תרבות רעה

עבור מפומו לג'ומו מיד, שאל אותי כיצד

'ג׳ומו' זו הידיעה שלא יקרה כלום אם פיספסת דבר מה. העפתי את הטלוויזיה. יש שירים ביוטיוב עם מליארדי צפיות שאני לא מכיר. כמה כיף לפספס את השטויות האלה. מדברים על הגבלת ילודה. מה עם הגבלת היצירה?

ניסן שור
ניסן שור
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניסן שור
ניסן שור

לפני חמש שנים העפתי את הטלוויזיה מהבית. אני בכוונה משתמש בפועל ״העפתי״. לא הוצאתי. העפתי. אני מת על טלוויזיה, עובד בטלוויזיה, חי ונושם טלוויזיה. אבל די, כמה אפשר? כבר לא יכולתי לסבול את נוכחותה המתמדת בחיי. מאסתי במכשיר המהבהב והמרצד. כמה רעש הוא הכניס לתוך חיי. איך היא שאבה אותי לתוכה, הטלוויזיה הזאת, ובאיזו דחיפות הייתי חייב להיפטר ממנה. תמיד בזתי לאנשים ש״אין לי טלוויזיה״ הוא אחד מהמשפטים הראשונים שהם זורקים לאוויר, כאילו שהם יותר טובים ממך. מה עושים אלה שלא צופים בטלוויזיה? קוראים את ״יוליסס״? כותבים את יצירת המופת הבאה של האנושות? חושבים מחשבות פילוסופיות מורכבות? הרי גם הם משחיתים את זמנם לריק. עם או בלי טלוויזיה, כולנו נדונו להיות קהל צופים במחזה הטראגי של הימים החולפים והשגרה המבאסת. ועם זאת, אפשר להשתחרר גם מגורל אכזר שכזה. גם לפאסיביות יש גבול. לפעמים נוחתת עליך הארה רוחנית ואתה מבין שזהו, זה נגמר. הטלוויזיה לא מועילה ולא מוסיפה נחת או ידע או עונג. הפכתי לאחד מאנשי ה״אין לי טלוויזיה״ והטירטור הבלתי פוסק – נפסק לאלתר. אתה חייב להאמין בדברים הטובים שעודם קיימים. הם ינצנצו ויבלטו מתוך ערימות הזבל וימצאו את דרכם אלי גם מבלי שהמכשיר יהיה תקוע באמצע הסלון. הנה, צפיתי בעונה השניה של ״איש חשוב מאוד״ בהנאה גדולה. סדרה עם ניואנסים רגשיים דקיקים כמו שיערות סבתא. וגם ״בואו לאכול איתי״, כמובן. וחוץ מזה, מה אני מפספס? תוכנית אירוח של רני רהב ושרון גל? שני אלה הם סיבה מעולה להעיף את הטלוויזיה מהבית, להשליך אותה אל המדרכה, להכות בה במחבט בייסבול ולבצע וידוא הריגה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ