהובה וחטובת חמוקים, נמדד בטבעת מתכת כדי להבטיח גודל מושלם, ובשעה שמונה נשלחים הפירות לבתי קפה, לברים ולמסעדות מקומיים ‏(בני משפחת אלון חברו ל”עלה עלה”, שכנים מהעמק וספקי מוצרי חקלאות מובחרים למסעדות, כדי לספק תוצרת טרייה ישירות לצרכנים‏). שפים כמו מאיר אדוני ואייל שני משתמשים בהם במבחר מנות, אבל הדרך הקלה ביותר להבין את גדולתו של הליים המבושם, ולמה רוצים אוהביו להשתמש בו 12 חודשים בשנה, היא להזמין סיבובים אינסופיים של משקאות ליים באימפריאל קוקטייל בר בתל אביב, לקוח נוסף של משפחת לימון. מתחילים עם דקירי קלאסי, חי נפשנו שבמזג האוויר הנוכחי ראוי היה להגיש גלונים של המשקה המרענן לכל אומלל הנאלץ לצאת מהבית; ממשיכים עם העלמה הקובנית ‏(“מייד אין קובה”‏), נקטר מחיה נפשות על בסיס רום לבן, סירופ סוכר, נענע ומלפפון; או מרגריטה עם דבש ומלח מעושן; ויש גם דקירי בנוסח המינגוויי ‏(פאפא אהב את המשקה שלו עתיר אלכוהול ונטול סוכר‏) ומחווה מקומית נאה בשם “המינגוויי העייף” למי שירצה לפסוע בנתיבים הקריביים של הרומנטיקן כסוף הזקן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו