בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להתקמצן בחן: מה אוכלים בטרנד החדש "אפס זבל"

הדאגה לכדור הארץ הציבה במרכז השולחן את גישת "אפס זבל": אוכל המנוצל עד תום, כולל בישול השאריות. מול הרגלי האכילה הבזבזניים זה עלול להיראות חסכני ותפל, אבל הגישה כבר תופסת במסעדות יוקרה

46תגובות
מתוך הסרט "אקס מכינה" שהפך את המלון הנורווגי Juvet Landscape ליעד תיירות
Universal Pictures International

הטלטלה שכרוכה במעבר לסגנון חיים של "אפס זבל" (Zero Waste) אינה מטרת השינוי הזה, אבל היא בהחלט תוצאה שלו. כשמתחילים לאכול בגישת אפס זבל שום דבר כבר לא נראה ונטעם כמו קודם. כך, למשל, קורה לאורחים שבאים למלון Juvet Landscape ליד הכפר ואלדל בנורווגיה. מבעוד יום הם נדרשים לבחור, מתוך רשימה שנשלחת אליהם, מה יאכלו כמנה עיקרית לארוחת ערב. דג, בשר צבי או מנה צמחונית? נניח שבחרתם דג אבל בזמן הארוחה התרשמתם דווקא ממנת הצבי של מי שיושב לצדכם. תבקשו להחליף? אין אפשרות. גם שאר המנות כולן מדודות ודי מצומצמות, לא בדיוק עונות על הציפיות של רוב האורחים שהזמינו חדרים כשנה מראש וציפו לחופשה מפנקת.

אז מה כל כך מושך במלון הזה? גם הנוף המרהיב. גם העובדה שהסרט "אקס מכינה" צולם שם. ויותר מכך העיצוב שלו, שנחשב להישג של אפס פגיעה בנוף. מי שזוכה לשהות באחד החדרים מרגיש כל כך קרוב לטבע עד שהוא כמעט מתפתה להושיט יד וללטף את צמרת העץ שמעבר לזכוכית.

מלון Juvet Landscape. ארוחות מדודות בלי זלילות ביניים
Flemming Ibsen

בחזרה לארוחות: האורחים יושבים יחד בשעה קבועה — אין דבר כזה לאחר — ליד שולחן ארוך באסם ישן. מי שמתעורר רעב באמצע הלילה ומנסה לחפש מענה במטבח שבאסם, יגלה מקרר ביתי שיש בו אך ורק מצרכים שמספיקים בדיוק לארוחה הבאה, ארוחת הבוקר. בזמן הארוחות, תוך כדי ניסיון להתלוצץ על כמויות המזון הזעומות — לא ביחס למה שמומלץ לאכול, אבל כן ביחס למה שאנשים מצפים מארוחה בחופשה — מספרת אחת הסועדות כי המסעדה המדוברת והנכונה ביותר בעיר מגוריה אוסלו היא Rest. המילה Rest בהקשר זה היא לא רק קיצור למסעדה (Restaurant) או התייחסות למנוחה נחמדה אלא בעיקר — מה שנשאר. לכן מתמקד התפריט באותה מסעדה ביצירת מנות גם ממה שנחשב פסולת מזון, ובמענה לסוגיות המוסריות והסביבתיות החמורות שמייצר הבזבוז.

אפס זבל במטבח, במסעדות, בתפריט, במתכונים, זו הטלטלה הצפויה למי שדבק באורח חיים שבו מפסיקים — או לפחות משתדלים — לייצר פסולת. המחשה מעולה לכך סיפק "גרדיאן" הבריטי בגיליון מתחילת נובמבר השנה שהתמקד באפס זבל, ובו נדרשו כל המשתתפים להתקמצן באופן יצירתי. בכיר המתכונאים, יותם אוטולנגי, הציע להתחיל בבישול מרק עוף ובהמשך להפיק ממנו שלוש מנות: מרק עוף עם קניידלך, ירקות צלויים (אחרי שכובסו במרק), וכמובן — עוף צלוי. הכתבה כללה כצפוי קינה על בזבוז והשלכת מזון, על הנזק לכדור הארץ וגם טיפים לצליית קליפות של ירקות ולשימוש הלא מובן מאליו בירקות ועוף שמסתמרטטים אחרי הבישול במרק.

באותה נשימה ראוי להזכיר שברחבי חברת השפע מתחילים לחלק פרסים למסעדות ולשפים שמצטיינים באפס זבל. התוצאה המעניינת היא שדווקא מסעדות עלית ממהרות לאמץ את המגמה הזאת. במקומות שבהם המחירים מרקיעים שחקים נוח יותר כנראה להגיש צילחות מינימליסטי ולהלעיט את הסועדים ברעיון שגם שאריות ראויות לתשומת לב. דוגמה ראויה לכך אפשר למצוא בישראל אצל השף יובל בן נריה, שמרום מעמדו הקולינרי מרבה להמליץ על אפס זבל ומנסה להדגים איך עושים את זה.

במסעדות עממיות לעומת זאת, יש עדיין קושי עצום לעכל את הרעיון שמפסיקים לפתוח שולחן עמוס כל טוב, להציע מבצעי "אכול כפי יכולתך" וכיוצא באלה מחוות שמבטאות נדיבות ושפע.

הרעיון להתבונן דרך הפילטר של טובת כדור הארץ במה שכדאי לנו לאכול מאלץ אותנו, אם כן, לארגן מחדש את התפיסות שלנו ביחס למה טעים ומה מגעיל. איך מפנקים באוכל במצב החדש (אם מותר בכלל לפנק), איפה עובר הקו בין נדיבות לחוסר אחריות, בין נהנתנות לראוותנות וטמטום, והאם ייתכן שחסכנות, שלא לומר קמצנות, היא בעצם תכונה שכדאי לטפח ואפילו להתגאות בה?

המושג "אפס זבל" והרעיון שסגנון החיים המוסרי והאחראי ביותר הוא כזה שלא מייצר זבל, נולדו בשנות ה–70 והתייחסו אז בעיקר לתעשיות הגדולות. בשנים האחרונות נדד הרעיון לרמת הפרט ומתורגם לכל שטחי החיים. רובנו, בני חברת השפע, חונכנו והתרגלנו להתייחס לתזונה — בקניית מזון, בבישול, באכילה בחוץ — כאל סעיף שלא חוסכים בו. איך מראים אהבה? באמצעות שולחנות מלאים כל טוב. איך חוגגים? באמצעות נהרות של מגדנות שרובם בדרך כלל נזרק. איך עורכים קניות? כאילו שקונים לגדוד ולא למשפחה. כל זה מתובל כמובן בסיפורי אימה על ארוחות מדודות ומחושבות אצל הדור הראשון והשני של ניצולי שואה, המייצגות למעשה חוסר יכולת להביע אהבה, שמחה ונדיבות. ולעומת אלה — שולחנות עמוסים כל טוב, גדושים במנות ססגוניות, מייצגים את האנשים שכבר בארצות מוצאם ידעו לאכול ולשמוח. מעבר לחשיבה במונחים של אפס זבל הוא פטיש בראש למוסכמות החוגגות האלה.

בהדרגה, תוך הסתגלות לתפריט החדש, חודרים ליום־יום המוכר רעיונות עוכרי שלווה שמזעזעים את מוסכמותינו. הרעיון שאי אפשר לצרוך ולזלול בלי להשחית מגדיר מחדש את הגבול בין יופי לכיעור, בין טעים למבחיל, בין פריחה לריקבון ובין קידמה לפיגור. החלוקות הדיכוטומיות הבטוחות בעצמן מפעם מתפרקות. ובכן, האם גישת "אפס זבל" יוצרת מציאות צרה ומאיימת? לאו דווקא. אורח החשיבה החדש יוצר מציאות מעניינת לא פחות, תוך שהוא פותח סתימות מנטליות שנוצרו מכוח ההרגל ומאפשר לעבור בהדרגה מצורת חשיבה אחת לאחרת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו