בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תרבות רעה

עבור מפומו לג'ומו מיד, שאל אותי כיצד

'ג׳ומו' זו הידיעה שלא יקרה כלום אם פיספסת דבר מה. העפתי את הטלוויזיה. יש שירים ביוטיוב עם מליארדי צפיות שאני לא מכיר. כמה כיף לפספס את השטויות האלה. מדברים על הגבלת ילודה. מה עם הגבלת היצירה?

45תגובות
KISS in Concert - Los Angeles
Richard Shotwell/אי־פי

לפני חמש שנים העפתי את הטלוויזיה מהבית. אני בכוונה משתמש בפועל ״העפתי״. לא הוצאתי. העפתי. אני מת על טלוויזיה, עובד בטלוויזיה, חי ונושם טלוויזיה. אבל די, כמה אפשר? כבר לא יכולתי לסבול את נוכחותה המתמדת בחיי. מאסתי במכשיר המהבהב והמרצד. כמה רעש הוא הכניס לתוך חיי. איך היא שאבה אותי לתוכה, הטלוויזיה הזאת, ובאיזו דחיפות הייתי חייב להיפטר ממנה. תמיד בזתי לאנשים ש״אין לי טלוויזיה״ הוא אחד מהמשפטים הראשונים שהם זורקים לאוויר, כאילו שהם יותר טובים ממך. מה עושים אלה שלא צופים בטלוויזיה? קוראים את ״יוליסס״? כותבים את יצירת המופת הבאה של האנושות? חושבים מחשבות פילוסופיות מורכבות? הרי גם הם משחיתים את זמנם לריק. עם או בלי טלוויזיה, כולנו נדונו להיות קהל צופים במחזה הטראגי של הימים החולפים והשגרה המבאסת. ועם זאת, אפשר להשתחרר גם מגורל אכזר שכזה. גם לפאסיביות יש גבול. לפעמים נוחתת עליך הארה רוחנית ואתה מבין שזהו, זה נגמר. הטלוויזיה לא מועילה ולא מוסיפה נחת או ידע או עונג. הפכתי לאחד מאנשי ה״אין לי טלוויזיה״ והטירטור הבלתי פוסק – נפסק לאלתר. אתה חייב להאמין בדברים הטובים שעודם קיימים. הם ינצנצו ויבלטו מתוך ערימות הזבל וימצאו את דרכם אלי גם מבלי שהמכשיר יהיה תקוע באמצע הסלון. הנה, צפיתי בעונה השניה של ״איש חשוב מאוד״ בהנאה גדולה. סדרה עם ניואנסים רגשיים דקיקים כמו שיערות סבתא. וגם ״בואו לאכול איתי״, כמובן. וחוץ מזה, מה אני מפספס? תוכנית אירוח של רני רהב ושרון גל? שני אלה הם סיבה מעולה להעיף את הטלוויזיה מהבית, להשליך אותה אל המדרכה, להכות בה במחבט בייסבול ולבצע וידוא הריגה.

זו לא רק הטלוויזיה, זה גם נטפליקס ואמאזון פריים, פייסבוק, טוויטר, ווטסאפ ואינסטגרם והאנשים המוזרים האלה שבמקום ליהנות מהופעת רוק, מצלמים אותה בוידאו ומעלים לסטורי. אלפי סדרות, מיליוני פוסטים, מיליארדי מילים, טריליוני הודעות טקסט ותמונות סלפי. לאחרונה נחשפתי למושג JOMO. ראשי תיבות של Joy of Missing Out או ההנאה שבהחמצה או הפיספוס. למעשה אני עד כדי כך לא מעודכן שפיספסתי לחלוטין את המושג הזה והנה אני מגלה אותו באיחור לא אופנתי של כמה שנים. אני הכרתי את ה-FOMO. הפחד מההחמצה והפיספוס. אבל לא חשתי FOMO מכך שאני לא מכיר את JOMO. ואם YOLO (אתה חי רק פעם אחת) הוליד את FOMO, אז JOMO הוא הסנטימנט הראוי היחידי שנותר מבין כל ראשי התיבות האלה. הוא מעיד על השלמה עם המצב הקיים, התבגרות והתפכחות. אין מה לפחד יותר. אז מה אם חיים רק פעם אחת? האם זה אומר שאנחנו צריכים להמשיך לרדוף אחרי הזנב של עצמנו? להיות כמו אוגרים שרצים בתוך הגלגל. רצים ורצים ולא מגיעים לשום מקום, וכבר שכחנו למה בכלל התחלנו לרוץ. זה או שאתה רץ בתוך הגלגל או שאתה מעיף את הגלגל לקיבינימט.

ג׳ומו הוא תגובת נגד לשפע המשתק. אין שום סיכוי שתראה הכל או תקרא הכל ועיניך לא יספיקו לשזוף את אינסוף התמונות. אז למה בכלל לנסות מלכתחילה? אולי מספיק עם הלרפרש את הניוז פיד בבהלה קיומית, לקושש לייקים, לבדוק נונסטופ מיילים והודעות ווטסאפ, להיכנס שוב ושוב לאתרי אינטרנט כאילו שמסתתר שם איזה אוצר נדיר. ג׳ומו הוא הצהרת כוונות – אני מחוץ למשחק. בטווח הארוך, ג׳ומו ינצח את פומו. גם צעירים שנולדו לתוך עידן של אינפלציה של תכנים, מתעייפים מהמרדף הסיזיפי. גם הם לא רוצים להיות אוגרים. סקר שנערך לפני כמה חודשים בקרב מדגם מייצג של מילניאלז בבריטניה, הראה ששלושת רבעי מהם מעדיפים להישאר בבית במקום לצבור חוויות חדשות. הם לוקחים פסק זמן. מבלים פחות זמן במדיה החברתית, לא משתעשעים באפליקציות הכרויות, לא ממהרים לאמץ כל טרנד אינטרנטי ולא רצים לבתי הקולנוע כדי לצפות בסרטים הכי חדשים ובאופן כללי – נהנים להישאר בפיג׳מה במיטה. מה הם עושים שם? בטח מתרגלים מדיטציה באפליקציות מיינדפולנס כדי להיות ״בכאן ובעכשיו״ או צופים בנטפליקס. אבל נטפליקס היא מכונה חסרת תועלת. מה מטרתה? לבדר? איך אפשר להתבדר כשאתה מוצף בכל כך הרבה סרטים וסדרות, רובן מיותרות וגרועות, וצריך לבחור ולברור? רק תהליך הבחירה והברירה הוא כל כך מייאש שעדיף פשוט לוותר. עוד סדרה של נטפליקס? באמת? מי צריך את זה? הנה שאלה המפתח – ״מי צריך את זה?״. זו שאלה עם תשובה ברורה: השפע הוא לא פועל יוצא של צורך, אלא של מנגנונים כלכליים. הרוב המכריע של סדרות בנטפליקס זו לא אמנות. זו תעשייה משגשגת. אם אתה מנתק את עצמך מנטפליקס, אתה מפסיק להיות קורבן של תאגיד ציני שמעוניין במיקסום רווחים על חשבון הזמן הפנוי של בני האדם. איך אפשר לנצח את נטפליקס? להעמיד פנים כאילו שהיא לא קיימת ואף פעם לא נפגשתם.

ג׳ומו זו לא רק ההנאה שבהחמצה. זו גם הידיעה שלא יקרה כלום אם פיספסת דבר מה. השמיים לא יפלו עליך. זו תחושה שנובעת גם מכך שאוטוטו מסתיים העשור השני של שנות האלפיים, ואין איזו דרמה גדולה. אנשים בגילי מתייחסים לשני העשורים האחרונים כאילו שהם בליל כרונולוגי נטול זהות וחסר ייחוד. אנחנו גדלנו והתבגרנו בשנים בהם הסיקסטיז היו סיקסטיז, הסבנטיז היו סבנטיז, האייטיז היו אייטיז והניינטיז היו ניינטיז. העשורים היו מובחנים, פחות או יותר. היו שיאים ונפילות מתח, מהפכות גדולות וסתם רגעים מרגשים. ומה עכשיו? שאלתי את החברים שלי ואף אחד מהם לא ידע להבדיל בין 2007 ל-2014, בין 2002 ל-2011, בין 2019 ל-2013. רק גודלם וסוגם של דגמי המכשירים הסלולריים יכול להוות אבן בוחן לזמנים המשתנים. אולי מכיוון שחסרה לנו פרספקטיבה היסטורית. גם זה יכול להיות. אבל אנחנו כבר 20 שנה מאז שהתחילה שנת 2000 ואני עדיין מחכה. אני אפילו לא יודע למה אני מחכה. אבל אני מחכה. אמשיך לחכות.

בזמן האחרון הבן שלי התמכר, משום מה, לקליפ של ״גנגם סטייל״. הוא שר ורוקד כאילו שהשנה היא 2012. צפיתי בלית ברירה בקליפ. הוא בקלות יכול היה לצאת גם השנה. אין לו מאפיינים אסתטיים מובהקים. הוא מחוק. הוא לא מסמן תקופה כי אין תקופה, אין יותר כאן ועכשיו. יוטיוב זה הווה מתמשך. אמבה מתפשטת שנשכחה התחלתה ואין לה סוף בטווח הנראה לעין. יש שירים ביוטיוב שיש להם מיליארדי צפיות ואני לא מכיר אותם. איך זה יכול להיות? איך אני מחמיץ חוויה ששותף לה חלק לא מבוטל מתושבי כדור הארץ? על זה יש לי להגיד דבר אחד: ג׳ומו. כמה כיף לפספס את השטויות האלה. במאה ה-21, המבוזרת, המקושקשת, המוגזמת, נטולת המרכז, זו שנמצאת בהיפר-ונטילציה מתמשכת, פיספוס הוא כל כך מתבקש.

ולסיום, הצעה: גם פומו וגם ג׳ומו הם ניסיון למצוא את הרגליים והידיים בתוך תרבות שהיא כמו גידול סרטני ממאיר: היא מאיימת לחסל את הגוף החי. צריך לחסל את הגידול לפני שהוא יחסל אותך. מדברים הרבה על הגבלת הילודה ועל תנועות אנטי-ולדניות. מה עם הגבלת היצירה? הרי מדובר בנזק סביבתי שמציף את כדור הארץ בתוצרים פיזיים מיותרים או כאלה שצורכים אנרגיה עצומה (ספרים, תקליטים, קבצים) וגם מציף את המוח. ובמילא, כל יצירות המופת כבר שרירות וקיימות. הן נכתבו והוקלטו והוסרטו. בשביל מה צריך עוד? לא צריך. כמו חוק הילד האחד, כך צריך לחוקק את חוק התקליט האחד, הספר האחד, הסרט האחד, הציור האחד, תוכנית הטלוויזיה האחת. היוצרים תאבי ההגשמה העצמית יצטרכו להתאפק. לא יהיו דילמות. השפע יצטמצם, תחושת הפיספוס תעלם וגם ההנאה מהפיספוס תתפוגג ביחד איתה. במקביל תסגרו את ווטסאפ, פייסבוק, אינסטגרם וטוויטר. וזהו. העולם יחזור לשלוותו. שמחתי לעזור לכם. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו