בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האהבה הווירטואלית של הסרט "היא"

"היא", סרטו של ספייק ג'ונז, מצליח לשים את האצבע על הדופק הרגשי והקיומי של זמננו, דרך סיפור יחסיו של גבר בודד עם מערכת הפעלה ממוחשבת בעלת קול נשי מזמין

26תגובות

יש משהו מתעתע ב"היא", סרטו של הבמאי ספייק ג'ונז, ואותה תחושה של תעתוע דווקא משתלבת בו היטב. גם בזמן הצפייה בסרט וגם אחריה חשים בערפול שמתקיים בו בין המורכב לפשטני, בין הבוגר לילדותי ובין אותם רגעים שבהם הוא מגיע למיצוי רעיוני וסגנוני מלא יופי לבין אלה שבהם נדמה כי הוא מחליק מיעדו לעבר מידה של סתמיות. מזמן לא צפיתי בסרט שתגובותי אליו נעו בקיצוניות כה עזה מקוטב לקוטב, מבלי שאאבד לרגע את הערכתי אליו. אותה תנועה שסרטו של ג'ונז כפה עלי ייצגה בשבילי את העיקר בסרט, שאינו העיסוק בשאלות מהי אהבה ומהי מציאות – נושאים שיחישו בוודאי סטודנטים רבים לקולנוע אל המחשב כדי לכתוב עליו (ויש לי תמיד רתיעה מסוימת מסרטים שכמעט כתוב עליהם: "מיועדים לעבודה סמינריונית"); העיקר בעיני הוא השיקוף הממשי והמופשט כאחד שמציע הסרט לתודעה הקיומית של הרגע שבו אנו מצויים.

הזמן הוא העתיד. המקום – לוס אנג'לס, המוצגת בסרט כמטרופולין אלגנטית, שהמראה שלה וההתנהלות בה מעוררים תחושה של ניכור וקור (חלקים מהסרט שמתארים את העיר צולמו בשנחאי). חלקו הגדול של הסרט מתרחש בדירתו המוקפדת של גיבור הסרט, תיאודור טומבלי (חואקין פיניקס, שנוכחותו מרשימה כתמיד). הוא ממושקף, משופם, מכנסיו משוכים מעט גבוה מהנדרש, מעין חנון במראהו. הוא פרוד מאשתו (רוני מארה) ומתמודד בקושי רב עם הבדידות בעקבות הפרידה. הוא שופע דיכאונות שעלולים לגרום למקורביו להירתע ממנו.

מצבו משתנה כאשר הוא נענה להצעה להתחבר למערכת הפעלה במחשב שלו, שלה הוא מעניק זהות נשית, ואותה מערכת, שקולה ידידותי ומזמין, מעניקה לעצמה את השם סמנתה. איני יודע אם ג'ונז - שזה סרטו העלילתי הארוך הטוב ביותר עד כה והראשון שהוא חתום על תסריטו לבדו (את "להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"אדפטיישן" כתב צ'ארלי קאופמן ואת "ארץ יצורי הפלא" הוא כתב יחד עם דייב אגרס), בחר בכוונה בשם סמנתה, אך בכל מקרה היא מזכירה לנו סמנתה קודמת שנחרתה בזיכרון של התרבות הפופולרית - גיבורת הסדרה הטלוויזיונית משנות ה-60 שנקראה במקור "Bewitched" ובעברית "סמנתה". אותה סמנתה היתה עקרת הבית המושלמת שנענתה לכל בקשה של בעלה, אך היותה מכשפה העניקה לה זהות עצמאית ואף מרדנית. סמנתה של "היא" נדמית מעין וריאציה עכשווית על סמנתה ההיא. אף היא נענית בחביבות לכל בקשה של תיאודור – אף שאיננו רואים אותה, אנחנו יכולים לשמוע את החיוך בקולה בכל פעם שהיא נענית לבקשה שלו – וגם לה יכולות "מופלאות" (היא יכולה, למשל, לקרוא ספר שלם בחלקיק שנייה), אך לעולם לא נגדיר עוד את יכולותיה כ"על־טבעיות", כיוון שהכישוף הוחלף בטכנולוגיה.

מבחינות רבות, היא בת הזוג המושלמת במציאות שהווירטואליות שולטת בה יותר ויותר, והפרטיות - היכולת לשמר לעצמך עולם רק משלך - הולכת ומתמסמסת לתוך הווירטואליות לא מכפייה אלא מרצון, מבלי שהשיתוף האובססיבי הזה בין הפרט לכלל מקל את הבדידות, המצויה בבסיס הקיום האנושי; להפך, אפילו. ייתכן שהצורך הזה לדווח על הכל, לצלם את הכל ולשתף מיידית את הכל בכל רק מעצים אותה.

עלילת הסרט מתמקדת בקשר הנרקם בין תיאודור לסמנתה שבו מערך הכוחות בין השניים משתנה פעמים רבות; אך "היא" עורר בי עניין לא כסרט העוסק בקשר בין גבר לאשה – צדו זה של הסרט, שמשחרר את תיאודור מבידודו הרגשי, אינו עמוק או מקורי במיוחד – אלא כיצירה המייצגת את ההוויה הקיומית המייצרת את הקשר הזה, שיש בו מידה של חוסר איזון לא רק בין תיאודור לסמנתה אלא גם בין תיאודור לבינינו, הצופים. בעוד שבשביל תיאודור סמנתה היא אך ורק קול, הידיעה שלנו שקול זה הוא של השחקנית סקרלט ג'והנסון – והיא, אגב, עושה עבודה מצוינת בתפקידה ה"מוגבל" – מעניקה לו בשבילנו גם ממשות פיזית של מראה הנוצר בתודעתנו, אף שהיא נסתרת מגיבור הסרט (שאיננו יודעים אם מהותה הווירטואלית מספקת אותו, או שהוא מדמיין לעצמו גם מהות נשית גופנית, ואם כן, מה צורתה).

הצלחתו הגדולה ביותר של הסרט היא בתיאור צדה המפתה של המציאות שבתוכה מתפתח הקשר בין תיאודור לסמנתה, ולא פחות מכך - בתיאור צדה המצמרר. הצלחה זו נובעת במידה מכריעה מה"לוק" של הסרט שאותו עיצב בכישרון רב הצלם הויט ואן הויטמה. זה "לוק" מוקפד ומיופייף אפילו, שמשדר את תחושת הריחוק והניכור שאני לפחות חש כאשר אני צופה בשצף הצילומים המועלים ללא הפסקה באינסטגרם, ביוטיוב או ברשתות החברתיות השונות, שהולכות ומתרחבות למכלול קולקטיבי שמתרחק יותר ויותר מהפרטי. מה שנועד פעם לתיעוד ולעדות נהפך, בגלל הגודש המאפיין אותו, לניגודו. המציאות המתועדת באובססיביות נהפכת לתחליף למציאות שמתקיימת במרחק ממנה, והאישי, ככל שהוא מתיימר להיות אישי יותר ויותר, נעשה לאישי פחות ופחות. תחושה זו מתעוררת גם בסצינות המתרחשות בדירתו של תיאודור וגם בסביבה העירונית הסובבת אותו, שבה תיאודור ממשיך לתקשר עם סמנתה וחולפים על פניו הולכי רגל שרובם כלואים אף הם בדיבור עצמי עם אחר בלתי נראה. זה דימוי של בידוד וניכור, ואני עצמי עדיין חש זאת כשאני מהלך ברחוב או נוסע באוטובוס ועוד לא התרגלתי למראה האנשים הרבים שכל אחד מהם נתון בשיחה עם אחר נעלם. יש בכך משהו שמערער בעבורי תחושה של קשר ויציבות, וסרטו של ג'ונז הצליח לשדר לי תחושה זו ביעילות.

סרטי יונייטד קינג

כיוון שג'ונז מתעתד למקם בהוויה המתוארת בסרט סיפור פרטי שבמרכזו ניצבת דמות גברית ייחודית ויציגה גם יחד, "היא" כולל כמה רכיבים עלילתיים תמוהים או לא מפותחים בצורה מספקת. קודם שהוא פוגש את סמנתה, תיאודור משחק בדירתו במשחק וידיאו תלת ממדי שבמרכזו דמות מצוירת המעליבה אותו. דמות זו נעלמת מהסרט מבלי שנצליח לפרש את תפקידה בו: האם היא מייצגת את העוינות שתיאודור הנתון במשבר חש מצד העולם? האם היא מייצגת חבר רע, אשה שעזבה אותו או את הפחד שלו מקשר נוסף? השאלות האלה נותרות ללא מענה, ובמידה מסוימת הסצינות שבהן תיאודור משחק עם הדמות נהפכות למיותרות ומתחברות לאותו צד פחות מורכב של הסרט.

תמוהה אף יותר היא הבחירה המקצועית שג'ונז מעניק לגיבורו. תיאודור הוא סופר המועסק בכתיבת מכתבים רגישים ואינטימיים בעבור אלה שאינם מסוגלים לכתוב מכתבים שכאלה בעצמם. לא רק שג'ונז אינו מתאר את ההליך המוביל לעיסוק הזה, אלא שהעובדה כי הוא קובע שבעתיד של סרטו כתיבת מכתבים תהיה עדיין נוהג שכיח, שיצדיק אפילו פתיחה של משרד שעוסק בכתיבתם בעבור אחרים, מבקשת לומר משהו שמתחבר לנושאים המרכזיים של הסרט, הנוגעים בשאלות של פרט וכלל, אישי ואנונימי, אמיתי והתחליף לו; אך אמירה זו נראית מאולצת וחומקת מהיבט זה. גם הסיפור המקשר בין תיאודור לאחת משלוש הנשים הלא וירטואליות המרכזיות בסרט, חברתו הטובה איימי (איימי אדמס), שאף היא נתונה במשבר רומנטי, אינו מפותח במידה מספקת ומהלכו צפוי.

למרות חולשות אלה, "היא" הוא יצירה מקורית ומסקרנת, שיש בה רק מעט מההתחכמות שפגמה בעבורי בחוויית הצפייה ב"להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"אדפטיישן". היא בראש וראשונה יצירה שמצליחה לשים את אצבעה על הדופק הרגשי והקיומי של התקופה, וגם אם לפרקים אצבע זו מפחיתה מהכובד שהיא מפעילה, התוצאה היא עדיין סרט שהצפייה בו מעוררת חוויה מספקת. 

"היא". תסריט ובימוי: ספייק ג'ונז; צילום: הויט ואן הויטמה; מוזיקה: ארקייד פאייר; שחקנים: חואקין פיניקס, סקרלט ג'והנסון, איימי אדמס, רוני מארה, כריס פראט, אוליביה ויילד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו