את השורות הכי מפורסמות היא הוציאה מ"מאמי". במקומן היא הכניסה את הנשמה שלה - קולנוע - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

את השורות הכי מפורסמות היא הוציאה מ"מאמי". במקומן היא הכניסה את הנשמה שלה

לכתבה
קרן ידעיה. איך זה יכול להיות שזה נכתב לפני 30 שנה ואנחנו עדיין באותו מקום? מאיר כהן

העיבוד הקולנועי למחזמר הקאלט העמיד אותה מול שאלות אידיאולוגיות ואמנותיות באשר לפער בין הנאמנות למקור לבין דרישות ונורמות ההווה. בראיון היא חושפת כיצד שורה של פגיעות מיניות קשות השפיעו על חייה ועל הסרטים שלה, ומדוע הוציאה את השורה הכי מיתולוגית מהסרט

87תגובות

תל אביב 1986. ארבע שנים אחרי פרוץ מלחמת לבנון, שנה לפני פרוץ האינתיפאדה. אופרת הרוק הנשכנית, העצבנית והרדיקלית "מאמי" עולה על הבמה במועדון צוותא ומתחילה לתת בראש. מזי כהן, אהוד בנאי, יוסי אלפנט ואריה מוסקונה קורעים את הגרון עם טקסטים פוליטיים שלא דופקים חשבון ומציירים קווי מתאר של חברה ישראלית עקומה ופגומה: סגידה למלחמות, כמיהה לדת, אמונה בצדקתו של הכיבוש, מיליטריזם שדופק לגברים את המוח וסקסיזם שמרסק לנשים את הנשמה.

הקהל הבורגני התקשה לבלוע את גלולת הדיסטורשן המרה שרקחו עבורו הלל מיטלפונקט (מלים) ואהוד בנאי ויוסי מר חיים (מוזיקה). חלק עזבו באמצע, אחרים סבלו, "מאמי" התרסקה ונבעטה מן הבמה. רק כעבור חודשיים, כשבצוותא החליטו לתת לה צ'אנס אחרון וחילקו הזמנות חינם לחיילים – הפוטנציאל שלא מומש התפרץ. הצעירים נתפסו למופע המחאה הבועט, האולמות היו מפוצצים, תקליט הפסקול נחטף בחנויות, וההחלטה של תחנות הרדיו לא לשדר חלק מהשירים בגלל התכנים הרדיקלים – רק עזרה לתדלק את רוח המרד. מהר מאוד "מאמי" נהפכה לקאלט.

תל אביב 2020. כמה ימים אחרי מערכת בחירות שלישית בתוך שנה. "מאמי" חוזרת כדי להכריח אותנו להישיר מבט אל שגרת המלחמות שבתוכה אנחנו חיים ומדממים כבר יותר מדי שנים, ולחטט במורסות החברתיות שלמרבה הזוועה לא מאוד השתנו. הטקסטים עדיין חורכים את הנשמה, המוזיקה עדיין מלטפת וגם בועטת, והסיפור על הצעירה מעיירה בדרום שיוצאת לעיר הגדולה עם בעלה שנפצע במלחמה והפך לצמח, עדיין קורע את הלב. אבל הפעם "מאמי" מגיחה דווקא ממסך הקולנוע. ואת מקומם של מזי כהן ושות' תפסה נבחרת מוזיקלית מרשימה לא פחות, הכוללת את דודו טסה, נטע אלקיים, ריאד סלימאן, עמי אבו, ריקי גל, יובל בנאי וערן צור.

"מאמי" החדשה היא יצירה קולנועית שלא דומה לשום דבר אחר, ודוגמה מושלמת לאופן שבו סרט דל תקציב שנעשה בתנאים לא-תנאים, יכול בכל זאת לספק חוויית צפייה מהפנטת ומטלטלת, שמקפידה לעטוף את הצופים בתועפות של יופי מוזיקלי, רגש ורכות, רק כדי לפוצץ להם את המוח רגע קצר לאחר מכן עם שיקוף פוליטי-חברתי אכזרי במיוחד של המקום שבו הם חיים. העיבודים המוזיקליים היפהפיים של דודו טסה מקשטים את המוזיקה עם צלילים ערביים שמדגישים את הרלוונטיות המקומית ומבליטים את הפואטיות. ידעיה, שמקפידה לפנות למוזיקה את מרכז הבמה, מתחילה את הסרט עם ריאליזם קשוח – כפי שכבר עשתה בסרטיה "אור" (זוכה מצלמת הזהב בקאן 2004), "כלת הים" (2009) ו"הרחק מהיעדרו" (2014). בחלקו השני של הסרט היא מרשה לעצמה להמריא לסחרור קולנועי פנטסטי, דיסטופי וסוריאליסטי, שהופך את "מאמי" לאלגוריה סאטירית וטראגית שמתאימה לימינו בצורה מבהילה.

"ראיתי את 'מאמי' לראשונה כשהייתי בת 14. נסעתי לעיר הגדולה, צפיתי והייתי בשוק", מספרת ידעיה, היום בת 47. "לא היתה לי אז תודעה פוליטית, כך שלא ממש הבנתי מה ראיתי. לא הבנתי אז מה זה פריפריה, לא ידעתי מה זה כיבוש, אבל משהו באופרת הרוק הזאת טילטל אותי בתת-מודע."

כמו רבים מבני דורה, היא חרשה אז את התקליט של "מאמי", הכירה את כל השירים, אבל כשהעולם עבר לדיסקים היא הותירה את הוויניל הזה מאחור. המחזמר אמנם שוחזר על הבמה ב־ 2002, אבל המפגש המחודש שלה עם אופרת הרוק הזאת התרחש לפני כארבע שנים, כשזפזופ אקראי שלח אותה לבהות באיזו תוכנית שיפוצים טלוויזיונית, שם ראתה את המעצב מושיק גלאמין יורד למרתפי צוותא ושולף את הפוסטר של "מאמי" מהאייטיז. גל הזיכרונות ששטף אותה התנקז לתהייה: איך זה שמעולם לא עיבדו את "מאמי" לקולנוע? היא מיהרה אל המחשב, מצאה תיעוד מצולם של המופע ביוטיוב, ומיד צללה לצפייה מחודשת, בוגרת יותר, במופע שסחף אותה כנערה.

"צפיתי ולא האמנתי למראה עיניי", היא אומרת. "היו דברים שהרגשתי שאליהם אני פחות מתחברת, אבל העוצמה של הדברים שאהבתי - היתה עצומה. כששמעתי את 'השדות האדומים' למשל, על השבט שחוזר שוב ושוב אליהם כדי להקריב את קורבנותיו, לא הפסקתי לבכות, וככה גם עם 'כל הנחלים' שמדבר על הילדים שלנו עם המדים שנאכלים באש, 'שיר המשאית' שהוא שיר האהבה לבעל הפצוע, ושיר הפלסטינים ("שיר האונס", המוכר מבין שירי המופע, שמתחיל במלים "מאמי יא מאמי תפתחי את הרגלים לשבעה מדוכאים, שבעה פלסטינאים", נ"א). היו שם כמה נאמברים מוזיקליים שמיד הרגשתי שהם חייבים לקבל חיי נצח בקולנוע. הם אלה שבזכותם לא נשברתי לאורך ארבע השנים האלה של העבודה על הסרט, ובזכותם התעקשתי לעשות אותו למרות קשיי התקציב ולמרות הקושי לפצח חלקים מסוימים בטקסט הזה שנכתב לפני יותר מ־30 שנה כדי להתאים אותו להיום ולקולנוע".

הקלישאה על עיבודים מחודשים בעלי תכנים פוליטיים זה ש"הם רלוונטיים כשם שהיו אם לא יותר". אבל אם היצירה עדיין רלוונטית לימינו סימן שבעצם אף פעם לא באמת שינתה כאן משהו.

"אם מדברים על השפעה של אמנות על העולם, זה תמיד יהיה טיפה בים. יש בעולם מיליוני ילדים וילדות בזנות. אז מה, 'אור' הזיז למיליונים האלה? אני צריכה להיות ממש מפגרת לחשוב ככה. מצד שני בזכות 'אור' כן יש מודעות אחרת, הוא כן עזר להקים גוף כמו 'סלעית' (פרוייקט תל אביבי שמעניק מענה טיפולי לנשים הלכודות במעגל הזנות, נ"א). הטקסטים של וירג'יניה וולף משמעותיים. אז מצד אחד אני הכי בנאיביות ובשליחות שקולנוע יכול לשנות, ומצד שני, בואו לא נעוף על עצמנו".

המוזיקה, היה לה ברור, חייבת לעמוד במרכזו של הסרט. אבל עד מהרה היא הבינה ש"מאמי" שלה לא יהיה עוד מיוזיקל סטנדרטי. הוא לא יעלה שחקנים מזמרים על המסך, אלא מוזיקאים, והטובים ביותר. "החלטתי שאני מעדיפה ללהק זמרים. כלומר אני מוכנה 'לפגוע' לכאורה ברגע הקולנועי, במשחק, כי אני מעדיפה שהרגע המוזיקלי יהיה יצירת מופת. מבחינתי ב'מאמי' הערך הראשון הוא מוזיקלי, והאימג'ים והסיפור הם רק התומך".

"הסרט הזה הוא מבחינתי הזמנה לקהל לבוא ולצפות בקונצרט לייב"

הגישה הזאת גררה החלטה נוספת, מפתיעה לא פחות. כל השירים בסרט, למעט אחד, הוקלטו בלייב, בלוקיישן, תוך כדי הצילומים. במקום לצלם את הסרט ואחר כך להקליט את המוזיקה באולפן, מה שמאפשר להגיע לדיוק מלא ולשליטה מוחלטת, כפי שעושים בדרך כלל, ידעיה החליטה לסבך לכולם את החיים. לא היה לה תקציב נדיב שאיפשר לדאוג לציוד הקלטה משוכלל, לא היה לה כסף לצלם יותר מדי טייקים, ובכל זאת היא התעקשה. אנשי הצוות הזדעזעו, המפיק נבהל, וגם טסה, שכתב את העיבודים המוזיקליים, התקומם בתחילה. אבל ידעיה סירבה לוותר.

"אני לא יכולה לזייף באותנטיות של הרגע הזה", היא מסבירה. "כשזה מוקלט במקום אחר זה מרחיק את הצופים. הסרט הזה הוא מבחינתי הזמנה לקהל לבוא ולצפות בקונצרט לייב, לצפות למעשה באלבום החדש של דודו טסה שמארח את נטע אלקיים ועמי אבו וריקי גל ויובל בנאי וערן צור וריאד סלימאן", היא צוחקת.

אבל זו אחת הסיבות שבגללן התקשיתם לגייס כסף לסרט.

"נכון, קיבלתי בסוף תמיכה מקרן הקולנוע הישראלי, אבל לא במסלול המרכזי של שני מיליון שקל, אלא במסלול של מיליון, ומרק רוזנבאום ומשה אדרי (מפיקי הסרט, נ"א) היו צריכים להוסיף כסף פרטי שלהם. אחרי שקיבלנו את התמיכה מהקרן, מרק אמר לי 'אם את מוותרת על הלייב, אני מוציא אותך עכשיו לצילומים'. אבל אמרתי לו חד משמעית, 'אם אין לייב, אין סרט'".

ב"אור" ו"הרחק מהיעדרו" שיבחו אותך על המצלמה הסטטית. ב"מאמי" את משנה גישה, מרשה לעצמך להשתולל, למרות התקציב הדל.

"תראי, סוף סוף אני עובדת עם טקסט שלא מדבר על זנות וגילוי עריות שמכריח אותי מוסרית למצלמה צנועה. פתאום יש לי טקסט שמזמן תעופה, מאפשר להשוויץ, אופרת רוק. אני סאקרית של ניסויים בשפת הקולנוע, זה מדליק אותי, וזה מה שמציל אותי - עם כל האג'נדות שלי - מלהפוך לדידקטית. אז פה אמרתי לעצמי הנה, זה החלום! ואז נסעתי לפגוש את הצלם שלי, לורו ברונה (צילם גם את "אור" ו"הרחק מהיעדרו", נ"א) בפריז, ואמרתי לו 'אני רוצה טרקובסקי, רוצה פליני, רוצה לעשות דולי וקריין', אבל הוא אמר לי, 'זה עולה כסף, צריך בשביל זה שלושה חודשי צילומים, ולך יש שבועיים'. למרות זאת החלטתי שאני לא מוותרת. החלטתי שבסדר, זה ייצא מפוקוס מדי פעם, ופה יידפק משהו, ושם יידפק – אבל התנועה תהיה. יהיה ניסיון לתעופה, נעשה 'טרקובסקי שיכור', גם אם הפגמים יהיו בולטים וזה לא יהיה מושלם. בחלק השני של הסרט רואים גם לפעמים את התפאורות מקרטון שהשתמשנו בהן בגלל המחסור בכסף. אבל אני אומרת, תעופו, העיקר זה השיר".

הרבה טרפו אותי

כשידעיה מדברת על "האג'נדות שלה", היא מתכוונת בעיקר לפמיניזם הלא מתנצל שלה, ולהירתמות שלה לצדן של נשים שסבלו או עדיין סובלות מפגיעות מיניות קשות, כמו זנות וגילוי עריות. היא אחת הבמאיות המובילות שפועלות כיום בארץ, אחת היחידות בנות גילה שהצליחו לבנות לעצמן קריירה רציפה בתעשייה קולנועית גברית, ואחת שלא מהססת לשזור את הקולנוע ותפיסת העולם שלה זה בזו. "לולו" הקצר (1999), למשל, סיפר על ערב בחיי זונה בתל אביב, "אור" (2004) – הסרט שזיכה אותה בפרס מצלמת הזהב היוקרתי של פסטיבל קאן לסרט ביכורים - הביא את סיפורה של נערה המטפלת באמה שכבר 20 שנה עובדת בזנות, ו"הרחק מהיעדרו" (2014) הטיח בצופים את סיפורם הקשה לעיכול של בני זוג, אב ובתו, המתגוררים יחד ומקיימים מערכת יחסים שמחרבת את חייה של הבת. גם "מאמי" שולח יד למקומות האלה. הגיבורה שלו עוברת אונס ומגיעה לבית בושת. זה אמנם לא במרכזו של הסרט, אבל זה לגמרי שם.

העשייה הקולנועית הזאת שלובה בשנים ארוכות של אקטיביזם: הגשת סיוע אישי לעובדות בתעשיית המין וקורבנות של גילוי עריות, הרצאות, פעולות הסברה ומעורבות ביוזמות חקיקה. כבר יותר מ־20 שנה שהיא מלווה נשים, תומכת ומטפלת בהן, מנסה לעזור להן לעשות את הכמעט בלתי אפשרי - להיחלץ ממעגל האימים שהן נתונות בו ולבנות לעצמן חיים חדשים. בעבר היא היתה אוספת אותן לביתה, עוטפת אותן מקרוב. בשנים האחרונות, מאז שהקימה משפחה (ידעיה נשואה לבמאי מני יעיש ויחד הם מגדלים שני ילדים, נ"א), היא מנסה לעזור מבלי לשכן אותן בביתה.

עודד ורונית ידעיה
אייל טואג

ידעיה נולדה ב־1972 בניו יורק לזוג אמנים צעירים בתחילת דרכם, שהיום מוכרים בין היתר כמייסדים והמנהלים של בית הספר התל אביבי לאמנות "מנשר". אמה, הסופרת רונית ידעיה, היתה אז בת 19, ואילו אביה, האמן עודד ידעיה, היה בן 23. שניהם למדו בבית הספר לאמנות חזותית בניו יורק, וכשחזרו לארץ עם בתם לאחר שסיימו את לימודיהם, נדדו ממקום למקום, ועברו בין היתר ברעננה, כפר נטר, רמת גן, תל אביב וקיבוץ חניתה. "גרנו באלף מקומות. אמי אוהבת לזוז. הרבה שנים חיינו ב'עוני של אמנות' כפי שאני קוראת לזה, כי זה עוני מבחירה, לא עוני של פריפריה. בשם האמנות לא תמיד היה אוכל בבית. בזכות זה אני אמנית, כי בסוגיה מה יותר חשוב, כסף לבגדים או בדים לציור – אין בכלל שאלה. זה משהו שההורים שלי הנחילו לי, כמו גם את היכולת לעבוד באמנות בלי שיש בוס או צ'ק. בזכות זה בעשר השנים שבהן עשיתי סרטים קצרים על חשבוני, הבנתי שזו עבודה לכל דבר, גם אם אין עליה תשלום ואת הכסף צריך למצוא בעבודות אחרות".

"הייתי פריקית, ילדת פרא. ילדת כיכר דיזנגוף, סיגריות ובלגנים. הייתי נערה פרועה, מג'נונה על כל השכל, מתאבדת שיעית, והתחילו השנים הקשות"

כילדה היא היתה ג'ודוקא נלהבת ("היחידה שניצחה אותי היתה יעל ארד", היא מחייכת), והיתה בטוחה שזה מה שהיא הולכת לעשות בחיים. אבל לקראת גיל 14, ההתבגרות טרפה לה את התוכניות. "הייתי פריקית, ילדת פרא. ילדת כיכר דיזנגוף, סיגריות ובלגנים. כבר לא התאים לי הג'ודו, ואז נוצר אצלי איזה ריק והתחילה תקופה מורכבת. הייתי נערה פרועה, מג'נונה על כל השכל, מתאבדת שיעית, והתחילו השנים הקשות, שנמשכו עד גיל 17".

מה קרה בשנים האלה?

"טירוף. בשנים האלה חוויתי סדרה של אירועים מאוד מאוד קשים, שלצערי אני לא יכולה לפרט, כי סביבי אנשים שאני אוהבת – ההורים שלי, אחותי הקטנה, הילדים שלי שהם עדיין צעירים - ואלה לא דברים שמדברים עליהם סביב שולחן יום שישי. אבל אני יכולה לומר שבשנים האלה עברתי סדרה של פגיעות מאוד קשות".

פגיעות מיניות?

"כן. מאוד קשות. הכי קשות שיש. כאלה שהשאירו אותי עם שריטות ופוסט טראומה שנוכחת עד היום. בגילאים האלה אם את בחוץ, הטורפים טורפים. והרבה טורפים טרפו אותי. הרבה".

ידעיה, שהדיבור שלה בדרך כלל קולח ואסוציאטיבי, שוצף ושוטף, פתוח וישיר, שהנוכחות שלה משדרת ביטחון ומקרינה עוצמה, יושבת בשלב הזה קפואה על הספה, שוקלת מלים, לוקחת נשימה ארוכה בין משפט למשפט, וגם כמה שאיפות מהסיגריה שהיא אוחזת בידה, ליתר ביטחון. ניכר בה שהשיחה הזאת לא פשוטה לה.

קרן ידעיה
מאיר כהן

"אני אשה שתמיד מדברת על הכל מאוד פתוח, אבל הרבה שנים ההבראה שלי אמרה דווקא שאני לא צריכה להיות שוב כל כך חשופה שם בחוץ, ושדווקא לא לדבר על עצמי זו הדרך לייצר לעצמי פרטיות והגנה. היום אני במקום אחר, וגם העידן כמובן אחר. בעידן מי-טו הרי אין ראיון בלי השאלה 'מה את חושבת על מי-טו ומה עברת'. ואני מאז ומתמיד אמרתי שאחד הדברים הרדיקלים והחכמים במהפכה הפמיניסטית היה שהאישי הוא הפוליטי, שחייבות לספר, לדבר, לשתף את העולם במה חווינו ומה הרגשנו. כך שאני תופסת את זה כמחויבות שלי לספר את הסיפור שלי. ואני מתנצלת, ורואה את זה כחולשה מסוימת שלי, שאני לא יכולה עדיין לספר את כל הסיפור במלואו".

"זה צריך להיות השלב הבא של מי-טו, לעשות מאמץ אמיתי, להקשיב ולתת מקום לנשים שעברו את הפגיעות הכי קשות"

לדבריה, כשהיא קוראת ראיונות עם נשים שפורסות את וידויי מי-טו שלהן, מספרות על האירועים הטראומטיים שעברו, היא חושבת לעצמה "מה, זה הצ'יפס שלי", היא אומרת בחיוך קטן, שמיד מתאדה ונעלם.

"ואני גם חושבת שזה צריך להיות השלב הבא של מי-טו, לעשות מאמץ אמיתי, להקשיב ולתת מקום לנשים שעברו את הפגיעות הכי קשות. אחד הדברים שאני מתעסקת בהם היום, זה החוק של גילוי עריות – ולא, אני לא עברתי גילו עריות, יש לי אבא ואמא שאני אוהבת מאוד. אבל היום, לפי החוק הקיים, אחרי גיל 21 גילוי עריות הוא למעשה חוקי. וכמובן שצריך לשנות את החקיקה כך שלא יהיה חוקי לשכב עם הבת שלך בשום גיל. הבעיה שאין כמעט עדויות כאלה, כי נשים שעברו פגיעות מיניות מאוד קשות, הן עכשיו מאושפזות או בזנות או דיירות רחוב או מתביישות לדבר. ואני חושבת שתנועת מי-טו צריכה לא לשכוח את האחרונות בשרשרת, ולא להסתפק רק בדאגה לתחת הבורגני שלנו. כן, היום גם אני תחת בורגני, כי היום אף אחד כבר לא מעז לקחת את הזכויות שלי".

מה שעוצר אותך מלדבר הוא באמת הילדים והמשפחה, או משהו אחר, שלך?

"אם הייתי לבד הכל היה בחוץ. תשמעי, הילדים שלי גם ככה משלמים הרבה מחירים. וזה מבחינתי הנושא הכי כואב, המאבק להיות אמא טובה", היא אומרת, וזו הפעם היחידה לאורך הראיון כולו שבו קולה נסדק לרגע. "בהקשרים הפוליטיים והחברתיים, הקרבות שאני לוקחת על עצמי לא פשוטים, וגם העיסוק בקולנוע הוא טוטאלי. לא סתם טרנטינו חיכה עד שעשה ילד, וגם טרקובסקי דיבר על זה, על האופן שבו אנחנו מקריבים את החיים בשביל הסרטים. ועוד אשה, אמא, זה הרבה יותר מסובך מגבר במאי. מני ואני כל ערב חופרים על ההורות, על הרצון לתת יותר, על זה שאנחנו לא מספיק פנויים. ותוסיפי על כל זה את הפאקינג CPTSD שלי", היא מחייכת.

איך התגלגלת לסיוע לנשים בזנות?

"בשנים האפלות שלי, דברים מסוימים חוויתי על בשרי, ודברים אחרים ראיתי. כבר כשהייתי בת 17 וגרנו בקיבוץ, כשהיו תקיפות מיניות, היו באים אליי. אם מישהי נפגעה, או מדריכים שרצו להתייעץ, או נשים עם הפרעות אכילה. פשוט התחלתי להקשיב ולטפל. בגיל 20 גם ניסיתי לרגע להיכנס לחיים הפוליטיים. הפמיניזם פרח, ואני הגעתי לאיזו פגישה שבה ניסו להקים מחדש את התנועה הפמיניסטית. בסוף המפגש מישהי ניגשה ושאלה אותי לאיזה כיוון אני הולכת ואם אנחנו יכולות ללכת יחד. התחלנו ללכת ואז היא אמרה לי, 'את יודעת למה לא יכולתי לשבת כל הפגישה על הכיסא? כי אבא שלי אתמול שכב איתי מאחורה'. ובאותו לילה היא כמובן נשארה לישון אצלי. אני חושבת שהיא היתה הראשונה שעזרתי לה באופן כזה, שהיא עברה לגור אצלי ועזרתי לה להפסיק את הפגיעה. ואז זה הפך אצלי ל'מקצוע'. מקרים קשים שנופלים בין הכיסאות, או מקרים קשים של גילוי עריות. למשל אשה שנכנסה להריון שש פעמים במהלך התיכון מאבא שלה. ואף אחד מכל אנשי החינוך ובכלל שהיו סביבה לא עושה שום דבר".

בשנים שלאחר מכן, הנשים הללו הגיעו אליה בכל מיני דרכים. נתקלו בה במפגשים, כתבו לה בעקבות סרטים שלה. בשלב מסוים כבר הכירו אותה והתחילו להפנות אליה מקרים קשים. ידעיה לא למדה פסיכולוגיה או עבודה סוציאלית, אלא עבדה על פי המודל של נורמה הוטלינג, שורדת זנות אמריקאית שחילצה את עצמה והקימה מרכז לשיקום נשים והוצאתן ממעגל הזנות. "זה מודל שמדבר על נשים ששרדו תופת ויש להן כלים אחרים. זיהיתי שיש לי כישרון, וזה עבד", היא אומרת. "היתה למשל ילדה נסחרת שהגיעה לארץ בגיל 15 אחרי שנחטפה, ובמשך חצי שנה שכבו איתה 600 גברים ישראליים. היא נכנסה פעמיים להריון והפילה בגלל מכות שקיבלה, והצליחה לברוח מתישהו. היא גרה אצלי כמה חודשים, במצב של CPTSD שכלל התעלפויות, התמוטטויות, ניסיונות התאבדות, דיכאונות קשים, חוסר תפקוד, ובוודאי חוסר יכולת לפרנס את עצמה. הצורך הראשון זה לארגן לה כסף לחצי שנה-שנה. זה להיות אמא בשבילה, חברה, מטפלת, לבנות גבולות, לטפל, להאכיל, לחבק בלילה, לפעמים לקלח במצבים קשים, כי המסע החוצה, יש לו נשורת שנמשכת המון זמן, אירועים אלימים ממשיכים להיכנס לחייך כל הזמן. היתה לי מישהי אחרת שכמה חודשים אחרי שסיימה עם הזנות טילפנה אליי שנייה אחרי אונס קבוצתי מאוד קשוח, ובאה אליי מדממת ורועדת. אלה מצבים שדורשים טיפול 24/7, חוסר שיפוטיות. זה לחזור להיות תינוקת, שהתפקיד שלי הוא למלא את כל צרכיה: מזון, פרנסה, נתינה, הכלה, ולקבל הכל".

אישור פסיכיאטרי לעשות קולנוע

בנעוריה, במקביל לשנים הקשות שעברה, ידעיה התחילה ללמוד קולנוע. היא חיפשה איזו תשוקה שתמלא את מקומו של הג'ודו בחייה, בעצתו של אביה נרשמה לקורס קולנוע במוזיאון תל אביב, והרגישה שמצאה את ייעודה. "הבנתי אז שהקולנוע לא נשאר במוזיאון, שהוא לא אליטיסטי, וזה מצא חן בעיניי. אצלנו בבית היתה כל הבוהמה של האמנות, הסתובבו אביבה אורי וכל מיני כאלה, זו היתה סביבה מאוד אליטיסטית, ואני, הפופולריות של הקולנוע תפסה אותי".

בכיתה י"א היא התחילה ללמוד קולנוע בקמרה אובסקורה, ובגיל 18 הפסיקה את הלימודים כדי להתגייס. בקורס המ"כיות היא התמוטטה. "הפסיכיאטרית הצבאית אמרה לי שאני צריכה לחזור לטיפול בשביל לשרוד, וגם ללימודי הקולנוע. כך שיש לי אישור מהפסיכיאטרית בצבא שאני צריכה קולנוע כדי לחיות", אומרת ידעיה.

"אלינור", סרט הגמר שלה, התבסס על חוויות השירות הצבאי ועבודות הניקיון שהוטלו עליה. בשנים הבאות התפרנסה ידעיה מעבודה בטלוויזיה החינוכית, שטיפת כלים במסעדות וניקיון חדרי מדרגות. במקום להתקדם בתעשייה כמו יתר בני המחזור שלה, היא העדיפה עבודה "שלא עושה כאב ראש", כזו שתשאיר לה זמן לכתוב ולביים, היא אומרת. "לולו", סרט קצר על זנות שביימה ב־1998, זכה בציון לשבח בפסטיבל ירושלים.

ידעיה החלה ללמד קולנוע, ביימה סרט קצר נוסף, "תחתונים" (2000) שצולם בצרפת, וארבע שנים לאחר מכן הגיעה לפסטיבל קאן כדי להקרין את "אור", הפיצ'ר הראשון שלה. הריאליזם הקשוח שלו, המצלמה הסטטית ותצוגות המשחק הנהדרות של רונית אלקבץ ודאנה איבגי – זיכו את ידעיה בביקורות מהללות ובפרס היוקרתי.

מני יעיש
דודו בכר

"ואז פתאום היה לי כסף. בקאן קיבלתי 25 אלף יורו, ובאיזה פסטיבל נשים גדול קיבלתי פרס נוסף, דומה. זה איפשר לי סוף סוף להפסיק לעבוד בספונג'ה. ובנוסף, לפני כן הייתי צריכה כל פעם לגייס כסף כדי לעזור לנשים שטיפלתי בהן, כדי שלא יעשו קליינטים. אז הייתי עושה טלפונים לכל החברות, ומגייסת ואיכשהו מתכווצת והיינו מצליחות ככה, בקושי. אבל פתאום זה היה יותר קל".

דו"ח שתיאר את שיטות העבודה במקלט הביתי שלה, סייע להעביר תקציב ממשלתי להקמת ארגון שיסייע לנשים בזנות. וכך למעשה, בהשראת המודל שנוצר אצל ידעיה בבית, הוקם בסופו של דבר פרויקט "סלעית". באותה התקופה הכירה ידעיה את מני יעיש, שהיה סטודנט שלה ב"מנשר". לאחר שסיים את לימודיו הם נישאו, והיום כאמור הם מגדלים את שני ילדיהם, בני עשר ושבע, בבת ים.

זה סוג של נס שהם יחד. היא פמיניסטית, שמאלנית, אשכנזייה שגדלה בבית בוהמייני ואתאיסטי. ואילו הוא דתי, מזרחי, בת ימי בנשמה. "מבחינתי זה לחלוק בית עם מישהו שמאוד שונה ממני, ורוצה דברים אחרים, והצדק והשאיפות נמצאים אצלו במקומות אחרים. וזה נורא מלמד לחיות עם מישהו ששונה ממך. אבל מני לימד אותי קודם כל לאהוב. הוא אור גדול בחיים שלי. הוא לימד אותי איך חיים יחד בלי לפתור סכסוך. אני למשל דואגת שהוא ילך לבית כנסת, כי זה עושה לו טוב. והוא תומך בי במאבקים שלי. והחברים של מני הם ברסלבים, באים מדי פעם ויושבים איתנו פה בחוץ, על הגג. ואלה האנשים שאיתם אני מפטפטת. אני כבר לא מבלה בתל אביב. מיציתי. במקום זה אני מפטפטת ומתווכחת עם החברים הבת ימיים של בעלי. גיליתי שזה נורא מעניין לדבר עם אנשים שלא חושבים כמוך. למדתי לכבד, לא להתנשא, להתגבר על סוגים שונים של גזענות שהייתי שבויה בהם, וללמוד". הפרויקט הבא של ידעיה, אגב, יהיה סרט אקשן פמיניסטי שהם יביימו יחד.

קולנוע סרטים מאמי
לורו ברונה

נגד התנשאות על דתיים

כשניגשה ידעיה לעיבוד של "מאמי" לקולנוע, פנתה תחילה להלל מיטלפונקט בבקשה שיעזור לה לשכתב את הטקסט, ורצתה להכניס בו כמה שפחות שינויים. בתחילה הם ניסו לכתוב יחד את הגרסה הקולנועית, אבל בסופו של דבר הבינו שתפיסות העולם שלהם שונות, שיש ביניהם מחלוקות, והחליטו להפריד כוחות. מיטלפונקט הפקיד את מלאכת השכתוב בידיה.

"היה משבר שבו הוא התלבט אם הוא בכלל רוצה שאני אעשה את העיבוד", משחזרת ידעיה. "ואז כשהסכים, הוא באצילות נפש גדולה אמר אני לא יכול לשבת לה על הכתף, אני חייב לשחרר אותה. הוא ביקש רק שכל השירים יהיו בפנים, אבל על זה לא יכולנו להתחייב. מאוד ניסיתי לשמור על התנאי הזה, והוא עלה לי בייסורים. יש כמה נאמברים שניסיתי בכל דרך להשאיר ולא הצלחתי. נגיד 'שיר התולעים'. צילמתי את זה וזה לא היה מספיק טוב, לא הצלחתי לפצח את זה.

"קודם כל ולפני הכל אני מעריצת 'מאמי' המקורי ובאתי ליצירה הזאת באהבה גדולה ובתשוקה עצומה, אבל באזורים של הדיון המזרחי ושל הפמיניזם, וגם בקטנה בשיר הפלסטיני - הרשיתי לעצמי לשנות בעדינות. מצד שני כשאמרו לי ש'שיר הפאב' מיושן במלותיו נראה היה לי שמפספסים הזמנה לדיון, כי יש פה מיתולוגיה, כולם יודעים שזה נכתב פעם, לא יקרה כלום אם יהיה רגע בסרט שמרגישים שנכתב לפני 30 שנה. להיפך, זה נותן גוון פואטי. כי איך יכול להיות שזה נכתב לפני 30 שנה ואנחנו עדיין באותו מקום? מבחינתי מאמי של 2020 יכולה לחיות לצד מאמי של 1986 ולנהל דיאלוג.

"הסרט הוא לא אדפטציה הוליוודית, העתקה אחד לאחד של המקור, בקטע של בואו נחגוג אותו", היא ממשיכה. "אני גדלתי על הטקסט הזה שנוצר לפני יותר מ־30 שנה, ואני רוצה לעורר עליו דיון מתוך כבוד. אז לצד הקול הביקורתי נגד הממסד הדתי, הרגשתי שמה שחסר היום זה דווקא קול שמדבר נגד ההתנשאות כלפי אנשים דתיים. בגלל שאני נשואה לבת-ימי מסורתי, ובגלל שאני גדלתי כנערה מאוד אשכנזייה ואני יודעת שהחילונים חושבים שאנשים מאמינים הם פרימיטיביים - אני חושבת שזה קול חשוב".

מי שזוכרים את "מאמי" המקורית ויבואו לצפות בגרסה הקולנועית, צפויים לצלול לבלנדר של תחושות. בעיקר הררי נוסטלגיה, התפרקות על המוכר, שירים שמתפרצים וצפים ומענגים גם אחרי שעשרות שנים היו קבורים עמוק באיזה מחסן מוחי שכוח. אבל לעתים, מדי פעם, מגיחות גם צרימות, כששורה חדשה מחליפה את המקורית שציפו לה, כשבית חדש מגיח במפתיע. הצרימות האלה מייצרות לרגע התקוממות, אפילו אכזבה, אבל גם יכולות לרענן, לסקרן, ולהחליף את הזמזום האוטומטי של השירים בבחינה מחודשת.

"אין בסרט נאמברים חדשים, למשל," מדגישה ידעיה. "נקודת המוצא היתה להיצמד למקור, בלי להתעלם מהשנים שעברו. השיח המזרחי למשל לא היה קיים אז, ומתוך זה נולד בית שנטע כתבה לשיר הבחירות. זה שיר שבמקור מאמי תוקפת בו את כל חלקי החברה הישראלית – את השמאל, הימין והדוס. ונטע הוסיפה בית על האתאיסט הנאור שהוא גזען וכל אדם מאמין נראה לו קטן. זאת בעצם הביקורת עליי ככותבת התסריט, על האתאיסט המתנשא."

"המשך המשפט, בזקפה ובזרע, התחבר מבחינתי לפרובוקציות מיניות כמו אצל חנוך לוין, תקופת המרד בשמרנות. אבל היום זה כבר לא מרד לומר מלים גסות"

גם בשיר המפורסם ביותר מתוך "מאמי", שיר האונס, החליטה ידעיה להכניס שינוי. מי שיחפשו בסרט את השורה המיתולוגית "20 שנות כיבוש, יותר לא נמתין, בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין" לא ימצאו אותה שם. בתחילה ידעיה התלבטה: האם לשנות את ה־20 שנות כיבוש ל־50? ואולי 70? "מצד שני זו יצירה שמיועדת לקהל ישראלי, ודודו טסה מוביל אותה, אז איך עכשיו נכבה? גם לא מתאים. אז ניסינו לפרק את השמאל ימין הזה קצת", היא מסבירה.

אחרי התלבטות ארוכה במיוחד, ואחרי שהבינה שבעבור רבים השיר הזה כבר הפך להמנון ששרים אותו בלי לחשוב על המלים, הוחלט שריאד סלימאן שמבצע את הנאמבר הזה בסרט, ישיר חלק מהמלים בערבית. "הבנתי שצריך להפסיק לכמת כאב לשנים, בטח בקולנוע שהוא יצירה נצחית", היא אומרת, ובסופו של דבר סלימאן פשוט שר שורה שאומרת "שנים על גבי שנים לחירות צמאים", בערבית. "והמשך המשפט, בזקפה ובזרע, התחבר מבחינתי לטקסטים שנכתבו בתקופה אחרת באמנות, תקופה שבה השתמשו בפרובוקציות מיניות, כמו אצל חנוך לוין, תקופת המרד בשמרנות. אבל היום זה כבר לא מרד לומר מלים גסות, וגם אני אישית כפמיניסטית, מרגישה שהבעיטה שלי היא במקום אחר".

העיצוב הסופי של הטקסטים נעשה גם בשיתוף מלא של הזמרים שעומדים במרכזו של הסרט, מבהירה ידעיה. הם מבחינתה הפכו להיות שותפים בעלי זכות וטו על הטקסטים. "אם אני רוצה שנטע או דודו או ריאד ישירו בסרט את האמת שלהם, אני לא יכולה לקבוע להם מה הם ישירו. החלטתי שאף אחד לא ישיר שורה שנוגדת את האמת שלו", היא אומרת. וכך, בסצינה שבה פרופסור קופמאשין עורך את הניסוי המדעי על מאמי ומשנה את מוחה, ידעיה הקשיבה לנטע אלקיים שביקשה לשנות את המקור.

"בתוך כל הצוות שעבד על הסרט, היחידה שהיא באמת נערה מעיירה בדרום זו נטע, שהגיעה מנתיבות. ואחד הדברים שהיו לה בעייתיים זה הטקסט בניסוי שפרופסור קופמאשין עושה לה במוח. במקור הוא מחדיר לה ידע, והשיר הוא טקסט ארוך שרצוף במלים לועזיות מסובכות ומלים גסות. אז אנחנו חיפשנו משהו אחר. נטע אמרה שהיא כנטע מנתיבות, בשביל להפוך לראש ממשלה, לא צריכה ידע מערבי ומלים גבוהות. ובמקור זה גם פרופסור שגורש מהממסד, ואנחנו בסופו של דבר הלכנו על כיוון של קונספירציה: שהוא דווקא מתוך הממסד, שהצבא הוא שמממן את הניסוי הזה, ושבמקום להחדיר לה ידע מורידים לה את האמפתיה, מה שסולל את דרכה לפוליטיקה".

כשמאמי עוברת את המהפך בסרט והופכת לפוליטיקאית, היא מצליחה להגשים חלום פמיניסטי ולהפוך לראשת ממשלה, להגיע כאשה לעמדת הכוח הבכירה ביותר. אבל במקום להציע אלטרנטיבה, היא נשאבת לאותם הקודים הגבריים המוכרים של מיליטריזם, לאומנות, חרחור מלחמה וכיבוש. זה לא צרם לפמיניסטית שבך, לא התלבטת אם לשנות גם את זה?

"בטח. תראי, ברור שהיו לי בעיות עם הטקסט המקורי, גם אני אמרתי בדיוק ככה, 'מה, עד שיש אשה ראשת ממשלה זה מה שהיא עושה?' אז גם שם עשינו שינוי מסוים. יש עכשיו את הרגע שהיא מבריאה מהניסוי, וכשהיא עומדת למשפט אחרי שהיא מפסידה במלחמה, היא לא מחרחרת המלחמה. בזמן המלחמה כשהיא רואה את המראות הקשים היא מתמוטטת, וכל האמפתיה שלה חוזרת. ואז בוועדת חקירה יש לה את הנאמבר 'כל הנחלים', אולי הנאמבר הכי חשוב בסרט, ומביא אג'נדה שעליה אני הייתי בוחרת ראשת ממשלה. תראי, בשונה מסרט ארטהאוס, רוק אופרה מאפשרת להטיח את כל האמת בפרצוף. זה הכיף, זה השחרור". 

"מאמי", אופרת הרוק המקורית בשלמותה. יצירה בעייתית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות