בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיור אמנות וירטואלי אישי: מהטייט בלונדון ועד למוזיאונים בברלין ובשיקגו

המוזיאונים והגלריות בעולם מציעים היצע עצום של סיורים אליהם נוכל לצאת ביושבנו בבית. למרות החסרים והחריקות, בחרנו ארבעה מוסדות מרכזיים בעולם ודגמנו יצירות מופת ותובנות

תגובות
דיוקן עצמי ארנולד בוקלין
Arnold Bcklin / Alte Nationalgalerie

כפי שכתבה עמיתתי נעמה ריבה, עולם האמנות, מעצם התנהלותו השגרתית ולא הודות לגישה נבואית כלשהי, הגיע במידה רבה מוכן למשבר. אם עולם הספרות מגלה מחדש את האופציה הדיגיטלית שנזנחה (ראו מדור ״עקוב אחר שינויים״), ואם עולם המוזיקה שרוי במצב של שידוד מערכות אינטנסיבי, הרי אינספור מוזיאונים חשובים וגלריות שמכבדות את עצמן בעולם (וגם כמה בארץ) מציגים כבר שנים תכנים מאוספים קבועים, שיחות והדרכות בתערוכות בכל פלטפורמות הווידיאו והמדיה החברתית המוכרות – יוטיוב, וימאו, אינסטגרם ופייסבוק. בחלק מהאתרים הרשמיים של המוזיאונים החשובים בעולם אפשר לבקר באמצעות סיורים וירטואליים בסגנון גוגל מאפְּּס. בחלקם מאפשרת אפליקציה ייעודית סיורים בסגנון משקפי VR. ״גוגל ארטס אנד קאלצ׳ר״ משמש כפלטפורמה ל-2,500 מוסדות.

שלוש בעיות מאפיינות את פורמט הסיורים הווירטואליים (כמובן שלא תמיד): הראשונה, בפשטות, היא ההעדר הדי גורף של אופציות לערוך סיורים כאלה (בניגוד לצפייה בקליפים) בתערוכות עכשוויות, בדיוק אלה שבשבילן היינו נכנסים עכשיו פיזית למוזיאון. לפני המגיפה אף אחד לא העלה תערוכות מציגות בתשלום במלואן לרשת, וכעת זה דורש מאמץ לא מבוטל, התגייסות וזמן. בטייט בריטיין שבלונדון, למשל, יושבת לבד בחושך התערוכה הכי גדולה מאז 1966 המוקדשת למאייר הדקדנטי המפעים, חלוץ האר נובו והתנועה האסתטיציסטית אוברי בירדסלי. אני יושב בדל״ת אמותי ותולש שיערות על שאין סיור וירטואלי בתערוכה זו (יש קליפ חמוד על אורח חייו של בירדסלי הדאנדי). קרוב לוודאי שהמצב הזה עומד להשתנות מהר.

Aubrey Beardsley – The Art of Being a Dandy | Tate - דלג

בעיה נוספת שאופיינית לפורמט היא שבמקרים לא מעטים התוכן מוקרב לטובת מגניבות הממשק. זה נחמד שסיורים מסנוורים אותך בכל מיני מעברונים מפתיעים ותנועות זום-אין ואאוט – אבל כשזה מלווה בכמה משפטים פשטניים שנזרקים, באים והולכים (והכי גרוע, כשהם מנסים להיות מצחיקים), אנחנו מאבדים את יכולתנו לסייר בקצב שלנו, להביט במה שאנחנו רוצים איך שאנחנו רוצים, ולקבל תוכן שלא מתייחס אלינו כבני שש (וגם בני שש ראויים לתוכן משמעותי).

הנקודה האחרונה היא לא משהו שנפנה אל האופיצי או למוזיאון הבריטי אלא אל מי שרואים את עצמם כחלוצי העכשווי: מה בדבר פורמטים שיתאימו פלטפורמות המפגישות בין אמנות, טכנולוגיה ורשת למצב החדש, ובאופן לא מייגע ומאולץ? ליאור זלמנסון, המייסד והמנהל האמנותי של פסטיבל פרינט סקרין, פתח בפייסבוק דף ששמו המייבש ״תרבות בימי קורונה״ לא מעיד על השאפתנות שבו, שכרגע מתנקזת לפסטיבל ״ויראלי״ שיתקיים ב-14-9 באפריל. הקול הקורא של הפסטיבל מדבר על ״הזדמנות לפיתוח שפה אמנותית חדשה והתנסות בכלים דיגיטליים חדשים״ ומדגיש: "אנחנו לא מתכוונים למופעים ולהצגות מצולמות... אלא ליצירות חדשות שהכלים הדיגיטליים הם חלק בלתי נפרד מהן, שהן לא היו יכולות להתקיים בלעדיהם".

בשבועות הקרובים אתמקד גם בביקורות על תערוכות חדשות שיעלו לרשת כסיורים וירטואליים, וכמובן גם בניסיונות לעדכן את השפה האמנותית עצמה. בינתיים, על בסיס ההיצע האינסופי הקונבנציונלי של פלטפורמת גוגל ארטס אנד קאלצ׳ר בלבד, ״אצרתי״ לכם סיור של ארבע תחנות:

Ishtar Gate and Babylon: Virtually reunited in 3D - דלג

״שער אישתאר״ הוא בכלל מוצג ארכיאולוגי, מהמרשימים ביותר שאפשר (כלומר אי אפשר) לראות במוזיאון, ולבטח המרשים ביותר במוזיאון הפרגמון בברלין, שמתעכב עליו הן בסיור נקודתי והן בסיור בין כמה מוצגים שכותרתו ״מונומנטלי״. המונומנטלי הוא נושא קרוב ללבי ושער אישתאר פתח לי שער לתובנה קריטית בנדון. כשביקרתי בפרגמון לראשונה נשתלתי תחתי מול השער הפנימי השמיני לעיר בבל, שנבנה על ידי נבוכדנצר בשנת 575 לפנה״ס, נחשף בתחילת המאה שעברה ושוחזר עם הממצאים המקוריים שנבזזו והועברו לברלין.

בזמן שבהיתי במוצג, מדמיין את הלבנים הכחולות בוהקות בשמש מדברית, נפעם מכמה חייזרי כל העסק נראה, חלפה לצדי קבוצת מבקרים עם מדריכה. ״כפי שאתם רואים״, היא החוותה בידה אל השער, ״בבל עוצבה ותוכננה במטרה לגרום לנתיניה לחוש אפסיים וחסרי חשיבות״. העמדה הליברלית-חלושס הזו הוצגה על ידי המדריכה כעובדה היסטורית, בזמן שאני עומד שם ומרגיש בדיוק ההיפך: את ההתרגשות המעצימה של להיות חלק ממשהו גדול ממני, כביר, עתיק, יפהפה. התרגשות שלבטח חש כל חובב תרבויות עתיקות, וגם כל חובב קומיקס ומדע בדיוני. המדריכה, הלכה למעשה, רמסה על בסיס אג׳נדה אידיאולוגית את החוויה האינטואיטיבית של כל מי שעומד מול השער הזה. ״פויה שער!״ כך בעצם אמרה, ובעקיפין נזפה בנו מראש למקרה שנשתלהב יותר מדי ונהפוך לניאו-נאצים בו במקום. זה היה רגע מכונן שלימד אותי מדוע אסתטיקה מונומנטלית מקבלת יח״צ רע ולמה זה צריך להיפסק מיד.

Ferris Bueller's Day Off - Museum Scene HD - דלג

נקפוץ לשלוש יצירות מופת מהתקופה האהובה עלי בציור – החצי השני של המאה ה-19 בואכה ה״פן דה סייקל״. הראשונה והמפורסמת שבהן היא ״יום ראשון אחר הצהריים על גדות האי לה גרנד ז׳אט״ של ז׳ורז׳ סרה מ-1884, המוצגת בארט אינסטיטיוט אוף שיקגו. אני מזכיר את הציור הזה כי מה שגרם לי (וכנראה למיליוני אחרים) להתאהב בו הוא סיור וירטואלי במוזיאון בקומדיית האייטיז של ג׳ון יוז ״שמתי ברז למורה״. כששלושת התיכוניסטים שהחליטו שסיבוב בעיר יעשה להם יותר טוב מיום לימודים משוטטים במוזיאון, רואים שכיות חמדה (לא רק סרה) ומתנשקים, הסרט פתאום משנה טון מקומדיה על גבול סרט בורקס לרגע מלא ברוך וברגישות לנפשם של בני נעורים שאיפיינה את יוז (כן, קטעים אחרים בסרטיו הם היום בלתי ניתנים לצפייה). בשיא הסצינה נפגש מבטו של קמרון פריי (אלן ראק), חברו ההיפוכונדר, המתוסבך והאקסצנטרי של גיבור הסרט, פריס ביולר (מתיו ברודריק), במבט של ילדה קטנה בציור הפסטורלי-לכאורה של סרה. יוז מזגזג בין שני המבטים בעוד הוא הולך ומתקרב, והקלוז אפ המפחיד על פני הילדה חושף גם את הטכניקה הייחודית של סרה וגם את ההזדהות הקיומית של קמרון.

אמנות הנרי וואליס צ'סטרטון
Henry Wallis, Chatterton, 1856, Tate Britain

אל ״צ׳טרטון״ של הנרי וואליס (1856) מגיעים הכי מהר תחת רובריקת ״ציורי שמן״ בטייט בריטיין, לא לפני שחולפים על פני כמה מהציורים היפים ביותר בתולדות האנושות – ״אופליה״ של ג׳ון אוורט מיליי, ״ציפורן, חבצלת, חבצלת, ורד״ של ג׳ון סינגר סרג׳נט ו״הליידי משאלוט״ של ג׳ון ויליאם ווטרהאוס. כל הארבעה הם ציורים שכשעומדים מולם פנים אל פנים, בוכים. הבה נקווה שנוכל לעשות זאת שוב בקרוב. בחרתי ב״צ׳טרטון״ לא מסיבות אידיוטיות ("חחח, תראו, הוא בבידוד ונמאס לו"), אלא משום שהטרגדיה של המשורר שהתאבד בחוסר כל בגיל 17 היא אוניברסלית ונצחית. בזמנים קשים או יפים, בכל אחד מאיתנו שוכן צ׳טרטון, בדיוק כפי שבכל אחד מאיתנו שוכן פריס ביולר. אנחנו יכולים להתגבר, וזכותנו להיכנע. טוב, יצא לי אידיוטי בכל זאת. לא חשוב, העיקר שתצללו אל הציור.

לא תאמינו אבל את המאסטרפיס ״דיוקן עצמי עם המוות מנגן בכינור״ של ארנולד בוקלין (1872), שמקבל סיור אישי עם טקסטים מתיילדים באלטה נציונלגלרי של ברלין, לא בחרתי כי הוא מהדהד את הכאן ועכשיו. האמת היא שהתעכבתי מולו כשבכלל חיפשתי את הציור האהוב עלי בכל הזמנים, ״אי המתים״ של אותו צייר, ציור נוסף להזכיר לעצמנו את מצבנו בתוספת הילה של הוד מקאברי. הרפרודוקציה שלו התקמטה לי בטיסה (טיסה!) חזרה ואני מביט בה תלויה בדירתי, הוגה בתסריטי יום הדין. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו