
יש משהו מפחיד באמנות של קונס: לא כי הוא צלם קפיטליסטי בהיכל, אלא כי הוא לא מבדיל בין מה שגרוע באמריקה למה שנהדר בה. דווקא האימה הזו היא חלק מהכוח והערך של יצירתו
בזמן שאסונות אקולוגיים וביולוגיים מחייבים אותנו לחשוב מחדש על היחס בין גופנו לעולם, התערוכה "נופי־גוף" מזכירה שתמיד היינו ונהיה סימן קטן במרחב
"ראשית אל תזיק" היא התערוכה הכי ניהיליסטית ומצחיקה שנראתה כאן לאחרונה. למה לקלקל אותה עם טקסט אוצרותי מופרך?
כמעט 130 אלף נגטיבים לכד הצלם מישל קאמני לאורך הקריירה. מקצתם, שמוצגים כעת בתל אביב, פותחים צוהר לאחת התקופות החשובות בתולדות קמרוּן וחושפים את היופי שקיים תחת התחפושות שכפה על אפריקה המערב
בתערוכה של נבו הטוב מתערבב עם הגרוע, הזניח עם המרגש. אם האוצרת היתה מהדקת קצת יותר את הרצועה, היינו מקבלים תוצאה ממוקדת ומזוקקת יותר
בתערוכה "דיוקן של פורע חוק", שהיא מופע מרהיב של טכניקות ויצרים, נחשף שמשון האמיתי — לא המיתוס התנ"כי שמחליק על היותו בריון משולח רסן, אלא גבר אלים
לא מעט עבודות נהדרות מוצגות בתערוכת האוסף של מוזיאון פתח תקוה. חבל שכל מה שעוטף אותן כאילו בא לחבל בחוויה
ועם זאת, האם יש טעם לפגם בכך שתערוכה מאיורי ספרי הילדים שלה מוצגת תחת כנפי אירועי שנת אלתרמן? לא בהכרח
דווקא בשבוע שופע משקעים, וכשהמשבר האקלימי־עולמי שוטף את הכותרות, תערוכת־המיצב המעולה של איתמר מנדס־פלור ממקדת את תשומת הלב במים, "מפסלת" בהם באופן הכי בסיסי ואף פלאי
"מסיבה", תערוכת תצלומיו של דניאל צאל במוזיאון תל אביב, היא מפגן אדישות מהוקצעת וגוררת פיהוקים. הדימויים היפים מאוד, הסטריליים מאוד, בעיקר משוועים להדבקת שורת מחץ של קופירייטר
לאורך הקריירה שלה יעל ברתנא מזגזגת בין המאתגר לצפוי. תערוכתה "הקברנים" היא רגע חיובי בזגזוג הזה
הצמחים הוכנסו בשנים האחרונות לחללי התצוגה במוזיאונים. בתערוכה Plan(e)t בתל אביב נפגשים מדע, טכנולוגיה ואמנות בכמה פרויקטים מרהיבים
בלונדון מוצגות עכשיו כמה רטרוספקטיבות, והן מעולות אחת אחת
סשה סרבר יוצר בדיחה צורנית וחומרית מפסלים מזרי אימה. התערוכה שלו, "הלוחש לספינקס", היא תזכורת לכך שאמנות עכשווית אינה יכולה וצריכה להתנגד למשא ההיסטוריה
התערוכה של יונתן ויניצקי שאפתנית ומסקרנת, אבל עומס־יתר שכלתני והעדר מוקד אסתטי מותירים תחושת עקרות וניכור