טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ברווזים ברווזים בואו הביתה: הזמנו את המרק המסקרן של "אגלי דאק"

סימסנו, קבענו, המתנו, קיבלנו, הרכבנו, אכלנו. בסוף, לגלות מי עומד מאחורי שירות המשלוחים החדש והאנונימי התברר כחלק הכי פשוט בכל העניין

מרק פו של "אגלי דאק". עשיר ונדיב, אבל יקר
ערן לאור
38תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

כמה לא כדאי לפתוח מסעדה? מספיק להציץ בסיכום העשור הקולינרי: בעוד שהמסעדות הקלאסיות דועכות, תופעות הנגד שלהן רק הולכות ומשגשגות – דוכני רחוב ממשיכים להיפתח בקצב היסטרי; ארוחות Eatwith הן כבר מזמן לא נחלתן של בשלנים חובבים בלבד; ואירועי קייטרינג או קרנבלי בשר באוויר הפתוח הם להיט שחורך את המדינה לאורכה ולרוחבה.

אל כל אלו מצטרפת בשנתיים האחרונות מיני-תופעה נוספת, שמצמצמת עוד יותר את השרשרת שמתווכת בינינו ובין האוכל: ארוחות ומנות שמגיעות במשלוח בלבד, מנסות לשוות לעצמן מין הילה מחתרתית – בלי להסגיר את מקורן; רק אתם, הוואטסאפ והשליח שדופק בדלת ומגיש לכם את השקיות במבט חתום. לפני שנתיים הזמנתי ארוחה סינית מ"האן תאי" (שהתגלתה כלא יותר מזרוע וירטואלית זריזה של מסעדת "פקין" הוותיקה), וכעבור שנה היה זה "ההמבורגר הסודי של 'הפרופסור'" (שבהמשך התגלגל לדוכן רחוב קרינג'י ולחשיפתו המיוחצנת של היזם, גיא ברלב).

השבוע שוב הימרתי על הקונספט הזה, כשנודע לי על שירות משלוחים חדש ואלמוני שהחל לפעול בימים האחרונים ברחבי תל אביב תחת השם "אגלי דאק" (האם זה נשמע טוב יותר מ"הברווזון המכוער"? לא יודע) – עם קולקציה של שישה מרקי פוֹ וייטנאמיים מרובי תוספות ומרכיבים (72-68 שקל), המבוססים על צירים שונים וכוכב מתחלף במרכזם – ברווז, בקר או ירקות; וגם סלטים, אורז, חמוצים ומנות אסייתיות קטנות של נתחי ברווז או בשר (55-18 שקל).

ההזמנה מ"אגלי דאק". גרטה היתה חוטפת שבץ קל לנוכח כל הפלסטיק
ערן לאור

כל האינטראקציה מתקיימת בהתכתבות: קבלת התפריט, בחירת המנות ועדכון כתובת ושעת המשלוח הרצויה. אלא שמישהו ב"אגלי דאק" שכח כנראה להחתים את השליחים על מסמך סודיות – הראשון שהגיע (באיחור קל אבל סביר משעת המשלוח המוסכמת) מלמל בתשובה לשאלתי כי הגיע מ"רחוב טשרניחובסקי" (פה חשדתי), ואילו השני – שהגיע קצת אחריו עם מנה אחת שנשכחה – כבר בישר לי כשעניתי לטלפון "זה השליח של 'הפרופסור' עם המרק שלך". א-הא! ווי מיט אגיין, חייכתי לעצמי משל הייתי שרלוק הולמס או לפחות הרקול פוארו. את התעלומה הזו היה קל לפתור הפעם.

מסובכת קצת יותר היא ההתמודדות הטכנית עם המשלוח מרובה האריזות של "אגלי דאק", שכנראה היה גורם לגרטה תונברג שבץ קל. כל מרק מגיע מפורק לארבע קופסאות פלסטיק נפרדות – אטריות אורז, ציר, כיסונים ובשר, ירקות – ושקית נייר עם עשבי תיבול, לימון ורטבים, מה שדורש מכם עבודת "עשה זאת בעצמך" – חימום, מזיגה והרכבה לפי הטעם (בוואטסאפ תקבלו גם הודעה שממליצה על תזמון וסדר הפעולות).

המרק לפני הרכבתו. הרבה עבודת "עשה זאת בעצמך"
ערן לאור

בסוף, אחרי התעסקות לא קטנה – וכלל לא קלילה כמו שאתם מצפים מטייק-אוויי – יש גם אוכל, והרבה ממנו. המרקים של "אגלי דאק" אינם זולים (מגרדים את הרף העליון של מנות טייק-אוויי ממסעדות יוקרה), אך מעניקים תמורה נדיבה מאוד, בעיקר בסעיף "המנה העיקרית", קרי כמות ואיכות הבשר.

התחלנו עם סלט "Duck Tok" (55 שקל), שבו פרוסות חזה ברווז צלוי, ליים, בצל סגול, כוסברה, נענע, שאלוט, למון גראס וצ'ילי. הפלפלים הקצוצים גרמו לו להיות חריף מהמצופה, אך לא בצורה תוקפנית מדי, אלא כזו שהשלימה את החמצמצות המרעננת של שאר המרכיבים – ובעיקר לא השתלטה על פרוסות הבשר הרבות, הנהדרות והדקיקות, כמעט במרקם של שווארמה, עם ארומה וטעם של צלייה ועישון.

הוזמנו ארבעה מתוך ששת המרקים: "Ugly Duck" (פרוסות חזה ושוק ברווז, ציר ברווז; 68 שקל), "General Mecquck" (שוק ברווז בציפוי, כיסון עם בשר ברווז, ציר ברווז; 72 שקל), "Smoky Rib" (צלע בקר מעושנת, כיסון במילוי אסאדו, חציל טמפורה, ציר בקר; 72 שקל) ו"Happy Buddha" צמחוני (פטריות ירדן צלויות, קריספי טופו, ציר ירקות; 68 שקל). בכולם גם כרוב סיני, ג'ינג'ר, פטריות, עשבי תיבול ואטריות.

שוק ברווז מ"אגלי דאק". בסוף הבנו שעדיף לאכול עם הידיים
ערן לאור

אלו מרקים טובים, עשירים ומשביעים, עם שני מאפיינים דומיננטיים שכנראה יקבעו אם תחבבו אותם או לא –הציר המרוכז, עם נוכחות חזקה של שום, אניס, ציפורן, ג'ינג'ר וקינמון; ושמנוניות הבשרים הניגרת מהם אל המרק, והופכת אותו לסמיך וכבד יותר. זה טעים, כן, אך גם אגרסיבי במידת מה, מתנחמד ומחליק פחות ממרקי הראמן הפופולריים. מהבחינה הזו, דווקא המרק הצמחוני זכה ללא מעט מחמאות, גם בקרב מי שנהנה מהגרסאות הבשריות.

תוך כדי ההרכבה והאכילה, גם הבנו שלא חייבים – ואולי אף מוטב שלא – לערבב הכל בקערה אחת. הפולקע המצופה של הברווז היתה בשרנית, עסיסית ונהדרת לאכילה ביד, כך גם צלע הבקר שהגיעה על העצם (שלפנו אותה בחזרה מתוך המרק). חיבבנו מאוד את "ההפתעות" הקטנות – כיסוני הבשר השונים (אפשר להזמין עוד כתוספת), הפטריות-חציל-טופו המצופים והמטוגנים – כמו גם את הירקות הפריכים ואת העלים שהעניקו קצת רעננות. אפילו רוטב הסרירצ'ה, שבמחשבה ראשונה נראה לנו לא קשור, הצליח להיטיב עם המרקים בעזרת כמה טיפות מדודות ממנו.

הפרדוקס בכל הדבר הזה – שהקונספט של המיזם הוא למעשה מה שפוגם בו: המרקים האלו מושקעים, נועזים ויקרים מדי מכדי לשלח אותם בשקיות ולקוות שתהיה לנו הסבלנות והיכולת להרכיב אותם "כמו במסעדה" (או בדוכן רחוב, כמובן), ואז גם ליהנות מהם כמו שצריך וכמו שקיווינו. "אגלי דאק" היה רוצה להתגלות כברבור יפה תואר, משהו שלחלוטין לא ציפיתם לו. המציאות, מה לעשות, קצת פחות נוטה להתיישר עם אגדות.

אגלי דאק. הזמנות בוואטסאפ 052-5574434, משלוחים בשעות 15:00-12:00, 20:00-18:00.

אוכל בעמידה – כל הביקורות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות