שש נשים שבחרו למרוד בקודש הקודשים של החברה הישראלית מספרות מדוע לא הביאו ילדים לעולם - מגזין תרבות - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שש נשים שבחרו למרוד בקודש הקודשים של החברה הישראלית מספרות מדוע לא הביאו ילדים לעולם

לכתבה

למה לא מתאים לי להיות אמא? נשים מסבירות מדוע החליטו להיות אל-הוריות

262תגובות

לינה ידעה שהיא לא רוצה ילדים כבר כשהיתה בת חמש. הגר פלדמן עברה ניתוח כריתת חצוצרות מרצון. ברכה ברד מציעה שאנשים לא "יזרמו" בתחום הזה . אנטואנט דווקא הביאה ילדים לעולם – ומתחרטת על כך. הנשים האלה ודומותיהן הן זן נדיר בישראל: אשה מקומית מביאה לעולם 3.1 ילדים בממוצע – לעומת 1.7 ילדים לאשה בממוצע במדינות ה-OECD. אפילו בערב הסעודית (2.4 ילדים לאשה), בפרו (2.3) ובמקסיקו (2.1) נהוג להביא פחות ילדים מאשר פה.

המספר הזה, 3.1, מדיר שינה מעיניהם של קומץ כלכלנים, אדריכלים ועיתונאים, המודאגים מקצב הריבוי הטבעי ומהפצצה המתקתקת של צפיפות האוכלוסין בישראל. הוא אינו תוצאה של יד המקרה. הוא גם לא נובע משיעור גבוה של פריון במגזרים ייחודיים כמו זה החרדי וזה הבדואי בלבד. בראש ובראשונה, זה עניין של תפישה: ״מאז הקמת המדינה, האימהוּת היא ייעודה של האשה היהודייה בישראל. זוהי האקסיומה, נקודת המוצא, אבן היסוד למקומה בחברה״, אומרת ד״ר שרון גבע, היסטוריונית ומחברת הספר "האשה מה אומרת? נשים בישראל בשנות המדינה הראשונות" (הוצאת מאגנס). בשנים ההן התקבעה הגישה שלפיה ״כל אשה היא אמא בפוטנציה, אִם טרם העמידה צאצאים ואִם בפועל - כשכבר מימשה את ייעודה״.

הפריון הגבוה הוא גם תוצאה של מדיניות מכוונת: מערכת הבריאות נרתמה לפני עשורים לעידוד הילודה, וכיום מדינת ישראל היא היחידה בעולם שבה אין כמעט הגבלה על המימון הציבורי לטיפולי פוריות והפריות חוץ־גופיות לנשים עד גיל 45, עד שני ילדים.

רוב הנשים הישראליות חיות בשלום ככל הנראה עם המסלול שיועד להן, שכולל בשלב מסוים הורות, אך האם סביר להניח שכולן מעוניינות בו? ״הארץ״ יצא לפגוש שבע נשים המגדירות את עצמן אל־הוריות כדי לשמוע מה גרם להן לעצור ולחשוב על דבר שנראה לאחרות מובן מאליו, איך קיבלה סביבתן את ההחלטה, ומה קורה למי שמבינה רק בדיעבד, אחרי שכבר נולדו ילדיה, שהיא בעצם מעולם לא רצתה להיות אמא?

רונה, בת 45 מאשדוד

(חלק מהשמות בכתבה שונו לשם שמירה על פרטיות המרואיינות)

"זה לא פשוט, זה המבט הכי מוזר שמניחים עלייך. בתור אשה - את מוזרה מאוד. אנשים דתיים מתייחסים לזה כמין חובה שלך למולדת. זו חובה דתית, בפני אלוהים, ומוסרית - לעם. ה'פרו ורבו' נמצא פה בתרבות.

"כשהייתי נערה חשבתי שאני אתחתן ויהיו לי ילדים, בלי יותר מדי לחשוב על זה. ואז בגיל 27 זה הפך למשהו אמיתי יותר. היה לי בן זוג כבר הרבה זמן והוא אמר 'בואי נתחתן'. וחשבתי 'טוב, אני אוהבת אותו…'. אבל פתאום הוא התחיל לדבר על רבנות ועל ילד, מה שגרם לי לשקול את הכל יותר ברצינות. הלכתי לדבר עם חברה שלי והיא אמרה לי - 'תחשבי אם זה מתאים לך'. זה מה שעשיתי והבנתי שזה לא מתאים לי. בכלל. בלי קשר אליו ובלי קשר להשלכות".

למה?

"אני מתייחסת ברצינות לכל מחויבות, ולא רציתי לקחת על עצמי את המעמסה הזו. אף פעם לא קבעתי לעצמי שלא אעשה ילדים בכלל, אבל כן אמרתי 'אני לא רוצה עכשיו ונראה מה יהיה'. היום אני בת 45 ואין שמחה ממני. מעולם לא היה לי את ה'למה כן'. לא היה לי צורך שהרבה אנשים מדברים עליו. באיזשהו שלב הפסקתי להתעניין בחברים שלי שהתחתנו ועשו ילדים. נסעתי המון, טיילתי".

"לא הייתי מוכנה לעשות בן־אדם כי 'אולי אחר כך אני אתחרט'. זה לא מוסרי. המחשבה שיהיה לי ילד והוא לא יהיה מאושר - זה קשה מנשוא"

קשה למצוא זוגיות כשאינך רוצה ילדים?

"כן. אחרי שנתיים של זוגיות עם הגבר הבא הוא התחיל להביא לי חוברות על נישואים אלטרנטיביים. אמרתי לו מההתחלה שאני לא רוצה ילדים, אבל בשבילו הסכמתי לשקול את זה. אמרתי שאם עושים ילדים אני מוכנה לקחת על עצמי את עול הפרנסה, אבל לא את הגידול והטיפול המסורתיים, כי הרגשתי שזה יכביד עלי מאוד. נפרדנו בגלל זה. גברים מאוד בעניין של חתונות וילדים, הם מאוד מחפשים את המסגרת הזו. היום אני בזוגיות עם מישהו כבר 14 שנים. מצאתי מישהו שמתאים לי".

את חושבת שאנשים עושים ילדים על אוטומט?

"זה ברור לחלוטין. מקום העבודה האחרון שלי היה משרד ממשלתי, ואנשים שעובדים שם הם מאוד קונפורמיסטים. השתדלתי לא לדבר על זה. כשיצא שכן דיברתי התייחסו אלי כאל משוגעת, לא נורמלית, קצת קוקו. אני חושבת שלהרבה אנשים זה גורם לחשוב על הבחירות שלהם. הרבה אנשים לא שואלים את עצמם מה נכון להם, הם עושים דברים כי ככה החברה מסביבם. אני שמחה שאין לי ילדים, שהם לא צריכים ללכת לצבא, שהם לא חיים בחברה האלימה שלנו. אם הייתי חיה בחו״ל אולי זה היה אחרת".

ומה עם חרטה?

"חשבתי גם על זה, אבל לא הייתי מוכנה לעשות בן־אדם כי 'אולי אחר כך אני אתחרט'. זה לא אחראי, זה לא מוסרי. המחשבה שיהיה לי ילד והוא לא יהיה מאושר - זה קשה מנשוא".

למה החלטת שהוא לא יהיה מאושר?

"כי אנשים לא חווים אושר תמידי. לא הרגשתי צורך להתחיל את הסיפור הזה לעוד יצור".

בכל מקום ואתר

אחת מהנחות היסוד השגויות על נשים שבחרו לא להפוך לאמהות היא שהן חיות במדינת תל אביב ומשתייכות למעמד אינטלקטואלי או סוציו־אקונומי גבוה יחסית. ״זה לא מדויק כלל״, מבהירה ד"ר אורנה דונת, סוציולוגית, שבספרה "ממני והלאה: הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל" (2011) הוטבע המונח "אל־הורות". ספרה על אמהות שמתחרטות על ההורות שלהן, "בכייה לדורות" (2017), תורגם ל-13 שפות. ״נשים שלא מעוניינות להיות אמהוֹת קיימות בכל הקבוצות החברתיות - מבחינה אתנית, מעמד, לאום, זהות מינית, מקום מגורים", היא מבהירה. "עם זאת, ייתכן שהיכולת להשמיע את הקול הזה ולחיות הלכה למעשה כלא־אמא מבוזרת בצורה שונה בין קבוצות חברתיות״.

דונת מבקשת להתיר קשר נוסף שנעשה לעתים קרובות בין השכלה אקדמית לבין מה שנחשב למעין ״סטייה פמיניסטית״ - ההחלטה שלא להביא ילדים לעולם. ״הרבה פעמים מניחים שנשים שלא רוצות להיות אמהוֹת הגיעו לאקדמיה והיא 'שטפה את מוחן עם פמיניזם', עם מודעות פוליטית ומחשבה ביקורתית, אבל הרבה מאיתנו יודעות את זה מגיל צעיר. אני באופן אישי ידעתי את זה על עצמי בגיל 16. לא היה לי אז מושג מה זה פמיניזם. זו מן הסתם תגובה מתוך פאניקה מוסרית, שמנסה לתת הסברים ל׳איך זה יכול להיות׳״.

לינה, בת 32 מלוד

"תמיד ידעתי שאני לא רוצה ילדים, החלטתי עוד בגיל ארבע־חמש. גם אמרתי שאני לא רוצה להתחתן, אבל בעניין הזה שיניתי את דעתי עם השנים. בסוף כן התחתנתי, אבל ההחלטה בנוגע לילדים לא השתנתה ואפילו קיבלתי יותר ויותר חיזוקים לכך שזה לא בשבילי.

"להורים שלי אמרתי את זה כבר כשהייתי קטנה. הם התרגלו, אבל לפני כמה זמן גיליתי שהם רק מחכים שאני אשנה את דעתי, שיעבור לי. זה קצת הפתיע אותי. אני בת יחידה, ולדעתי, אמא שלי היתה אל־הורית ולא ידעה את זה. היא אדם לא סבלני בכלל. ההורים שלי הציגו תמיד את החוויה ההורית כמשהו מאוד מייגע, לא כיף וקשה. פעם, כשראיתי איך הורים אחרים מתנהגים עם הילדים שלהם והבנתי שלי לא היה ככה, שאלתי אותה: 'רצית ילדים?' והיא ענתה לי: 'זה לא שרציתי, פשוט צריך היה'. היא הסבירה שקשה מאוד לחיות בשביל עצמך, וזה לא נכון. לה היה אולי קשה לחיות בשביל עצמה, אולי היא אפילו היתה בדיכאון וחשבה שאם תעשה ילד היא תוכל לחיות בשבילו. אני רואה את זה גם אצל אנשים אחרים שאומרים לי - בשביל מה אתה חי אם לא בשביל ילדים? אבל ילד הוא לא הסיבה לקיום שלך. הוא לא יעלים את הבעיות שלך, מקסימום הוא יסיח את דעתך מהן".

למה את לא רוצה ילדים?

"אני לא בן-אדם שמתאים לטפל באף אחד. אני לא סבלנית, אני חייבת את החופש שלי. אני לא יכולה שמתקרצצים עלי - אפילו כשהכלב שלנו היה גור ודרש כל הזמן תשומת לב, זה הציק לי מאוד. הריון מגעיל אותי. על עצמי, לא על אחרות. וברמה הכללית, אני רואה איזה הרס וחורבן האנושות גורמת לסביבה. אנחנו אחראים להכחדת אינספור מינים רק מעצם קיומנו. אז אני חושבת שהדבר ההומני יותר היה שרוב האנשים לא היו עושים ילדים".

ואם שינויי האקלים המרמזים על קטסטרופה מתקרבת לא הספיקו — הגיעה עכשיו מגיפה עולמית שהטיחה בפנינו את שבריריות קיומנו על הפלנטה הנאנקת תחת כובד משקלנו. בתנאים הקיימים, טוענות לפחות שתי תנועות שהתפתחו בעולם בשנים האחרונות, אי אפשר להמשיך את הסיפור: על המין האנושי לקוד קידה ולרדת מהבמה. התנועה נגד ילודה והבירת׳סרייקרס קוראות לצעירים שלא להפוך להורים מסיבות אקולוגיות. מחקר שפורסם ב-2017 בכתב העת "Environmental Research Letters" וצוטט בהרחבה הראה כי הדרך הטובה ביותר שבה אדם יכול לתרום למאבק בשינויי האקלים היא להביא לעולם ילד אחד פחות משתיכנן.

ג׳ינה, בת 47 מתל אביב, במקור מכפר במרכז הארץ

"עוד לפני התיכון, שני בני דודים שלי ועוד בחור שהכרתי מרחוק 'ביקשו את ידי' כמו שאומרים בשפה המטומטמת. ואני אמרתי 'לא, אני משלימה בגרויות וממשיכה לאוניברסיטה'. בניגוד אלי, חברה שלי התנגדה גם היא אחרי שבן דוד שלה ביקש את ידה, ולה זה עלה ביוקר - היא חשפה בפני את הגב שלה אחרי המכות שהיא קיבלה כדי שתגיד כן. אני לעולם לא אשכח את המחזה הזה, גב שכולו כחול־סגול ממכות במקל. אז ה'לא' שלי נשמע, וה'לא' שלה לא. הכריעו אותה. זה לא שכל הנשים האחרות לא התנגדו. היו ביניהן מי שניסו".

מתי הבנת שאת לא רוצה להיות אמא?

"ההבנה שיש קשר בין השליטה, משטור הגוף והדיכוי הנשי לבין ילדים הגיעה מתוך מודעות פוליטית שלי. כשגיליתי באופן רחב ועמוק שיש כיבוש, הבנתי שיש עוד אוכלוסיות מדוכאות, כמו אמהות חד הוריות, מזרחים, פליטים. והבנתי שבתור נשים מופעלת כלפינו אלימות. נשים נרצחות על 'כבוד המשפחה' בחברה הפלסטינית. מה זה השיט הזה?

"אני גדלתי במקום הזה, שבגיל 17 את רואה את החברות שלך מתחתנות. אני לא חושבת שהן עצרו ושאלו 'למה?', 'האם אני רוצה את זה?'. בתור ילדה שגדלה בכפר את לא שואלת, לא נחשפת לשיח אחר או פוגשת נשים אחרות, שעשו דברים אחרים בחייהן. אם מסביבך כל הנשים הלכו באותו מסלול, גם את תלכי במסלול הזה. אין לך אלטרנטיבה. למזלי, במשפחה שלי - הדודות שלי ונשים שבאו לפני כבר נלחמו כדי ללמוד באוניברסיטה. אז מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה ללכת לאוניברסיטה בתל אביב. היציאה מהכפר, המפגש עם אנשים אחרים, עם מקום אחר והחיבורים הפוליטיים השפיעו על זה. אנחנו צריכות לשאול את עצמנו אם אנחנו רוצות את זה, ואם אני רוצה את זה אז איך, והאם אני רוצה את זה בתוך מסגרת של נישואים? כי זו בדיוק החבילה הדפוקה בעיני".

אם היתה אפשרות לשבור את המסגרת ולהביא ילד בלי נישואים היית חושבת על זה?

"כן".

ולמה את לא יכולה?

"זה מסוכן. אם הייתי בשומקום בגרמניה והייתי רוצה ילד הייתי מביאה. אבל פה, במקום הזה שהוא כל כך אלים כלפייך כאשה, שמועה יכולה לגמור אותך. ילד בן חמש יכול ללחוש עלי משהו, וזה גמור".

האשה גמורה?

"כן, פיזית. העולם של נשים פלסטיניות שבחרו לא ללכת בתלם ולחיות בתל אביב יפו בצורה שהן רוצות הוא עולם שברירי".

"גם חברה שלי התנגדה כשבן דוד שלה ביקש את ידה, ולה זה עלה ביוקר - היא חשפה בפני את הגב שלה אחרי המכות שקיבלה. גב שכולו כחול־סגול ממכות במקל"

אז את בעצם לא מתנגדת לילד, אלא לחבילה כולה, עם הנישואים?

"בואי נהיה ברורות - אין לי הצורך הזה להיות אמא, ברמה הביולוגית. אני לא רוצה ילד. אבל כן, מבחינתי זו עסקת חבילה כלכלית - את מתחתנת ומביאה ילדים כי זה מה שמצופה ממך. הילדים הם המשך המשטור, הם מה שמקרקע אותך לתוך הנישואים. הם מגבים מנגנון מדכא וצריך להיות מודעות לזה ולהבין איך אנחנו יכולות להילחם בזה ולגדל את הבנות שלנו, וגם את הבנים שלנו, בצורה אחרת. וגם צריך לבוא ולהגיד - את רוצה? סבבה. אבל יש גם אפשרות אחרת וזה עדיין לגיטימי".

את מדברת על זה עם האחייניות שלך?

"זה מורכב, הן עוד קטנות. אחת מהן שאלה אותי אם אני מתפללת. היא מביאה את השיח שהיא שומעת בבית, מההורים, מהמורות שכולן עם כיסוי ראש. שאלתי אותה: 'אם אגיד לך לא, את תמשיכי לאהוב אותי?' לא רציתי להתריס מולה ולהגיד לה לא. לא רציתי שזה יגרום להפרדה בינינו. אני רוצה לאתגר אותה ושהחשיבה שלה תהיה מורכבת יותר מכן ולא. הן רואות דפוס אחד של נשיות ודפוס אחד של גבריות. ואז האופציות שלך, הבחירות שלך וההתלבטויות שלך, אם יש לך בכלל, הן מאוד ספציפיות והן שחור ולבן".

אבל גם את עשית את הבחירה הזו, לא הלכת לפתרון מורכב, הלכת ל״לא״, דחית את הכל.

"אני חיה במציאות מורכבת, כמה אני כבר יכולה לשנות את החברה הפלסטינית? אני עושה את הכל ברמה שלא מסכנת אותי פיזית".

זה פחד שאת חיה איתו?

"כן, באופן יומיומי. וזה פחד שהמון נשים פלסטיניות חיות איתו. הסכין פה (מצביעה על צווארה), לא באופן מטאפורי אלא באופן אקטואלי. תראי, הבחורה הזאת מאום אל פחם (סואר קבלאווי, שנרצחה בפברואר 2019; ר"ב). האבא והאח נסעו עד טורקיה וזרקו אותה מהמרפסת. הסכנה היא משהו שאת משחקת איתו. אין פה הכרעה, יש בדיקה של כמה את יכולה למשוך בלי להפסיד במערכה. אני רוצה לחיות. לא לקחת את כל החברה הפלסטינית על הכתפיים שלי".

מה ההורים שלך אומרים?

"כדי להימנע מקונפליקטים לרוב אנחנו לא מדברים על זה".

אלהורות

"רק שני ילדים?"

לנסיבות הקמתה של מדינת ישראל יש בהכרח השפעה על האובססיה המקומית לריבוי טבעי. בתקופה שבה היה צורך לבסס את קיומה של המדינה ולהגן על גבולות ארוכים, ״המשימה לנשים לא היתה רק ללדת ילדים אלא גם לחנך אותם לאור הערכים החדשים של החברה הישראלית המתגבשת״, מסבירה ההיסטוריונית ד"ר שרון גבע. ״כמובן, נושא השואה עמד כל הזמן ברקע – בראש ובראשונה מפני שהיתה כאן שעת חירום גם מבחינה דמוגרפית. עידוד הילודה, שהתבטא גם בהסתייגות ממניעת הריון ובוודאי הפסקות הריון, שילב התייחסות לחורבן העם וראה בריבוי ילודה הוכחה מרכזית לתקומה שלו״. בקרב ניצולות השואה שעלו לישראל היו גם נשים שלא יכלו ללדת בגלל מה שעברו, ״והתייחסו אליהן כאל נשים פגומות״, אומרת גבע.

גם המאבק בהפסקות הריון התנהל בפומבי בטונים גבוהים. ״זה היה דיון שנוהל בעיקר על ידי גברים, רופאים ומומחים אחרים, שהסבירו שאשה יהודייה שבוחרת להפסיק הריון בעצם גורמת לעם היהודי אובדן נוסף לאחר השואה ואובדן של חיילים עתידיים לצה"ל״. באותה תקופה הפלה היתה פעולה לא חוקית.

התקבעות האימהות כנורמה שאין לערער עליה התרחשה אז, אך השלכותיה עוד נמצאות סביבנו. ״לא באותן עוצמות, לא באותה צורה, אבל ודאי שזה כאן. אני מרגישה את זה ואת מרגישה את זה ואנחנו לא מכירות זו את זו. אני לא יודעת אם יש עוד מדינה בעולם שקיים בה המשפט המעצבן ׳רק שני ילדים׳. מה 'רק' בזה? או משפט בנוסח ׳ארבעה ילדים זו משפחה יציבה, כמו ארבע רגליים לשולחן׳, כאילו שלושה, שגם זה יותר מכל מדינה מפותחת, זה לא מספיק״. אגב, נהג מונית חזר לאחרונה על משפט זה בדיוק באוזניה של כותבת שורות אלה, מיד לאחר שהתעניין באמביציות הפריון האישיות שלה.

ליאורית מירמן, בת 42 מתל אביב, מתכנתת

מגד גוזני

אילו תגובות את מקבלת מהסובבים אותך?

"'אשכנזייה? נכדה לניצולי שואה? — זה התפקיד שלנו, להגדיל מחדש את האוכלוסייה שנספתה לנו'. לשכנה שלי היו שלושה ילדים משלושה גברים שונים וכשהיא שמעה שאני לא רוצה ילדים היא ישר אמרה 'מה זאת אומרת לא רוצה? את חייבת להביא ילדים, את בן אדם איכותי, זה העמך שמתרבים, את צריכה לאזן את זה'. נו יופי. תפקידי בעולם זה להיות אשכנזייה עילאית ומתנשאת שמביאה ילדים כדי לאזן את העמך?

"בדיוק אתמול חשבתי, למה ילדים זו ההחלטה שברור לכולם שעושים? למה ברירת המחדל, הדבר השפוי, היא לייצר אדם נוסף ולקחת עליו אחריות לכל החיים? בתור טינאייג׳רית ואחר כך בשנות ה-20 שלי, כן היתה לי מחשבה שכשאגדל יהיו לי ילדים, וככל שעבר הזמן הבנתי שזה לא באמת מושך אותי. כשהייתי בת 24 פגשתי את מי שעד היום היא החברה הכי טובה שלי, וכבר אז היא ידעה שהיא לא רוצה ילדים. ואז, פתאום הלגיטימציה לזה צצה. אחותי היא גם אל־הורית, מסיבות אחרות משלי. אני בחרתי לא להביא ילדים בגלל הגבלת החופש, וגם מעולם לא חיבבתי ילדים במיוחד. אחותי אוהבת ילדים אבל היא לא מאמינה שהיא מסוגלת להעניק לילד את מה שהיא חושבת שמגיע לו".

"למה ילדים זו ההחלטה שברור לכולם שעושים? למה ברירת המחדל, הדבר השפוי, היא לייצר אדם נוסף ולקחת עליו אחריות לכל החיים?" ליאורית מירמן

אין עוד אחים במשפחה?

"אין".

מה אמרו על זה ההורים?

איור נועם ברגר

"אבא שלי נמצא בזוגיות עם אשה שיש לה איזה מיליון נכדים, אז לא חסר לו להיות סבא. עם אמא זה קצת אחרת. היא תמיד רצתה להיות אמא, מגיל אפס היא ידעה שזה מה שהיא רוצה. אבל אני רוצה להאמין שבסופו של דבר לא הובאתי לעולם כדי להביא סיפוק להורים שלי".

טיפולים בכל מחיר

על פי ההערכות, יש כיום בישראל כ-300 אלף עוברים שהוקפאו על חשבון המדינה ואיש לא יודע מה לעשות בהם. לרוב, הזוגות שהקפיאו אותם כבר הולידו את ילדיהם והקימו משפחות, אך הם מתקשים לתת את ההוראה להפשרת צאצאם הפוטנציאלי - צעד שיביא להשמדתו. ליחידות העוסקות בהפריה חוץ-גופית אסור להפשיר עוברים על דעת עצמן ללא הוראה מפורשת של ההורים. גם תרומת עובר, שחוקית בחלק ממדינות העולם, איננה אפשרית בארץ. כך קורה שהמדינה מאחסנת עוברים, לעתים יותר מ-20 שנה, ללא כל צורך ובלי מדיניות ברורה בנוגע לעתידם.

זוהי אחת ההשלכות של מדיניות עידוד הילודה השגורה במערכת הבריאות הישראלית. על השלכה נוספת התריעה בחודש מאי אשתקד האגודה הישראלית לחקר הפוריות, איל״ה: ריבוי לידות התאומים והשלישיות בישראל (4.6% מכלל הלידות) לעומת מדינות המערב (1.5%–2%). הלידות מרובות העוברים הן תוצאה ישירה של השיעור הגבוה של טיפולי הפריה חוץ-גופית. ״אין עוד מדינה בעולם שנותנת לאשה עד גיל 45 מימון מלא לטיפולי פוריות, עד שני ילדים״, אומרת פרופ׳ טליה אלדר־גבע, יו״ר איל״ה, שממליצה לבחון מחדש את ההשקעה הגבוהה במחזורי טיפולי פוריות לאחר גיל מסוים. ״גם מבחינת המטופלות, אחרי גיל 43 הסיכויים לסיים עם תינוק בידיים הם חסרי תוחלת ואפשר להעדיף בהרבה מקרים תרומת ביצית, או אם זה יתאפשר מבחינת החוק - תרומת עובר, שייתנו סיכויי הצלחה הרבה יותר גבוהים. אין שום היגיון להשקיע כל כך הרבה כסף בטיפולים חסרי סיכוי וצריך להפנות את המשאבים למקומות שבהם הם יכולים להביא תועלת, כמו שימור פוריות בגילים צעירים יותר, הקפאת ביציות, או מימון נרחב יותר של טיפולי פוריות בקרב נשים צעירות יותר״.

פרופ׳ אלדר־גבע לא רואה התנגשות בין שיעור הפריון הגבוה בישראל לבין המשך ההשקעה הציבורית האדירה בפוריות. ״דווקא מכיוון שכאן משפחה וילודה הן ערכים חזקים כל כך, הזוגות שלא יכולים להביא ילדים נמצאים במצוקה״, היא אומרת. ״יש מדינות בעולם שבהן אנשים חסרי ילדים ימצאו את האושר במקומות אחרים, בקריירה למשל, אבל לא במדינת ישראל, זה לא בתרבות״.

מלבד המחיר הכלכלי הברור של מדיניות טיפולי ההפריה, עשויה להיות להם עלות נוספת מתחום בריאות הציבור: פרופ׳ דניאל זיידמן, מומחה לפריון, כתב בעיתון ״הארץ״ ב-2016 כי גם אם טרם הוכח קשר ברור בין טיפול הורמונלי להשראת ביוץ או טיפולי הפריה ובין סיכון מוגבר לסרטן, קשר זה לא נשלל מחקרית.

הגר פלדמן, בת 40 מעפולה, מאלפת כלבים ולוכדת נחשים

ללא קרדיט

״כשאני חושבת על ילדים אני חושבת על הקריקטורה הזו של האסירים שקשור להם כדור ברזל לרגל. לפני חצי שנה עברתי ניתוח כריתת חצוצרות. אחרי הרבה מאמצים, מצאתי רופא שהסכים לנתח אותי באופן פרטי".

למה החלטת לעשות כזה צעד קיצוני?

"הרחם שלי עדיין קיים והשחלות עדיין קיימות, אז אם... אני לא יודעת, אחטוף מכת פטיש על הראש ואשנה את דעתי, אני עדיין יכולה ללדת. זה פשוט יצטרך להיות בהפריה חוץ-גופית ולא בדרך הטבעית. זו גם הסיבה שהרופא הסכים לנתח, כי הייתי קרובה לגיל 40 והסיכוי שאשנה את דעתי היה נמוך מאוד, והסיכוי שלי להיכנס להריון ספונטני הוא גם נמוך, אז מבחינתו לא נעשה פה עוול. אני יודעת שהרופא שניתח אותי לא לגמרי שלם עם הפרוצדורה הזו, אבל בסוף אני משיגה את שלי ואני שמחה שבעקבותי כבר נותחו עוד כמה נשים".

למה רצית את הניתוח הזה?

״כשאני חושבת על ילדים אני חושבת על הקריקטורה הזו של האסירים שקשור להם כדור ברזל לרגל" הגר פלדמן

"כי כל אמצעי המניעה הקיימים היום בשוק לא טובים. קונדום זה משהו שלא מתאים לגיל 40 וגלולות מאוד משפיעות על הגוף, כמו כל הדברים ההורמונליים האחרים. וברגע שאני סגורה על מה שאני רוצה או לא רוצה, אני לא רואה שום בעיה עם זה. זו הדרך הנכונה ביותר בשבילי.

"היתה לי הפניה לניתוח במערכת הציבורית, ומבית החולים התקשרו אלי ואמרו לי 'אין לך בכלל מה להגיע לוועדה, אף אחד לא יאשר לך את הניתוח, את לא יודעת מה טוב בשבילך'. רופא שהתקשר מטעם הוועדה ודווקא ניסה לעזור לי אמר לי - אולי אם תביאי אישורים פסיכיאטריים יסכימו לראות אותך, אבל בלי מומחה מתחום בריאות הנפש שיאשר שאת סובלת מבעיות שבגינן את באמת לא ראויה להיות הורה, אף אחד לא ידבר איתך".

איך הרגשת כשסירבו לנתח אותך ואפילו לפגוש אותך?

"חוסר אונים. זה מתסכל. מכעיס שמתייחסים אלייך כמו אל ילדה מפגרת שלא יודעת מה טוב לה, שלא מיצית את הפוטנציאל שלך כאשה ולכן את בטוח טועה".

האם המודל הישראלי של המשפחה הוא זה שמפריע לך?

"לא. ההחלטה שלי לא לעשות ילדים היא לגמרי שלי. זה בא מהחופש שלי והרצון שלי לחיות בכל רגע נתון איך שבא לי. זה בכלל לא קשור לסביבה. גם לא הכרתי את המושג אל־הוריים, לא ידעתי שאני אל־הורית עד שנחשפתי לזה בפייסבוק. הקל עלי לדעת שיש עוד אנשים כאלו, ויש לזה שם ויש מושג וזה כלל עולמי. לפני כן, ההרגשה היתה כאילו משהו דפוק בי. ברגע שאתה יודע שאתה לא לבד, זה מאוד מקל. זה עזר לי להוריד איזשהו שיגעון מעצמי. אני לא משוגעת".

אלהורות

אל המנזר

״התרבות היהודית באירופה של ימי הביניים והרנסנס לא סיפקה לנשים שום אופציה או מסגרת שלא להפוך לרעיות ולאמהות״, אומרת ההיסטוריונית פרופ' תמר הרציג, ראש מכון קוריאל ללימודים אירופיים באוניברסיטת תל אביב. היא מעריכה שיש קשר הדוק בין האימהות בתרבות הישראלית העכשווית לבין המסורת מהגולה. המסורת המערבית הנוצרית, לעומת זאת, דווקא סיפקה לנשים מפלט לגיטימי ואף נעלה לקיום כלא־אמא: כנזירה. בעבודתה הנוכחית חוקרת הרציג את סיפוריהן של צעירות יהודיות שברחו מבתיהן כדי להתנצר ולהצטרף למנזרים. ״ישנן עדויות על ילדות ונערות יהודיות שהסתכלו על נזירות וקינאו באופציה הזו שלא היתה פתוחה בפניהן״.

הקיום הנשי היהודי אז הוגבל לתפקיד הרעיה והאם, אומרת הרציג, ״בגלל זה אנחנו כמעט לא שומעות על נשים יהודיות שהותירו אחריהן חיבורים כתובים או יצירות אמנות - בניגוד לנצרות, שם נשים שבחרו באורח חיים דתי מחוץ למסגרת הנישואים יכלו לעסוק בכתיבה וביצירה במנזרים. לחלקן, דוגמת קתרינה מסיינה, בת המאה ה-14, גם היתה השפעה ציבורית משמעותית. הן הוכרו כקדושות ואף היו שותפות ליצירת שינויים פוליטיים״.

ברכה ברד, בת 35 מתל אביב, מנכ״לית עמותת ״כולן״, מארגנת ״צעדת השרמוטות״, ביסקסואלית

אייל טואג

"קודם כל אנחנו צריכות להבין שלא ננצח במצב הזה, אף אחת מאיתנו. האישור החברתי לעולם לא יגיע, לעולם לא נהיה אמהות מספיק טובות ולא נהיה קרייריסטיות מספיק טובות. תמיד תהיה ממך ציפייה לא אנושית, והורות זו דוגמה מצוינת למצב שברור מאליו שהוא מועד לכישלון ועדיין מצופה מאיתנו להיכנס אליו".

את מתייחסת למה שהחברה אומרת, אבל בסופו של דבר הגעת להחלטה מאוד אישית. למה החלטת שלך לא מתאים להביא ילדים?

"אני נולדתי בגוש עציון, בכפר עציון. גדלתי במערכת חינוך דתית למרות שאף פעם לא הייתי דתייה בעצמי. ההורים שלי דתיים. מרבית החיים שלי חשבתי שזה די אלמנטרי שאני רוצה ילדים. בגיל 25 נסעתי לאוסטרליה, עבדתי שם עם ילדים וראיתי מקום שיש בו הרבה יותר כסף, יותר רווחה ותרבות פחות קונפליקטואלית. בארץ היינו קוראים לזה לה־לה־לנד. ושם, חשבתי, הייתי שמחה לעשות ילדים, לעשות להם הום־סקולינג והכל. חזרתי לארץ עם בן זוג בגיל 27 והפסקתי לעשן כי כבר הייתי בתהליך של 'מתישהו אני ארצה להיכנס להריון'. אבל אז נפרדנו. עבדתי כנני בסביון שנה, וראיתי את שני ההורים שעבדו, וראיתי את הקרע האינסופי הזה בין הילדים לעבודה ואני לא בטוחה שזה מתאים לי. לפני זה עבדתי גם בגן בחיפה וראיתי הורים, ראיתי כמה זה מתיש. בגיל 29 הלכתי לאוניברסיטה ונכנסתי למין תהליך הדרגתי שבסופו שיחררתי את הסיפור הזה של 'כנראה יהיו לי ילדים ממש בקרוב כי אני כבר בת 30'.

"אני כרגע בן-אדם מאוד לא תלוי וגם יש לי הנרטיב הזה שאימצתי על עצמי, של מישהי שעושה מה שבא לה. אבל יש הרבה נשים ברחבי ישראל שכל עוד לא שמת להן את האפשרות הזו על השולחן - שאת יכולה להיות לא־אמא ולהיות נורמלית, שלמה, מאושרת ובסדר - הן לא חושבות שזה קיים. אני לא חשבתי שזה קיים. בגיל 24 הייתי בטוחה שאני אהיה אמא. היום אני בת 35 ואני בטוחה שלא אהיה אמא, אבל אני גם יודעת שאני לא יכולה להיות בטוחה בשום דבר. אז האמירה שלי על זה שאני לא רוצה להביא ילדים נכונה לעכשיו".

אלרהורות

את חושבת על חרטה?

למה כל כך דחוף לכם שאני גם אהיה אמא? למה זה כל כך מערער אנשים? שאלת פעם מישהי בהריון 'ומה אם תתחרטי?'" ברכה ברד

"אז אני אתחרט, מה קרה? העניין פה הוא העובדה שאנחנו עדיין צריכות לדבר על זה, שזה עדיין אישיו. למה כל כך דחוף לכם שאני גם אהיה אמא? מה אכפת לכם? למה זה כל כך מערער אנשים כשאת מציבה את האפשרות הזו? למה הם מרגישים צורך לשאול 'ומה אם תתחרטי?' שאלת פעם מישהי בהריון 'ומה אם תתחרטי?' איזו שאלה לא לגיטימית זאת!

"אני רוצה להוביל מהפכה בישראל, לעשות היסטוריה, לעצב נערות, לשנות להן את היכולת לעמוד על שלהן ולאפשר להן לחיות בעולם שבו לא כל התנסות מינית כוללת אלימות מינית, כמו אצל כל בנות דורנו. אני יכולה להביא ילדה אחת לעולם, או שיהיה לי פנאי לנהל מאבק למען אלפי נערות.

"זה מגוחך שאני כל הזמן צריכה להציג טיעון. אני לא יכולה להגיד שאני לא עושה ילדים כי בא לי ללכת למסיבות בשלוש בבוקר, זה לא נחשב לטיעון לגיטימי. אז יש לי טיעון חברתי כדי שייצאו לי מהווריד. אבל העוול האמיתי הוא אם הובאו ילדים לעולם על ידי נשים שמבינות שהן לא רוצות אותם, שהן לא בחרו בזה. אז בואו נרפה שנייה מהדבר הזה. אני מאמינה שרוב הנשים יביאו ילדים גם אם נגיד להן שזה לגיטימי לא לעשות את זה. יהיו מעט מאוד אנשים שיבחרו באל־הורות. אני רוצה להאמין שנבנה חברה טובה יותר שבה כל ילד יהיה רצוי משני הצדדים. לא 'זרמנו ונהיה ילד'. כמה 'זרמנו' כאלה מסתובבים בעולם? אפשר לחשוב על הפרויקט הזה ולהבין שזה כנראה הדבר הכי חשוב שנעשה בחיים. אז אולי תפסיקו לבקש מאיתנו לעשות אותו בהיסח הדעת? בטעות?"

אלהורות

מיתוס האינסטינקט האימהי

ומה עם טבע האדם? ומה עם הטבע בכלל? האם אנחנו לא מתוכנתים לדאוג בראש ובראשונה לשרידות המין האנושי? הטיעון האבולוציוני, המייחס לכל אדם ובמיוחד לכל אשה בגיל מסוים כמיהה עמוקה לילד, הוא טיעון שאל־הוריות מבקשות להדוף.

״נשים מעידות על הכמיהה לילד ואומרות שהן מרגישות אותה, וחשוב שקולן יישמע היטב מבלי לפקפק בו״, אומרת על כך אורנה דונת, שמיד מוסיפה, ״רק שהאם הכמיהה קיימת אצל כולנו? לא. בהחלט לא, וזה בדיוק העניין: כשאת מוגדרת כנקבה את לא יכולה להגיד שאצלך הצורך הזה לא קיים. אם את לא מרגישה את זה עכשיו את עוד תרגישי את זה, יבוא לך״.

מלבד התפישה המקובלת הזו, דונת מזהירה מרעיון ״האינסטינקט האימהי״ שלכאורה קיים בכל אשה ומאפשר לה גישה לידע קמאי שיסייע לה להתמודד עם כל קושי כאם. ״זו הבניה חברתית מסוכנת וערמומית, והיא עשויה ליצור סבל גם בקרב נשים וגם בקרב הילדות והילדים שייוולדו להן".

אנטואנט, אם לשניים ממרכז הארץ. מגדירה את עצמה אל-הורית בדיעבד ואמא מתחרטת. כותבת בפייסבוק בשם בדוי על תחושותיה

"גדלתי בבית שוויוני, אמא שלי עבדה שעות מטורפות ואבא שלי דווקא היה איתנו. אבל עדיין, מגיל מאוד צעיר אני ואחותי ספגנו את ה'יאללה תתחתני', 'נו תמצאי בעל'. אז זה חדר. ילדתי בגיל 29 ובהתחלה היה בסדר. היה לי קל, ידעתי שאני אמא טובה. היו קצת בעיות בינינו אבל כעבור כמה שנים החלטנו שאנחנו מביאים אח ונולד ילדי השני. ושם זה כבר לא היה קל.

"אחרי הגירושים קרו כל מיני דברים. אמא שלי חלתה ונפטרה, היחסים עם הגרוש הידרדרו, עבדתי בעבודה קשה מאוד ועברתי אונס אלים. איפשהו שם, לאט לאט, הבנתי שאני לא רוצה את זה. לא רוצה את התפקיד הזה של אמא. אני מתה עליהם, אני אוהבת אותם, אבל אני לא רוצה שהם יהיו איתי כל הזמן. זה לא כיף לי, אני לא מסופקת מזה, אין לי סבלנות לזה, אני לא רוצה. כל ההורות הזו, כל הלטפל ולהכין אוכל - אין לזה שום קשר למי שאני. ולהבין את זה… זו וואחד הבנה. זה היה תהליך, נכנסתי לדיכאון קשה. לא רק בגלל זה. בתוך שנה אחת כל הדברים האלה קרו לי, ואיתם הגיעה ההבנה שכבד לי לסחוב את הדבר הזה עלי. יש לי חיים, וזה כבד, אני בעצמי בקריסה - אני לא יכולה להכיל את הדבר הענקי הזה - אימהות.

"אחרי שעברתי עם עצמי את התהליך הזה שמקיצוניות אחת, שאני שם לגמרי, הגעתי לקיצוניות השנייה - שאני רוצה להיפטר מזה, המטוטלת איפשהו מתאזנת באמצע. אז את מבינה שאת לא רוצה את זה, אבל זה מה יש ואין מה לעשות, ואם אני כבר שם אני אעשה את זה כמה שיותר טוב כי מה הרעיון? לדפוק את הילדים כמו שאותי דפקו?"

בפוסטים בפייסבוק את משתמשת במלה ״הסללה״ בנוגע לאימהות.

"כי הוסללתי. מגיל כלום מייעדים אותך לזה. אנחנו משחקות בבובות, שנטפל בהן, ומלמדים אותנו להאכיל ולהכין אוכל, הכל סביב האימהות והמשפחה, מגדלים אותנו לתוך התפקיד הזה. ולכן גם הרבה נשים, בדיוק כמוני, אפילו לא חושבות על זה שיש תפקיד אחר שהן יכולות למלא. אף פעם לא הראו לי אותו".

אם היית יודעת שיש אפשרות לא להיות אמא, זה משהו שהיית עוצרת לחשוב עליו?

"ברור. לא הייתי עושה ילדים. ואני באמת אמא טובה, אני אוהבת אותם, אבל אני מכריחה את עצמי להיות שם. אז יותר קשה לי לצאת איתם ולעשות איתם דברים, ויותר קשה לי להתגבר על הדיכאון, כי התזכורת הזאת שאני לא חיה את החיים שלי, היא שם כל הזמן".

אילו חיים היית רוצה?

"לא יודעת, אני לא מרשה לעצמי לחשוב על זה".

את לא מדמיינת לך דלת מסתובבת וחושבת מה היה קורה אחרת?

"לא. זה קורה לפעמים ואז... (היא תופסת טישיו) יש מחנק. ואני עוצרת את זה. נתתי לעצמי כמה פעמים לחשוב על זה, וזה הציף בי המון מרמור. לא עשה טוב למערכת. אז אנחנו מניחים את זה בצד כרגע. בעוד כמה שנים, כשהן יגדלו קצת, נגיע להגשמה עצמית".

את מרגישה שאת צריכה להסתיר את החרטה שלך?

"ברור, עוד שנייה ישלחו אלי את הרווחה. אם הייתי יודעת על בטוח שהילדים שלי לעולם לא יגלו את זה, הייתי חיה עם החרטה שלי יותר בפתיחות".

למה את כותבת בפייסבוק בשם בדוי?

"קודם כל כי אני צריכה לאוורר. כמה אפשר לחפור על זה לשלושה אנשים שיודעים מזה? וגם כי יש הרבה אמהות מתחרטות שצריכות להסתיר את זה. כל פעם שכתבתי ראיתי שהתגובות או סופר ביקורתיות ומקללות - 'איזה חרא של בנאדם את', 'איך את קוראת לעצמך אשה?', 'עדיף שתמסרי את הילדים שלך לאומנה' - או של כאלה שמופתעים או מזדהים. זה לא משהו שאנשים מדברים עליו, וחשוב שידברו עליו. רגשות האשם שמתעוררים כשאת מבינה שאת מתחרטת על האימהות שלך ואת חושבת שאת לבד… וואו. את מרגישה שאת האדם הכי נוראי שיש. חשוב לי שנשים אחרות יידעו שהן לא לבד. כי בהתחלה את פשוט חושבת שאת השטן בהתגלמותו, שהרסת לילדים שלך את החיים. אז חשוב שיידעו, זה לא הופך אותנו לנשים נוראיות. זה כנראה אומר שאנחנו צייתניות מדי. עשינו טעות, זהו.

"אחרי כל פעם שאני כותבת בפייסבוק, נשים כותבות לי. אין להן עם מי לדבר. זה חונק ברמות שאני לא יכולה לתאר, כי ברגע שאת אמא, גם אם באותו רגע זה לא מה שאת עושה, זה כאן, זה במהות שלך, זה כל הזמן. אז הן צריכות להסתיר חלק גדול וקשה וכואב ושואב ממה שהן. וזה לוקח המון, עם רגשות אשם מטורפים. עם הרבה מהן דיברתי, ה'אוורור' עזר להפוך לאמא טובה יותר. כשאת מרגישה רע עם עצמך עם הרבה תסכול וזעם ועצב, את לא יכולה להיות אמא טובה. אין לך מקום להכיל את הילדים. בגלל זה אני גם לא נכנסת עכשיו לזוגיות, הילדים שואבים ממני הכל. אין לי יותר. אין לי".

אלהורות

כבר לא טאבו

נדמה שאין מסלול חיים שיכול לספק לישראליות מפלט משיפוטה של סביבתן. לא הצבא, לא האקדמיה, לא הקריירה. הצלחתנו נמדדת בעיטורו של ספח תעודת הזהות שלנו, שמגיע בחגיגיות וללא כל מאמץ ביורוקרטי בדואר לאחר הלידה (הלחץ החברתי־תרבותי להתרבות מופעל גם על גברים, אולם במידה ובדרכים שונות).

ואולם, האם יש אם בישראל שלא יכולה להבין אשה שאומרת שזה לא בשבילה? במציאות, בניגוד לסיפור שמסופר לנו על הורות, זו עבודה קשה ושוחקת, וללא סביבה תומכת ואמצעים כלכליים רבים - כמעט בלתי אפשרית.

ברשתות החברתיות, במקביל להתרה האטית של הטאבו על בחירה באל־הורות, מתקיים שיח חשוב נוסף על טבעה הלא־פשוט של ההורות הישראלית, על הקשיים הלא־צפויים שהיא מביאה עמה ועל חוסר היכולת לדבר עליהם בגלוי. גם אם חברי שתי הקבוצות, ההורים והאל־הוריים, נהנים בעיקר ללעוג אלה לאלה ואף מתייחסים זה לזה כאל אויבים, הם מייצגים אותה התפכחות מבורכת, שעדיין לא תפסה מקום של ממש מחוץ לקבוצות פייסבוק. אם בסופו של התהליך כל אשה תשאל את עצמה בשלב מסוים בחייה האם היא מעוניינת להיות אמא או לא, ואם שתי התשובות יהיו לגיטימיות, יהיה זה צעד קטן נוסף בכיוון הנכון. 

צילומים: מגד גוזני ואייל טואג

איורים: נועם ברגר

הרשמה לניוזלטר

התפרצות הקורונה - כל מה שחשוב לדעת כל יום אצלך במייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות