בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיניית הפלא

סינייה, בניגוד לדעה הרווחת, היא לא רק בשר עם טחינה - אלא כלי לבישול ולהגשה. מסע בכפרי הגליל חושף את גלגוליו של הכלי וגם בית מלאכה חדש לייצור סיניות חרס מסורתיות

תגובות

הסינייה, מסכימים כל יושבי החדר, היא כלי בישול המשמש גם להגשה. הכלי העגול ונמוך הדפנות הוא שנתן את שמו למבחר מנות ומאכלים המבושלים בתוכו, בין אם נאפו בתנור או התבשלו על להבת הכיריים. נוואל דראושה, תושבת עראבה ובשלנית ביתית שיצא לה מוניטין בכפר, מתחילה למנות את הרשימה האינסופית של מנות הסינייה: סינייה בטטה היא מאפה של תפוחי אדמה, עם או בלי בשר עוף או כבש; סינייה בטינג’אן היא מאפה חצילים; סינייה מקרונה היא פשטידת אטריות; תבלין הסומאק מעניק לסינייה מח’מר את צבעה האדמדם; וסינייה קבב או סינייה כופתא, במגזר היהודי מזוהה כמעט בלעדית עם השם סינייה, עשויה בשר בקר או כבש טחון ואפוי עם טחינה או עם עגבניות. עוד זו ממשיכה ומעלה מן האוב שמות מאכלים וזיכרונות ילדות ‏(“פעם הכנסנו את הסינייה לטאבון. היום נותרו אולי שני תנורי טאבון בכל הכפר”‏), בולעים הנוכחים את רוקם וחולמים על מיני סינייה דשנות. לכל יישוב מיני מתכונים אופייניים, בעכו למשל נוהגים להכין סינייה דגים עם טחינה, ולכל משפחה עשרות וריאציות על הנושא.

על מקור השם סינייה בשפה הערבית חלוקות הדעות. הסיומת “ייה” היא סיומת שייכות מקובלת של שמות עצם ממין נקבה, המופיעה בשמם של מאכלים וכלים רבים ‏(מישמשייה היא תבשיל של משמשים, רומנייה של רימונים ויש גם לבנייה, פסטייה, סומאקייה או זיבאדייה, במטבח העזתי המכתש והעלי המשמשים לכתישת התבלינים בתחילת הבישול‏). חלק גדול מאותם מנות ותבשילים אפשר למצוא בספרי בישול של המטבח הערבי כבר מימי הביניים, את השם סינייה לא הצלחנו למצוא. “סינייה מלשון ארץ סין”, מספק חביב דאוד ממסעדת “עזבה” בראמה הסבר עממי שגור בפי אנשי הגליל שמופיע גם בחלק מהספרות המקצועית. “את הכלי המסורתי נהגו להכין פעם מחימר, אחר כך עברו לנחושת ולבדיל, משם לאלומיניום, וכשהגיע תורם של כלי חרסינה זולים שהחלו לייבא מהמזרח הרחוק החלו לכנות אותם על שם הארץ שממנה הגיעו”. מתי בדיוק הוענק השם סינייה לכלי אינו יודע לומר, וכשמתגנב הספק ללבו הוא מתקשר להתייעץ עם אמו בת ה–86. זו האחרונה, שנולדה ב–1927 בכפר איקרית, מספרת שבילדותה הכירה את הכלי בשם קשנייה, על פי ההגדרה המילונית כלי חרס מזוגג, ושאת הכלים הטובים ביותר נהגו להביא מראשייה אל פוחאר, כפר שכן מדרום לבנון שנודע במשך מאות שנים באיכות כלי החרס שייצרו אומניו.

דלפט של הגליל

המסע הצפוני בעקבות הסינייה נערך בבוקר יום קיץ לפני כשבועיים. רוצה אדם לומר בוקר יום קיץ טיפוסי, אלא שאת שלוות הכפרים והיישובים הגליליים מפרה לעתים תכופות שאגת מטוסי קרב המפגינים נוכחות סמוך לגבול הסורי והלבנוני. יום לפני כן הודיע נשיא ארצות הברית על כוונתו לתקוף את מאגרי הנשק של אסד, וממקלטי הרדיו והטלוויזיה - הפתוחים כמעט בכל הבתים והמסעדות שבהם ביקרנו - בקעו דיווחים מבולבלים על טיל שזיהו הרוסים ושוגר מהים התיכון. במחשבה שנייה - אולי בעצם יום קיץ טיפוסי למדי במזרח התיכון, זה שאיש אינו מעז להאמין עוד שמאכלים כמו הסינייה, פעם משותפים לכל תושבי אזור סוריה הגדולה, יוכלו לגשר אי פעם על התהומות שנפערו בין יושביו.

התחנה הראשונה היא הקומה השנייה בבית עמותת אל־רואד, מרכז יום לתמיכה בבני נוער בסיכון, בכפר עראבה. באחד החדרים שוקדת קבוצה קטנה של נערים ונערות על הכנת כלי סינייה. יוצקים חימר נוזלי לתבניות בקטרים שונים, מלטשים את דופנות הכלים העגולים לאחר התקשות החומר, צובעים בגוני אדמה או בגוני כחול־ירוק ים־תיכוני ומכניסים לתנור השריפה. התוצאה הסופית - מעוטרת בהדפסי ערבסקות - מזכירה כלי קרמיקה עתיקים שצוירו על ידי מיטב אמני האיסלאם במקומות כמו אנדלוסיה ובגדד.

תחילתו של הסיפור, שיתוף פעולה של המרכז עם פרויקט “עשינו עסק” של עמותת “ציונות 2000”, לפני יותר משנתיים. “רצינו להקים עם החניכים מיזם עסקי שיעודד יזמות ויצירתיות, אבל חיפשנו ליצוק בו תוכן אמיתי שקשור למסורת המקומית”, אומר מנהל המרכז, ד”ר סלאח דראושה. דראושה, בעל דוקטורט בתחום הביו־פיזיקה מאוניברסיטת תל אביב, עשה את הפוסט־דוקטורט בארצות הברית וכששב לארץ התקשה להשתלב בתחומו ופנה לעסוק בחינוך ‏(“גם שם לא היה קל תחילה”, הוא מעיד. “אין הרבה מנהלי בתי ספר שששים לקבל מורה עם תואר של דוקטור. אני מתגעגע למחקר המדעי, בזמני הפנוי אני ממשיך לחקור ולפרסם, ועכשיו גם עוסק במחקר מרתק על הוראת המדע בבתי ספר ואיך לנסות לחבב אותו על תלמידים צעירים”‏). על הסיפורים האישיים של בני הנוער הזוכים לסיוע במקום, בנים ובנות למשפחות קשות יום ממעמד סוציו־אקונומי נמוך, מדברים הוא ואנשי צוותו בענייניות תמציתית. הפנים נשואות קדימה, לא לעבר, ולניסיון לשלב אותם מחדש במערכת החינוך או במסגרות חברתיות אחרות.

ארז מולאי, מעצב מוצר המתמחה בעיצוב חברתי עם אוכלוסיות חלשות, גויס למשימה. “התחלנו תהליך ארוך של היכרות עם בני הנוער וגישוש אחר רעיונות”, הוא מספר. “היה פה בעבר ניסיון קצר שלא צלח לייצר נרות, חיפשנו מוצר שייצג את הרקע התרבותי שממנו הם מגיעים ולא רק מוצר סתמי של תרבות הצריכה המודרנית”.

“הרמז הראשון”, ממשיך ומספר בוגר המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל, “הגיע בדמות תנורי השריפה שנקנו למטרה אחרת ומצאתי באחד מחדרי הקומה העליונה. מפגשים עם בשלניות מקומיות - שסיפרו לי על המטבח העונתי של חומרי הגלם הטריים, ופגישה עם חביב דאוד מעזבה - שלימד אותי על חשיבות הכלי במטבח המקומי, הכריעו את הכף. תחילה התפרעתי עם ניסיונות לעצב כלי סינייה מודרניים בהשראה רומנטית. רציתי לייצר כלים בהשראת תוואי השטח של הטרסות המסורתיות, כולל נתיב זרימת רוטב המדמה את מסלול המים, שירטטתי כלים מרובעים בהשראת האופן בו מבותרות החלקות המשפחתיות לאורך הדורות, אבל השיחות הארוכות עם התושבים לימדו אותי שהם רוצים להיצמד למסורת, והכוונה היתה ליצור מוצר שיימכר גם לאוכלוסייה המקומית, לא רק בחנויות עיצוב יוקרתיות. גם תהליך הייצור הותאם ליצרנים הצעירים ולתקופת התמחות קצרה יחסית”.

שנה וחצי של מפגשים שבועיים עם בני הנוער הניבו סדרת כלים יפהפייה המכילה מגוון כלי סינייה בצבעים ובגדלים שונים, לכל אחד מהם מצורפת צלחת בקוטר מתאים כדי למנוע מהמגיש לאחוז בידיו את התבנית החמה. הכלים היפים - הקטנים שבהם יכולים לשמש גם להגשת סלטים ומאזטים - מוצעים למכירה במגוון צבעים והדפסים. לערבסקות המסורתיות מצטרפים גם איורים עדינים של נופי הכפרים הגליליים ‏(“המחשבה היתה ליצור גם כלים דקורטיביים שאפשר לתלות, כמו אלה המיוצרים בדלפט. האיורים קיימים, אבל מטעמים של חוסר תקציב לא הצלחנו עדיין להעביר אותם להדפסי נייר”‏). ההכנסות ממכירת הכלים מועברות לבני הנוער, המקבלים שכר כחוק על עבודתם.

הראשונים לקנות את כלי הסינייה המקומיים היו חלק ממסעדני האזור, לא רק בשל ההתגייסות למטרה החברתית, אלא בגלל איכותם של הכלים. במסעדת “עיש ומלח” ‏(לחם ומלח‏), שנפתחה לפני שלושה חודשים בדרך היפה המובילה מעראבה לראמה, מתנשאות ערימות ענקיות של הכלים על מדפי המטבח. “אני מבשל בהם כמעט הכל”, אומר השף והבעלים ג’מיל נעמה. “עלי גפן ממולאים על הכיריים או צוואר כבש בתנור”. מנרווה וחביב דאוד, שהיו שותפים לתהליך העיצוב, מבשלים ומגישים את כל מנות המסעדה הביתית הידועה שבראמה - חצילים קלויים בטחינה, כיסוני שוש ברק ממולאים ברוטב יוגורט או תבשיל במיה בעגבניות - בכלים שמייצרים בני הנוער. “סינייה עשויה חימר היא אחד מכלי הבישול הטובים ביותר”, אומר דאוד. “החום מתפזר בצורה שווה בכלי. פני השטח רחבים והאוכל כמעט לעולם אינו נשרף או נדבק לדפנות”.

ג’ליל - קרמיקה מסורתית, עראבה. לפרטים: alva@zionut2000.org.il 052-5959360. ‏(טווח המחירים: 30–120 שקל לסינייה בהתאם לגודל‏)                    מסעדת עזבה, ראמה, 7105756–053
מסעדת עיש ומלח, עראבה 6225320–04



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו