בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיטל נסים לא סגורה על זה שהיא משוררת מזרחית

יצירתה של המשוררת מיטל נסים ספוגה כולה בחוויה שלה כאשה מזרחית. אז למה היא קוראת תיגר על עצם ההגדרה של "מזרחים"?

54תגובות

ההגדרה "מזרחי/ת" סופגת הרבה מאוד ביקורת בשנים האחרונות, מאז הגיעה אל לב המיינסטרים הישראלי: אשכנזים רבים מתנכרים אליה ואילו מזרחים רבים נרתעים ממנה. המשוררת מיטל נסים, בת לאם מצרייה ולאב עיראקי, שהוציאה באחרונה את ספר שיריה השני, "מורה עובדת קבלן" (הוצאת פרדס וגרילה תרבות) - קוראת תיגר על ההגדרה הזאת, אך לא מתוך רתיעה, אלא דווקא מתוך רצון לשמר ולהנכיח מחדש את הזהויות הייחודיות של העדה העיראקית ושל זו המצרית.

אחד השירים בספרה החדש הוא מעין מכתב התנצלות למשוררת יונה וולך על כך שנסים אינה משוררת רווקה שמקריבה את חייה על מזבח השירה; והספר בכללותו מתאר חוויה מורכבת של אמהות פמיניסטית. בה בעת, הכתיבה של נסים – בת 33, שגדלה בחיפה – ספוגה כולה בחוויה של אשה מזרחית, על כל משמעויותיה. היא מתארת חוויה מורכבת, של מי שלא תמיד ידעה איך להגדיר את עצמה, של מי שמחפשת עד היום מה זה אומר להיות מזרחית:

מיטל נסים

"בזחילה על הרצפה המצוירת/ הייתי אפילו לא חצי פרחה/ וידעתי שלא תתני לזה לקרות... שהאנשים ידברו/ על הבת שלך/ שלבושה כמו דתיה/ במקרה הטוב./ מה עשיתי אצל המעצבת עם השם התל אביבי/ אם לא השתכנזתי בינות מכונת התפירה/ קראתי לך לבוא לראות את המלבושים בבד/ המשי ציורים כמו אנדרלמוסיה מופשטת/ וחולצה שמסתירה את קיומם של השדיים/ ואת עמדת מן הצד חצי/ עמדת וחצי הלכת לעבודה/ מביטה בבת שלך/ כמו בסצנה של בגדי המלך החדשים/ ואמרת ללא משוא פנים/ שזה לא נראה לך/ לא נראה לך בכלל" (מתוך השיר "בזחילה על הרצפה המצוירת").

שיר אחר מתאר כחוויה מכוננת את הקשר עם מטפלת הונגרייה שגידלה אותה ואת אחיה:

"בתמונה בלונדינים עם עיניים כחולות/ הסבא והסבתא/ מחפירים ממש/ ואפרופו זה/ עכשיו אני קוראת את דודו בוסי/ על הילד מוסא שחצי חצי/ ולא לגמרי שחור אבל רוצה/ וקוראים לו חלביצה... ואיזה דכאון להיות / חלביצה/ ועוד יותר דכאון/ חלביצה/ בלי שום רגשות אשם/ כמוני/ עם מטפלת הונגריה בזכרון/ ויידיש בכל קרן רחוב ואני/ נגררת אחריה/ אחרי תנועת הגופיה שלי פנימה בסידור/ אל תוך המכנסים/ שלא אהיה שלומפר/ אבל באנו ממצרים..." (מתוך "ממצרים").

נסים אינה מתנכרת למזרחיות שלה. "השפה בבית של סבתא היתה ערבית והתרבות גם היתה ערבית - מצרית ועיראקית", היא אומרת, "אני לא יכולה להתנתק מזה. אני מרגישה שאני מזרחית ואנשים חווים אותי בתור מזרחית. זה קיים בכל דבר: במוזיקה שאבא שלי שומע, בווליום שהוא שומע, בהצגות שהוא הולך אליהן, במה שמרגש אותנו, בתפישה האמונית שלנו. בעצם בכל דבר תרבותי שקשור לבית שבאתי ממנו".

עם זאת, יש לה קושי עם ההגדרה "מזרחית" משום שלתפישתה - תפישה שקיימת בקרב פעילים לא מעטים בשיח המזרחי - ההגדרה של כל יוצאי מדינות ערב והאיסלאם כמזרחים מוחקת את הזהויות המובחנות שלהם, לרבות זו שלה. "מזרחי עיראקי זה לא מזרחי מרוקאי", היא אומרת, "כל תרבות היא עולם אחר וקשה להתייחס אל כולן כמקשה אחת. השיח המזרחי לא עושה הבחנה בין עדות שונות ואני מרגישה שזו השטחה של הזהות".

זאת גם אחת הסיבות שנסים החליטה לא להשתתף בערבי "ערספואטיקה", אף ששלחה משיריה למייסדת שלהם, המשוררת עדי קיסר, ואף הוזמנה להשתתף באחד הערבים הראשונים. "אם אני חושבת על בית סבא וסבתא שלי, זה בכלל לא דברים שעלו בטקסטים שמיוחסים ל'ערספואטיקה'", מסבירה נסים. "היתה שם הרבה פעמים איזושהי הצגה, חזרה לסטריאוטיפ מזרחי שמבחינתי הוא לא מייצג. כמו למשל כשנכתב 'יאללה כפיים' – אני לא משם, ולא רציתי להיות מזוהה עם משהו שלא מייצג אותי כמעט בשום צורה".

פרדס הוצאה לאור /

חוקרת הספרות והשירה המזרחית ד"ר קציעה עלון מבינה את הדיאלקטיקה של נסים. "ההגדרה מזרחי מוחקת חוויות ספציפיות", היא אומרת, "אבל מצד שני היא כלי מאוד שימושי במלחמת התודעה נגד ההגמוניה האשכנזית. הקטגוריה 'מזרחי' באה לסמן את מי שסומנו כאחרים, את כל מי שלא נענה לקודים המערביים שזכו ליוקרה רבה יותר. ההגדרה הזאת היא כלי קולקטיבי ופחות הגדרה עצמית ספציפית". כלומר, ההגדרה "מזרחי/ת" היא למעשה כלי במאבק המזרחי.

המשוררת תהילה חכימי, המזוהה עם "ערספואטיקה", מציינת אף היא שההגדרה שלה כמשוררת מזרחית היא עניין שהיא הופכת בו ללא הרף. "מצד אחד אני אומרת, כן, אני אשה, אני מזרחית, אני מתעמתת עם הדבר הזה, מדברת עליו, אף פעם לא התחמקתי מהזהות הזאת. מצד שני, הקטגוריה של שירה מזרחית, יש בה בעייתיות", היא אומרת. "כמעשה פוליטי זה מעשה חשוב, אבל כתהליך של התפתחות של תרבות, כשמדברים על שירה עכשווית צריך לדבר על שמעניין ולא לעשות הבחנה בין שירה מזרחית לשירה ישראלית בת זמננו. אני כותבת שירה בלי לחשוב על התיוג שחוקרי תרבות יכניסו אותה אליו. אם אני אכתוב רק שירי אהבה זה יהפוך את השירה שלי לפחות מזרחית?"

החיבור של המזרחים זה לזה נובע מהדיכוי שלהם כקבוצה ומרגישות גדולה לשיח מעמדי, אומרת עלון; אבל לא רק: קיים חיבור חזק שמתבסס על מנטליות דומה, גם אם התרבות והמנהגים שונים בתכלית. "לכל מזרחי ברור שלא נוצרה אופציה להיות מזרחי ואינטלקטואל, שהיתה אמורה להיווצר באופן טבעי; מזרחי אינטלקטואל הוא משתכנז. רק עכשיו נוצר המודל הזה שאתה יכול להיות גם פרופסור, גם מוזיקאי וגם מזרחי. גם מזרחי וגם אליטיסט – זה דבר שנתפש כסתירה".

המאפיינים המשותפים בכל זאת לקבוצה המגוונת הזאת, הכלולה בהגדרה הפוליטית של מזרחיות, באים לידי ביטוי בין היתר בכתיבה. פרופ' יוחאי אופנהיימר, החוקר ספרות מזרחית, מציין בין מאפיינים אלה גם את "חוויית האובדן המשותפת של מה שהיה וגם צורת הקליטה הבעייתית". לדבריו, מה שמייחד את הכתיבה המזרחית היא גישה חברתית ברורה מאוד: "אנחנו לא רואים שירה פוליטית או חברתית כמעט בכלל בשירה האשכנזית, רק בתקופות של מלחמות ואירועים קשים. הכתיבה המזרחית, בשל המיקום של המשוררים בחברה הישראלית, היא חברתית יותר – עוסקת בעוני, פריפריה, עבודה קשה ששכר מועט בצדה". בנוסף לכך, "סופרים ומשוררים מזרחים נוטים לשפת כתיבה שהיא מצד אחד ארכאית יותר, שקשורה לבית הכנסת, לעולם התפילות, ומצד שני יש נכונות ללכת גם אל הדיבוריות, אל הסלנג - ובכך יש הרחבה של גבולות מסומנים בשירה העברית".

באופן כללי, אומר אופנהיימר, "היצירה המזרחית פחות מציבה גבולות. החוויה המזרחית, בניגוד לכתיבה האשכנזית, רואה עצמה כחלק מהמזרח התיכון, מהגיאוגרפיה, מההיסטוריה. לא כמו אליק שנולד מן הים. יש פה חוויה שהיא אינקלוסיבית – גם מזרח וגם מערב, גם עברית וגם ערבית. אף שיש לפעמים עימותים ושיח יותר פרובוקטיבי, הכתיבה המזרחית קשורה לחוויה מסורתית – לא דתית ולא חילונית, ממזגת, לא דוחה, לא מוציאה החוצה".

השירה המזרחית בעבר לא זכתה להרבה קהל דווקא בשל התחכום שלה, אומרת עלון: "הקהל האשכנזי לא מתחבר לזה בכלל, ואילו הקהל המזרחי – חציו היה עסוק בהישרדות וחצי אחר הפנים את התפישה שמזרחים זה לא טוב". לדבריה, אפשר כיום לחזור אחורה ולהגדיר יוצרים וחוקרים כמזרחים, אבל "כמהלך רוחב כללי זה לא קרה, לא היתה כאן תנועה סוחפת – למשל, לארז ביטון לקח 40 שנה לקבל הכרה". היא מציינת שההתפרצות התרבותית של שירה מזרחית שמתרחשת היום מאפשרת לנו למעשה ראייה רטרוספקטיבית של העבר: "אנחנו קוראים היום את ארז ביטון מחדש, כהתחלה של קורפוס".

אולי היום יש מקום להרהר ולחשוב מחדש על ההגדרה של זהות מזרחית. אבל כמו שמתארת עלון, למשוררות מזרחיות לא תמיד היתה האפשרות לשחק עם ההגדרות האלה. "השיח המזרחי נתן לגיטימציה לנשים ולמשוררות להגדיר את עצמן כמזרחיות", היא אומרת, "כשפעם זה לא היה בכלל בסל ההגדרות העצמיות שלהן". בעבר הלא־רחוק, אפילו לקרוא לעצמך משוררת זאת היתה תעוזה, לדבריה. משוררות מזרחיות הוציאו ספרים בגיל מאוחר, כמו חביבה פדיה ואמירה הס, או שספריהן יצאו לאחר מותן, כמו ספר שיריה היחיד של היוצרת והפעילה המזרחית הבולטת ויקי שירן. "איזה קושי אדיר היה לה לשאת על עצמה את הכותרת משוררת, ועוד משוררת מזרחית", אומרת עלון, "מי העלה דבר כזה על דעתו בכלל? ולכן, בסופו של דבר יש לנו משירן, שנפטרה בגיל צעיר, רק ספרון שירה אחד".

למשוררות ולמשוררים המזרחים של אז לא היתה קרקע יציבה לנבוט בה: "אפשר לשאול מי מגדל את עצמו כמשורר? עבור מי זה נמצא באופק האפשרויות? אילו ילדים ראו את עצמם כמשוררים? בשדה הזה של התרבות והשירה ונוכח המעמד הבכיר של המשורר, מזרחים רבים ובעיקר מזרחיות הרגישו לא־ראויים", מסבירה עלון. גם המשוררות שפירסמו משיריהן, כמו מירי בן שמחון וברכה סרי, לא קיבלו הכרה.

עלון מציינת שנשים מזרחיות צעירות כבר לא נתונות בקונפליקט הזה של ההגדרה העצמית כמשוררת, ואף כמשוררת מזרחית. כיום משוררות מזרחיות אכן נוכחות יותר בשיח הציבורי והתרבותי ובשדה הספרות. עם זאת, נסים מתארת חוויה דומה לזו של המשוררות המזרחיות המוקדמות יותר, אם כי רק בתוך הבית: "כל הרעיון הזה של להיות כותבת היה מוזר למשפחה שלי, שציפתה שאלמד מקצוע כמו למשל עריכת דין", היא מספרת. "למדתי ספרות לתואר ראשון ושני והבחירה שלי נתפשה כמשהו שמכשיל את היכולת שלי להתפרנס. אבל מכיוון שהיום זה מה שאני עושה – מלמדת ספרות בתיכון ובמכללה – זה נעשה יותר נוח. ובכל זאת, עד היום זה נתפש כמוזר בעיני הקרובים שלי, והמוזרות הזאת היא עמדה שקשה להיות בה כל הזמן".

המוזרות הזאת, כמו שמציינת נסים, היא חלק בלתי נפרד מהחוויה המזרחית של הדור הצעיר יותר, זה שהחליט לפרוץ את הגבולות הנתונים, לפרק את הדיכוטומיה המצופה ממזרחים בכלל ומנשים מזרחיות בפרט. וזאת חוויה מזרחית מאוד, שהשורשים שלה נטועים עמוק בתוך זהות שלא קיבלה מקום, הכרה או הערכה בציבוריות הישראלית. למעשה גם כיום, על אף הדרך שעברו, משוררות מזרחיות סופגות תגובות שליליות שאינן קשורות ליצירה שלהן אלא למוצאן. כלומר, גם אם הן לא רוצות להגדיר את עצמן כמזרחיות – החברה תעשה את זה בשבילן.


יושבים בקפה מסדה ואוכלים לוקשים של שלום

שנהיה מהנחמדים
שאוכלים את המלוח'יה
באיזו נוסטלגיה שהיתה או לא
ואני מראה לך כמה אינטימיות בחיפה
ובשטיפה הזו אתה
בסבלנות של דמוקרט
מכיל את כל
המלים האלה
האשכנזיות
ששותות קפה או לה
בפורצלן שקניתי לנו כמתנת חתונה
בסלון שלא רציתי בו טלויזיה
מתחת לתמונת שמן של ציר חיפאי
שקנינו על חשבון הלחם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו