האם הפחד ממים היה הבסיס למיתוס שלפיו הצרפתים לא מתקלחים? - אמנות - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם הפחד ממים היה הבסיס למיתוס שלפיו הצרפתים לא מתקלחים?

לכתבה
"גבריאל ד'אסטריס ואחותה הדוכסית", צייר אנונימי, המאה ה–16 Musée de la Société Archéol

תערוכה יוצאת דופן המוצגת בפריז מוקדשת למבטים אמנותיים על ניקיון והיגיינה אישית לאורך 600 שנה. איך תוארו נשים מתרחצות במכחוליהם של מאנה, דגה ופיקאסו

20תגובות

אין מדובר בפרודיה. מוזיאון מרמוטאן־מונה בפריז, מוסד יפהפה וחשוב האוצר כמה מהיפות שביצירות האימפרסיוניזם, מציע כעת תערוכה יוצאת דופן, "הרחצה — הולדת האינטימיות", הסוקרת את מנהגי רחצת הגוף במשך 600 שנה. העניינים הבנאליים לכאורה של הניקיון וההיגיינה האישית מוצגים מבעד לעיניה של האמנות.

המוזיאון חגג זה לא מכבר 80 שנה להולדתו אבל מנהלו, פטריק דה קרולי, אומר כי מעולם לא התקבצה לה שם תערוכה שכזאת, שאספה יחד יצירות של אמנים ידועים מהמאה ה–15 ועד היום, העוסקות בגישות השונות ובשינויים שגרם הזמן בכל הקשור לניקיון היום־יומי של הגוף והאינטימיות הכרוכה בכך. הרחצה, ובמיוחד המקום שבו היא מתקיימת, כרוכה בהסרת הבגדים ויוצרת בכך צורך באינטימיות, המעוררת מטבעה את סקרנותם של האמנים.

Bettina Rheims

אוצרי התערוכה, שתינעל ב–5 ביולי, נעזרו בניסיונו המחקרי הרב של חבר המכון האוניברסיטאי הצרפתי הלאומי, ההיסטוריון ז'ורז' ויגרלו, בעל תארים אקדמאיים בחינוך גופני ובהיסטוריה ומחברם של הספרים "הניקיון והלכלוך — ההיגיינה של הגוף מאז ימי הביניים" (1985) ו"ההיסטוריה של היופי — הגוף ואמנות היופי מאז הרנסנס ועד ימינו" (2004).

Christian Baraja Collection particulière
Christian Baraja

חלקה הראשון של התערוכה עוסק בהליכות הניקיון שהיו נהוגות במאה ה–16, כשבתי המרחץ הציבוריים של ימי הביניים הלכו ונעלמו ואת מקומם תפסה התעסקות מינימלית בהיגיינה, ויותר מזה — "פחד ממחלות שנושאים המים" בתקופת הרנסנס. האם זה הבסיס למיתוס העממי שלפיו הצרפתים לא מתרחצים? רק בטירות האצולה אפשר היה למצוא מה שמכונה "דירות רחצה" בסמוך למערכת החדרים של הגבירות, ולרשותן עמדו "נערות רחצה" שתפקידן היה ללוש את גוף הגבירות בסבון. שטיח קיר פלמי משנת 1500 מראה גברת כזאת באמבטיה, מוקפת משרתות נושאות תכשירי ניקיון ונגניות המלוות את התהליך בגיטרה ובחליל. גם ציירי אסכולת פונטנבלו עסקו בכך ושמו דגש מיוחד על כך שהניקיון האישי הוא ההקדמה, בעצם, למעשה האהבה; בנוסף, הם האמינו כי התעברות האשה תלויה בניקיונה. משום כך, בציורים שלהם רואים לעתים את הבעלים או המאהבים על תקן צופים ברחצה.

ואולם מחוץ לטירות, בקרב הבורגנות, מראות עבודות של ז'ורז' דה לה טור וניקול ארנייה, ציירי המאה ה–17, את הנשים מטפחות ומנקות את גופן, כאשר רכיב אחד נעדר בהפגנתיות: מים. האנשים מילאו אחר עצתו של ז'אן בטיסט דה לה סל, המחנך הדגול וקדוש הכנסייה, שהסביר בכתביו: "בכל בוקר יש להסתפק בניגוב הפנים במטלית בד כדי לספוג את שומן העור. הרחצה במים מזיקה, היא גורמת לרגישות לקור בחורף ולהזעה מרובה בקיץ".

במאה ה–18 חזרו אט־אט המים לחדרי הרחצה. אז הגיעו לעולם גם המצאות שונות בתחום ההיגיינה, ומעל כולם ה"בידה" שהביא גאולה בתחום ניקיון האיברים המוצנעים. שני ציורים נהדרים בתערוכה של צייר הרוקוקו פרנסואה בושה, האמן הידוע ביותר בצרפת בתקופתו, מתארים גברת צעירה עושה את צרכיה ואחר כך מנגבת את ישבניה.

במאה ה–19 הגיעו חדרי האמבטיה המוזנים במים זורמים אל דירות האצילים העשירים, ואחר כך גם אל בתי הבורגנים. בפעם הראשונה מוצאים אצל תושבי הערים הגדולות מקום מיוחד בתחום מגוריהם המוקדש בלעדית לנושא ניקיון הגוף. הגאווה על כך היתה גדולה עד כי אופנה חדשה צצה והתפשטה: להזמין צייר כדי להנציח את גברת הבית בחדר הרחצה שלה, עוסקת באינטימיות של טיפוח גופה. הציירים אהבו את הנושא ואת האפשרות להציג את הגוף הנשי באופן שכזה. בתערוכה מוצגים למשל הציורים "אשה עירומה מסרקת שערה" של אדואר מאנה ו"אשה באמבטיה מסבנת בספוג את רגלה" של אדגר דגה.

RMN-Grand Palais (musée du Lou

המסע נמשך אל תוך המאה ה–20, עם האימפרסיוניזם ואמנות האוונגרד, עם יצירות של פרנאן לז'ה ופיקאסו שהעלו שאלות חדשות: כיצד להתייחס לגוף הנשי וכיצד להראות חושניות גופנית, לאחר שהשפה האמנותית השתנתה והציירים כבר אינם מנסים לחקות את המציאות? התשובה של הצייר פול סזאן, למשל, היתה הוצאת המתרחצות שלו החוצה, אל הטבע, אך הוא לא הראה אותן בדמות נימפות, בחירה שהיתה נועזת מאוד לזמנו. גם פיקאסו הרבה לרשום את הנשים המתחלפות בחייו, בבקרים, לאחר שהתעוררו, כשהן מטפלות בגופן ורוחצות את עצמן. הוא תיאר רגעים מהירים של אינטימיות במספר מועט של קווים, כמו רישומי הכנה לציורים שיבואו.

Centre Pompidou, MNAM-CCI, Dist.
Photographic Studio of the Natio

התערוכה גם סוקרת את התגייסותה של האמנות לשיווק תכשירי קוסמטיקה במאה ה–20. ציירים וצלמים החלו לתת שירותים לבתי עסק שצצו כמו הלנה רובינשטיין, אסתי לאודר ואליזבט ארדן, ולקחו חלק בעיצוב של מה שקיבל את הכינוי "אופנה". צלמי אופנה נהפכו לממשיכים המודרניים של ציירי הרנסנס שהנציחו את הנשים מטפחות את גופן בחביוני הטירות — אך הפעם בשירותם של פסי הייצור התעשייתיים של ענקי הקוסמטיקה ותכשירי היופי. עבודותיה של הצלמת הצרפתייה לור אלבין גויו, מחלוצות התחום, מדגימות בתערוכה את שהתחולל בשנות המהפכה הראשונות, ומנגד, מוצגים גם צילומים של הצלמת בטינה ריימס לקראת סוף המאה ה–20.

המהפכה לא פסחה גם על חדר הרחצה הפרטי שלנו. בהתייחסו ליצירה נהדרת של אלן ז'אקה, המראה שתי נשים זוהרות מתרחצות, כתב ההיסטוריון ויגרלו, יועץ התערוכה: "במאה ה–20 הגוף שוקע כמעט כולו במי האמבטיות המודרניות, מניח לעצמו ללכת לאיבוד בתוך המים, מעבר לכל נחיצות של רחצה או הליכות של טיפוח הניקיון. זה כבר תענוג פסיכולוגי, באותה מידה שזה נועם גופני, בדידות בתוך הנוזל החמים, חלל נעים ומסביר פנים — חדר הרחצה החדש. זה כבר סוג של אינטימיות, דרך למדיטציה קטנה. הטבילה במי האמבטיה הפכה לאפשרות לחזור לעצמך בתוך מהומת היום־יום, לבילוי אינדיבידואלי. האמנות המודרנית החודרת לחדר האמבטיה מגלה שם נשים בעלות מבט בוטח, גם כאשר האמן 'מפתיע' אותן, נשים גאות בעצמן, שמישירות מבט ומבטלות את המניפולציות של העבר כאילו הצייר אינו קיים, והמתרחץ או המתרחצת עושים זאת לבדם עם עצמם. זו דרך ארוכה מאוד שנעשתה".

היום, מסכם ויגרלו, "חדרי האמבטיה שלנו הם המקום שבו מותר לנו, הרחק ממבטי האחרים, משאון הכרך, להניח לגוף להירגע ולחלום". והאמנות, כמובן, כמו תייר בלתי נלאה, מגיעה גם לשם.

Collezione della Fondazione Car
RMN Grand Palais / Thierry Ollivier
© RMN - Grand Palais - René-Ga
Mathieu Rabeau / RMN-GP

הרשמה לניוזלטר

-

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות