בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע קולינרי מזורז ביפן העכשווית, המשתנה והמשמינה

ראמן אלוהי בשבע בבוקר, ארוחת בוניטו מרהיבה בקומה 40, סטייקים עדינים וארוחת הסושי הטובה ביותר שנמצאה בסיבוב הזה בטוקיו. כולם עכשיו טסים ליפן, אז לפחות תדעו איפה לאכול שם

26תגובות
ראמן בטוקיו

1.

את יפן פוגשים בSeven Eleven—, מסודרת על המדפים. רז שרבליס, מרצה לאנתרופולוגיה ומגדר במכללת עמק יזרעאל ומוותיקי המדריכים הישראלים ביפן, נוהג לפתוח את טיולי הקולינריה שלו באחת מ-20 אלף חנויות הנוחות הפזורות בטוקיו. הרשת הגדולה היא Seven Eleven, אבל Family Mart ו-Lawson מספקות חוויה דומה. מסע סוציולוגי, תרבותי וגסטרונומי מזורז ביפן העכשווית, המשתנה והמשמינה. האורז מפנה מקום לבצק ולדברי המתיקה (20 אחוז ירידה בצריכת האורז ב-20 השנים האחרונות). הבירה מחליפה את הסקאה (כמו גם ה-Happoshu, בירה עם פחות מאלט ולכן זולה מאוד, כתוצאה מהמיסוי הנמוך), הקפה מחליף את התה (ירידה של 40 אחוז בצריכת התה ב-20 שנה). הקפה עדיין לא משהו, אבל גם זה עניין של זמן. כי אם יש משהו שהיפנים יודעים לעשות, זה לקחת דבר מה טוב ולהפוך אותו למצוין. הטונה הגיעה מאמריקה, הטמפורה מפורטוגל ועצי הדובדבן מנפאל. אבל לך תמצא סושי טוב יותר, טמפורה פריכה יותר ופריחת דובדבן מלבבת יותר.

seven eleven
עומר שוברט

לטוקיו כוכבי המישלן הרבים ביותר, קיוטו במקום השלישי (אחרי שהודחה השנה מהמקום השני על ידי פריז), אבל מה שהופך את יפן ליעד קולינרי מסעיר כל כך אלה לא המסעדות הממושלנות, אלא קודם כל ביקור חטוף בסופר. כי לא ידעת שסנדוויץ׳ ארוז בקירור יכול להיות טרי ומענג כל כך. או חטיף טמפורה שמטוגן ליד הקופה. והאוניגירי כמובן, משולש האורז הממולא, השליט הבלתי מעורער של חנויות הנוחות. גם האילוצים הפיזיים נוכחים. דירות ה-30 מטר בטוקיו מכתיבות אריזות קטנות: קופסאות של מקסימום חמש שקיות קפה פילטר, בננות נמכרות בבודדות, אפילו אוכל לחתולים באריזות קטנות, יומיות כמעט. אין מקום ליותר. אין בקבוקי משקה של ליטר וחצי, אין גלונים של חלב, אין אריזות ביצים גדולות. גם זה משתנה. ל-Costco, רשת הסופרמרקטים האמריקאית עם אריזות הענק המנוגדות כל כך לאורח החיים היפני, כבר 26 סניפים ברחבי המדינה, שנהפכה לאחד היעדים הצומחים והמצליחים של הרשת. אמנם רק סניף אחד בטוקיו, אבל גם זה עניין של זמן. המסורת עדיין כאן, אבל הכיוון ברור: מערב. אם תרצו, מערב משודרג.

2.

קצת לפני שבע בבוקר, אפשר להתיישב, כמעט ללא תור, באחד התאים של סניף Ichiran ראמן הסמוך לתחנת הרכבת של שינג׳וקו, התחנה העמוסה בעולם. מי אוכל ראמן בשבע בבוקר? לא מעט. ועדיין, כדאי לנצל את הג׳ט לג כדי לדלג על תור שבשעות לגיטימיות קצת יותר אורך בין 30 דקות במקרה הטוב לשעה במקרה הקצת יותר טוב. יש ראמניות טובות יותר, יש ראמניות נודעות יותר, אבל רשת הראמנים הזאת, שפועלת 24/7, היא הימור בטוח. כמו כל מקום בו משתרך תור של מקומיים. יש גם טקס, חייבים טקס: הוא מתחיל במכונת תשלום אוטומטית שממתינה בסוף החלק הראשון של התור.

ראמן
עומר שוברט

ראמן בסיסי ב-890 ין (קצת פחות מ-9 דולר), ראמן משודרג עם חמש תוספות לבחירה ב-1,490 ין (14 דולר). משלמים, מקבלים פתק וממתינים למקום פנוי באזור הישיבה. כשזה קורה, מוסרים את הפתק דרך חריץ בווילון ומתיישבים. תאים אישיים, מופרדים במחיצות, עם תריס קטן, פתוח למחצה, הפונה למטבח וברז מים אישי, להתמודדות עם החריפות הצפויה. על השולחן ממתין שאלון, סוג של מבחן אמריקאי. תידרשו לבחור את עוצמת הציר ועושרו (שתי קטגוריות שונות כמובן), את טקסטורת האטריות, רמת החריפות, מינון הבצל, השום ונתחי בשר החזיר. כשתניחו את העיפרון, תגיח יד מן המטבח, תיקח את חלקו העליון של הטופס ותשאיר אתכם עם החלק המיועד להזמנת תוספות, אם וכאשר. כמה דקות אחר כך תגיח קערת המרק והתריס ייסגר. את פניהם של עובדי המטבח לא תראו. קצת ידיים, הרבה קולות. את המרק אין שום צורך לתאר. גם אי אפשר. מורכבות טעמי הציר, מרקמן של האטריות, שמנוניותן המענגת של פרוסת בשר החזיר. ראמן זה כמו חומוס, אין טעם להתווכח עליו.

3.

ה-New York Bar בקומה ה-52 של מלון Park Hyatt הוא עדיין אטרקציה תיירותית. ״אבודים בטוקיו״ הוא סרט בן 15 שנה, עם בני אדם שמתקשרים באמצעות פקסים, אבל אנשים לא מדלגים בקלות על הבר בו נפגשו שרלוט ובוב. מקווים לפגוש שם איזה ביל מאריי או סקרלט ג׳והנסון משלהם, אבל נאלצים להסתפק בתצפית המרהיבה. ביום טוב רואים את פוג׳י. את המקומיים, הקומה ה-52 פחות מעניינת. הם עוצרים ב-40, במסעדת Kozue. התצפית אותה תצפית, האוכל ממש לא אותו אוכל.

קוזו
עומר שוברט

שף Kenichiro Ooe (אין שום דרך לעברת שמות יפנים) נמצא שם מ-1989, הרבה לפני אבודים בטוקיו, אבל ממש לא נתקע בעידן הפקס. הוא קנה לעצמו שם של מי שמחבר בין בישול יפני מסורתי לטרנדים קולינריים עכשוויים. בשעות הצהריים מוצעות שם שש ארוחות מובנות, במחירים נוחים מאוד לז׳אנר (החל מ-20 דולר). הארוחה המומלצת היא ה-Kouze. פחות מ-50 דולר (4,800 ין) עבור ארוחת בוניטו יפנית מלאה, שנפתחת עם בשר סרטנים במילוי שקדים ובמרק סויה עם כיסוני סלמון. אבל אלה רק המתאבנים, הדבר האמיתי הוא שני מגשי הפתעות ועליהם שפע מעדנים יפנים משתנים. כל הצבעים, כל הטעמים, כל המרקמים. מבוא מזורז לקולינריה יפנית. יבלטו: כיסוני שרימפס מטוגנים, מקרל צלוי, ירקות כבושים נהדרים (כולל לפת מהוללת), חלמון מוצק וקינוח בלתי נשכח של קרם שומשום שחור.

4.

Azure45 קיבלה את כוכב המישלן הראשון שלה ב-2016, ושמרה עליו גם השנה. לא פשוט לגרוף כוכב מישלן עם מסעדה צרפתית מחוץ לצרפת, אבל ביפן יש רק דרך אחת לעשות זאת: דרך הבשר. עוד תוצאה של מצוינות יפנית שהתפתחה על רקע אילוצים גיאוגרפיים. שבעים אחוז של יער לא משאירים יותר מדי מקום לגידולי בקר. את הפרות הביאו במאה השנייה,  כבהמות עזר למגדלי האורז. כשהבינו שאפשר גם לאכול אותן, ניסו לפצות על הכמות באמצעות איכות. אז הגיעו המסאג׳ים, הבירה ללא אלכוהול והמוזיקה הקלאסית. הכל למען פרות שמחות יותר ובעיקר שמנוניות יותר, שיהפכו לקובה ביף כהלכתו (לעומת ההידה ביף מהאלפים היפניים, השמנוני פחות).

Azure45
עומר שוברט

גם כאן מתעכבים על הנוף. הפעם זו הקומה ה-45 במלון Ritz Carlton טוקיו, שם שוכנת המסעדה. בצהריים מוצעת ארוחה מלאה בת ארבע מנות ב-45 דולר. הערב יקר בהרבה, החל מ-150 דולר לסועד. פה אוכלים Wagyu Beef, מהנתחים המובחרים שבמובחרים. מקורו בחוות Kinoshita, שנחשבות למיוחסות במיוחד. עוד קודם יגיעו קציפת סלרי מרהיבה, מאפה פריך במילוי כבד, רביולי של עלי מייפל, חצילים יפנים מסחררים, ושלל כדוריות וג׳לים. לא יפסחו פה על שום פירוטכניקה של מסעדה ממושלנת. אבל הכל הוא לא יותר מהקדמה לדבר האמיתי: פרוסה אחת, לא גדולה, סגלגלה מבפנים, שחומה מבחוץ, עם פסי שומן דקיקים אך נוכחים. נתח קטן, נטול ממדים מרשימים. לא נדרש יותר כדי להותיר זיכרון עמוק של פרה מפונקת במיוחד.

5.

דיוויד לייבוביץ׳, יצואן טונה יהודי-אמריקאי שמתגורר כבר 30 שנה בטוקיו, לקח את גידי ואהרוני ל-Jige, מסעדה משפחתית מול שוק הדגים המפורסם. מגישים שם את מה שנחשבים, לפחות בעיניו, לנתחי הטונה המשובחים בעיר, כולל מנה פוטוגנית במיוחד של בשר נא שמגלפים ישירות מהאדרה באמצעות צדף. לידינו מתיישבים זוג ישראלים. כשהם מנסים להזמין טונה, אומרים להם שהמלאי היומי אזל ושיאלצו להסתפק בסלמון. סמול טוק קצר של ישראלים ודיוויד לוחש ביפנית לבעלת הבית שתוציא גם להם נתח טונה משובח. לא שלא אוהבים פה ישראלים. מאז התוכנית ההיא, שומעים ב-Jige לא מעט עברית ודיוויד משוכנע שהסניף החדש של המסעדה, שנפתח באחרונה בהמשך הרחוב, הוא תוצאה ישירה של העניין.

דיוויד לייבוביץ׳
עומר שוברט

״העליתי להם את ההכנסות ב-30 אחוז, הרבה הישראלים באים לפה״, הוא אומר. ועדיין, הנתחים המשובחים באמת נשמרים למקומיים. גם לכאן משתלם בהרבה להגיע בצהריים: תמורת 10 דולר בלבד תקבלו את מה שהיא כנראה העסקית האטרקטיבית ביותר בטוקיו, אולי אפילו מחוצה לה. Wild Bluefin Tuna. סופר דג. מוגש ״על העצם״. שמנוני, עסיסי ולא דומה לשום נתח אחר שקורא לעצמו טונה. מנת דג חד פעמית. מוגשת עם מרק מיסו מצוין וקרם מיסו נפלא וכדור נהדר של צנון מוחמץ ותה יפני ירוק כמובן. כל מה שצריך זה לצלוח את שלב הזמנת המקום, לא עניין פשוט כשאתה לא דובר יפנית.

6.

הסושי הטוב בעולם יכול להפוך לסושי המתסכל בעולם. זה קורה כשמנסים לחלוק את ההתלהבות עם אנשי תעשיית הטונה, או אפילו עם אמריקאים אקראיים שפוגשים ב-American Club, מועדון סגור של משפחות אמידות ברילוקיישן מתמשך בטוקיו. אתה מתרגש מנתחי ה-huC oroT (טונה שמנה) ב-Sushi Dai המפורסמת בשוק הדגים, מתלהב עוד יותר מצלחת הצ׳יראשי הנהדרת שאכלת בצהריים ב-SUSHI DAIDOKOYA בשיבויה בחמישה דולר בלבד. אבל דיוויד וחבריו יעקמו פרצוף. יגידו בביטחון שמדובר בטונה מחוות גידול. או מהקפאה. לא בטוח מה עדיף. אחר כך ינסו לעודד, יגידו שזה בסדר, אפילו טוב מאוד, יזכירו שאין בארץ דגה כזאת. אבל אז יחזרו לדבר על הסושי של הזקן. הם אוכלים רק אצל הזקן. אנשי תעשיית הטונה אוכלים רק אצל הזקן. גידי ואהרוני אכלו אצל הזקן. אבל הזקן חולה עכשיו. סגור.

מבחר סושי
עומר שוברט

בכל מקרה, אסור להקשיב להם. הסושי מצוין. לא רק בשוק הדגים בחמש לפנות בוקר, או ב-Stand Up Sushi עם תור של שעה. יש סושי נפלא בכל פינה. את ארוחת הסושי הטובה בטוקיו אכלתי בקומה השמינית של כלבו מוצרי החשמל Yodobashi ב-Akihabara, רובע האלקטרוניקה המפורסם. מעל מאות מטרים של מסכים, מצלמות ואסלות משוכללות. סושי מסתובב, תיירותי למראה, עם תפריטי אייפד. נסו Tuna Belly ו-Uni, קיפוד ים. מדויק יותר: שחלות של קיפוד ים. כבד האווז של הסושי. מותר לאכול עם הידיים, הווסאבי כבר בפנים (אפשר לבקש תוספת, אבל במטבח עשויים להיעלב) והנשים מודרות ממטבחי הסושי כי גופן נחשב לחם במעלה מגופו של הגבר וזה משפיע לרעה על הדגה והאורז (אבל גם זה משתנה, עם שפית סושי מקומית שנהפכה לסיפור עיתונאי גדול).

7.

Yuma Wada, עוד לא בן 30, עבד חמש שנים בג׳נרל אלקטריק במישיגן, עד שנמאס לו למלא טבלאות אקסל. עכשיו הוא עומד בתחנת הרכבת בשינג׳וקו עם שלט קטן של Ninja Food Tours, מזמין את העוברים והשבים להצטרף לסיורי האוכל שהוא עורך בשכונה. את הידע הקולינרי הביא מהבית, מהמסעדה המשפחתית בצפון יפן. בטוקיו הוא עושה סיור בסגנון איזאקיה, ברי האוכל היפנים הקטנטנים, שנהפכו לתחנות חובה תיירותיות. מה שאומר שכדי להגיע למקומות היותר אותנטיים, צריך לצאת לפאתי השכונה. כדאי להגיע בליווי מקומי, בעיקר כדי לא להיתקל בסימן ה״אין הכניסה״ היפני המנומס: ידיים מאוגרפות בהצלבה. הסיור של יומה עובר בין כל תחנות החובה של קולינריית הרחוב: משיפודי היקיטורי (כבד חזיר כמובן), דרך ה-Takoyaki, חטיפי הבצק הפופולאריים עם התמנון המטוגן ועד גלידת המאצ׳ה ההכרחית. המנה העיקרית היא אוקונומיאקי, הירושימה סטייל. משהו שבין חביתה משוגעת לפשטידה: עם ביצים, אטריות, נתחי חזיר שמנוניים, שבבי בוניטו ומה לא. ואתה לא יודע אם האפקט המסחרר הוא תוצר של הטעמים הבלתי שגרתיים או של תהליך ההכנה הטקסי שהתרחש במשך דקות ארוכות מול עיניך ובעיקר תחת אפך.

קולנריית רחוב ביפן
עומר שוברט

סיור אוכל מומלץ לא פחות מציעה חברת Japan Wonder Travel ב-Sunamachi, 600 מטר של שוק מקומי בלתי מתויר, מרחק חצי שעה נסיעה מלב טוקיו. השוק מציע את מיטב אוכל הרחוב היפני האותנטי בביצועים משפחתיים מסורתיים: חטיפי טמפורה, תה שעורה, אינארי סושי (שקיות טופו במילוי אורז סושי), אודן (החמין היפני, ירקות וקציצות דגים מטוגנים המוגשים בתוך ציר מרק), Minced Cutlet (השניצל היפני, נסו את הטונה והשרימפס) וקינוח של ג׳ל מוצ׳י במילוי שעועית אדומה (עשרה יפנים נחנקים ממוצ׳י מדי שנה, גרסת הג׳לי בטוחה יותר).

8.

בקיוטו, הבירה הישנה של יפן, הכל אמור להיות קצת יותר מסורתי. הגיישות ברחוב תיירותיות ברובן, אבל יש לא מעט הבלחות אמיתיות של פעם. ב-Hoshinoya, מלון יוקרה שהתמקם על בתי עץ של אחוזת נופש משומרת מהמאה ה-19, לוקחים את האותנטיות הזאת לאקסטרים. למלון מגיעים בסירה, על המזח מחכה טקס קבלת פנים מסורתי, ואז אתה מטפס במעלה היער, שם מחכים חדרים מרהיבים על גדה של נהר מרהיב עוד יותר. ארוחת הערב לא נופלת מהתפאורה שמסביב: השף Ichiro Kubota מבין שהמסורת כבר מקיפה את כולם מכל הכיוונים, ומרשה לעצמו להשתעשע. זו ארוחה שאורכת יותר משלוש שעות, אבל הסירה האחרונה כבר עזבה ואין יותר מדי לאן ללכת. מתחילים עם פטה סרטנים מעוטר חרציות, לציון הירח המלא שמעלינו. אחר כך יגיעו נתחי סשימי מבריקים, דגים צלויים ובשר על פחמים, אבל מכאן לוקחים בעיקר את מנות הביניים ומשעשעי החך: חלמון ביצה שהושרה במיסו לבן ונהפך לעוגה קרמית מענגת, מרק זך עם כיסון של צלופח, ערמונים עם שעועית אדומה, אטריות מקליפות של תפוחי אדמה.

ארוחה יפנית
עומר שוברט

ארוחת הבוקר מצליחה להפתיע אפילו יותר. דפיקה בדלת. אשה יפנית בלבוש מסורתי ובחור צעיר שמסייע לה מרכיבים במרפסת החדר מטבח נייד. Hot Pot, הגרסה היפנית. משאירים מאחוריהם קדירת מתכת חמה, שפע מרכיבים והוראות מינימליות להתקנת ארוחת בוקר תלת שלבית: מתחילים עם מרק הירקות שכבר מתבשל, אחר כך מוסיפים את רוטב המיסו הסמיך שמשנה באחת את טעמו ומרקמו, ולבסוף משליכים את האורז והביצה. על השולחן המתקפל ימתינו גם נתח סלמון צלוי, ירקות מוחמצים וענבים יוצאי דופן. היום רק התחיל, אבל שיאו כבר מאחוריך.

9.

הבירות היפניות פופולאריות מתמיד, בעיקר בירות הבוטיק. נסו את Yona Yona, מבשלה מהאלפים היפניים, שמגישה את הבירות הנהדרות שלה בליווי סשימי סוס (רך מאוד, אבל הטעם מעט אנמי. לא בדיוק שם תואר שחשבת שתצמיד לסוס). הסאקה עדיין כאן כמובן, מבעבעת מתמיד: ספארקלינג סאקה זה הטרנד הנוכחי והמבשלות משחררות עוד ועוד בקבוקי משקאות אורז תוססים. ב-Ritz Carlton בקיוטו מתקיים אירוע השקה של עוד בקבוק כזה, הפעם של מבשלת Shichiken מ-Yamanashi, מהנחשבות והוותיקות שביצרניות הסאקה ביפן. Tsushima Kitahara, נציג הדור ה-13 של המשפחה שמנהל היום את המבשלה, מוזג לפני הכל כוס מים מבקבוק מהודר, תוהה בקול אם שתיתי אי פעם מים טהורים יותר. ״שמונים אחוז מהאיכות של הסאקה זה המים, האורז זה רק עשרים אחוז, ולנו יש את המים הכי טובים״, הוא אומר.

ראמן בטוקיו

השקת הבקבוק החדש תלווה בארוחת Kaiseki מרובת המנות והטכניקות במסעדת MIZUKI. השף Masahiko Mura יודע מילה אחת עיקרית באנגלית: Amazing. ואחרי כל מנה מגיע כדי לוודא שהיא עונה להגדרה. אין שום סיבה לאכזב אותו. יכול להיות שאלה חמשת סוגי הסאקה שלא הפסיקו להימזג, אבל זה לא באמת משנה. ארוחות הן זיכרונות, וזו תיזכר כארוחה הטובה ביותר שאכלתי ביפן. פופקורן מאורז, ניגירי צרוב של Rosy Sea Bass, מרק עם עוגת שורש לוטוס ועוד ועוד. בשר ה-Wagyu הוגש כפרוסות נאות, לצד קדירה קטנה שתחתיה להבה בוערת. קודם משליכים פנימה פטריית מטסוטקה עזת טעם, רק אחריה את נתחי הבשר. שלוש דקות עד להשחמה, ואז טבילה קלה בביצה החצי מבושלת. גם ביצים הן עניין ביפן. כאן מתגאים בתרנגולות שאוכלות תערובת מיוחדת של 33 זני עשבים שונים. מה שבטוח: הצהוב צהוב יותר.

בשר ה-Wagyu הוגש כפרוסות נאות, לצד קדירה קטנה שתחתיה להבה בוערת
עומר שוברט

10.

הבעיה עם מסעדות מצוינות היא שהן מגישות לחמים מצוינים. תוסיפו לזה את שיגעון האפייה היפני הנוכחי, וכשהמלצרית ב-Peter תשאל בשלישית אם למלא את סלסלת הלחם, תבינו שעשויה להתעורר בעיה. בעיקר משום שעד כה הוגשו רק מתאבנים. Peter שבקומה ה-24 במלון Peninsula בטוקיו (משקיפה על גני ה-Imperial Palace), היא מסעדה מצוינת לא רק בגלל הלחם הבלתי נשכח. תפארתה בחומרי הגלם שמגיעים מ-Takayma שבמחוז הידה באלפים היפניים, מקור ההידה ביף. ארוחת הידה מציעה את מיטב חלקיה של הפרה המהודרת: לשון, רול מבשר מותן צרוב קלות, והדבר האמיתי: שתי פרוסות פילה, עם גוון ורוד פסיכדלי, המוגשות על עלה Hoba מיובש (עלה מגנוליה), שעליו מתבצעת צליית הבשר.

שתי פרוסות פילה, עם גוון ורוד פסיכדלי, המוגשות על עלה Hoba מיובש (עלה מגנוליה), שעליו מתבצעת צליית הבשר
עומר שוברט

נתחים שנראים כמו גושי חמאה, מרגישים כמו גושי חמאה ונעלמים מהצלחת קצת יותר מהר מהלחם עם החמאה. רך כמו קובה ביף, אבל פחות שמנוני. כאילו שמרה הפרה על גזרה מסוימת. אחר כך הגיע טארט תפוחים מפואר עם גלידת שקדים מרהיבה. אתה יודע שזה מיותר, אתה זוכר שאתה אמור לצאת מכאן עם טעמי הבשר הלא שכיחים.על זה שילמת (45 דולר לארוחת צהריים, ארוחת ארבע מנות בערב עולה כמעט פי ארבעה). אבל היום חוזרים מיפן עם זיכרונות של לחמים ומאפים (ואל תחמיצו את חגיגות הבצקים בקומות המרתף של חנויות הכלבו היוקרתיות).

מחפשים מקום מומלץ לאכול בו? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מדור האוכל

בארוחת Kaiseki מרובת המנות והטכניקות במסעדת MIZUKI
עומר שוברט


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו