הסופרת והשחקנית אדוה בולה: "הדרך הכי טובה לכתוב היא כאילו זה לא ייקרא" - ספרות - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסופרת והשחקנית אדוה בולה: "הדרך הכי טובה לכתוב היא כאילו זה לא ייקרא"

לכתבה
אדוה בולה. "היום אני פחות השחקנית שהוציאה ספר, אני סופרת שיוצא לה עוד ספר" צילום: מגד גוזני/צולם במלון סטאי

שש נובלות שכתיבתן נפשית ומדממת ובה בעת תרפויטית, מרכיבות את "בריכה עירונית", ספרה השני של השחקנית אדוה בולה. בראיון היא מסבירה למה טועים האומרים שהיא כותבת עצוב ומדוע עידנה את תיאורי העירום במלתחות

14תגובות

בשנים האחרונות שקעה מדי פעם אדוה בולה בכתיבת שואו תיאטרוני. ערב מחווה חגיגי, קוראים לזה. הדמויות שבמרכזה של המחווה השתנו, פעם היה זה המלחין יוחנן זראי, פעם המחזאי ברטולט ברכט, אבל הפורמט היה דומה. ערב מיוחד בתיאטרון המוקדש לאישיות בולטת, משהו מן העבר הרחוק ומשהו מהעבר הרחוק יותר, אנקדוטה משעשעת ממנה אפשר ללמוד על האישיות הכבירה, קטע מומחז וקטע מושר, פה ושם משתתף עדכני וצעיר. בולה תיחקרה ונכנסה לעובי הקורה, ראיינה והתפייטה, אבל גם הבחינה שיותר מאשר בכוכב הערב היא מתעניינת במי שעומדים בצלו. איכשהו, החיים של מי שחולקים בית עם אותו אגו מזדהר, נראו לה מעניינים יותר.

כך בעצם נולדה ראומה, אחת מגיבורות "בריכה עירונית", ספרה החדש, השני במספר, של בולה שיצא לאחרונה (כנרת זמורה ביתן). ב"בריכה עירונית" שש נובלות הקשורות כך או אחרת לבריכת שחייה ציבורית ולגיבורים השוחים בה. פעם הם עוברי־אורח בנובלה ופעם מכוון הזרקור ישירות אליהן. ראומה, שומרת הסדר והמשמעת בבריכה מטעם עצמה, היא אחת מהן. פעם היא דמות שולית, בלתי נסבלת, ופעם מתברר סיפור חייה — שחקנית עבר שפרשה וחיה, מרירה ונגזלת לפי תחושתה, לצדו של שחקן תיאטרון שבגר והיה לכוכב. וכאילו לא די ברגשות שהיא מדחיקה, ולא ביעילות רבה, כשערב מחווה חגיגי כזה מתוכנן לבעלה היא מגיעה כמעט לקצה שפיותה ומסיימת במצב שהוא גם מטאפורה איומה לחייה.

כנרת זמורה ביתן

"רציתי לספר את סיפורה של דמות מרחוק ואז להתקרב ולספר מקרוב. מישהו שרואים ואומרים עליו, מלכלכים עליו אפילו, ואז עושים זום־אין לחיים ומגלים אדם אחר לגמרי", מסבירה בולה. "אותה אשה שריכלו עליה, על גסות הרוח שלה, וזה שהיא מנהלת את התור מטעם עצמה — כשנכנסים לחיים שלה מגלים רגשי נחיתות איומים, קנאה קשה. סקרן אותי המצב הזה של לראות אדם לרגע ולחשוב עליו מיד משהו, ואז להיכנס לסיפור שלו ולגלות עולם אחר. רציתי לחטט לאנשים האלה בלוקרים".

כשמצאתי את הקול

בולה לא התכוונה למקם את סיפוריה סביב אותה בריכת שחייה, אבל לדבריה, כשהעמידה זה לצד זה את הסיפורים עלו בהם לא רק חיי האנשים ששוחים מצד לצד בקנאות כמה פעמים בשבוע, אלא גם סיפורה של הבריכה עצמה, שתושבי תל אביב — מרכז תל אביב — יזהו בקלות. זוהי, אין סיבה לטשטש, גם בריכת השחייה בה מתאמנת בולה עצמה והיא כותבת בפמיליאריות ומיומנות על נימוסי השחייה וקוד ההתנהגות והניכור ההכרחי בנוכחות עירום במלתחות.

מתוך היכרות טבעית דומה היא כותבת גם על עולמות אחרים, התיאטרון והמשחק למשל, וגם על עניינים אינטימיים יותר. כך למשל שלוש מהנובלות העוסקות באותה גיבורה, שחקנית לשעבר, אם צעירה לשני ילדים קטנים הנשואה לגבר שאלו נישואיו השניים. כל אלה ונקודות דימיון נוספות רלוונטיים גם לבולה.

היא בת 38, נשואה לתסריטאי והשחקן קובי דורון ולהם שני ילדים, בן חמש ובת שנה. מאחוריה קריירת משחק ענפה: היא שיחקה בסדרות טלוויזיה כמו "נבלות", "מגדלים באוויר", "צומת מילר" כאשתו של אדיר מילר, ו"מפלצות קטנות". בולה זכתה בפרסים עבור משחקה בסרט הקולנוע "הלומים" של משה בסון והשתתפה גם ב"סוף שבוע בגליל" של משה מזרחי.

אדוה בולה. צילום: מגד גוזני/צולם במלון סטאי
צילום: מגד גוזני/צולם במלון סטאי

במקביל כתבה: סיפורים על משפחתה שהפכו למחזה "הדוד הנק" בהשתתפותה עוד כסטודנטית למשחק בסמינר הקיבוצים, תסריטים וספר הביכורים שלה "דברים שאני יודעת על ר'", שראה אור ב–2012 (הקיבוץ המאוחד). וכשכל פרטי החיים הביוגרפיים האלו ידועים, הופכת הקריאה באותן שלוש נובלות לפיסת חיים. טקסט שנשים צעירות יכולות לקרוא בו את עצמן ואת תלאותיהן. "כל מי שכותב, כותב מתוך העולם שהוא מכיר", היא מהנהנת. "כל יוצר יוצר את מה שהוא מכיר, בתחפושות ודמויות, בכסויות אחרות, אבל אתה כותב את מה שאתה מכיר. זה לאו דווקא בדיוק אתה, זה יכול להיות מה שאתה פוחד ממנו או מה שהיית רוצה להיות או להגיד ואין לך אומץ".

וישנה הגיבורה שהיא ממש בת דמותך.

"גם בסיפורים שכתובים בגוף שלישי יש הרבה מעולמי, אני מחוברת גם אליהם. יש שם אלמנטים שמסופרים מהפריזמה שלי, יש הרבה שקשור ישירות לחיי ויש דברים שלא קרו אבל היו יכולים להיות. הכתיבה ממקום חשוף היתה לי קלה ומרגע שמצאתי את הקול של האשה הזאת היה לי קל לספר את הסיפור ואז היא התעוררה בסיפור נוסף ודיברה אלי חזק ולא יכולתי אלא לכתוב אותה".

אותה אשה צעירה שקולה גבר מתמודדת עם הורות תובענית ועם שאפתנות שאינה בטוחה שתוכל לממש. היא מתוסכלת מהדירה הצפופה ומהבית שאין לה דרך לקנות ומהמתחים היומיומיים שהופכים את ההתמודדות עם זוגיות לקשה ומרה. כל אלו מתוארים בלי פילטר, בזכוכית מגדלת המבליטה תסכול וחוסר תוחלת. כתיבה קשה, לא תמיד חומלת.

"אני לא מרגישה שאני כותבת עצוב. קיבלתי תגובות כאלה והן הפתיעו אותי. אני לא מרגישה שזה עצוב אלא שזה בגודל החיים ויש גם את זה וגם את זה. אני מבינה שיש בי משהו שמסתכל על החיים לא דרך משקפת ורודה. אני לא אדם פסימי, אבל אני רואה גם לפעמים את העצב ואני מרגישה שדברים נספגים בתודעה שלי והייתי רוצה שיספגו פחות. אני מרגישה שאני מסתכלת בחיים בעיניים פעורות מאוד".

יש תחושה שכתבת מאוד קרוב הביתה.

"זה מאוד קרוב לבית וזה שחרר אותי לכתוב קרוב. הנובלות האישיות, הכתובות בגוף ראשון, פשוט התנפצו ממני אל הדף. קרה דבר בבוקר, יצאתי בטריקת דלת והלכתי לכתוב על זה. זו לא ביבליותרפיה אבל זו דרך לעבד. גם דברים שלא קרו לי, שלא קרו בעולם שלי, הם דברים שאולי יכלו לקרות ואני יכולה לדמיין טוב. הכתיבה יכולה לקחת אותך רגשית רחוק".

בולה ועמוס תמם בסרט "הלומים"
צלם: תומר מונטה / ב

לשמור על יקיריי

התחושה הזו, של כתיבה כמעט תרפויטית, נאמנה מאוד למציאות, עולה גם בקריאה על הדרמה שמתחוללת בחיי הגיבורים. בנובלה הראשונה מגלה הגיבורה הצעירה שהיא סובלת מגידול במוחה. התיאור הנוקב, הריאליסטי, של ההליך הרפואי, דקויות האבחנה כשבולה מתארת את הצלילה הנפשית, האימה והאומללות, מותירות רישום עז. כך למשל היא מתארת בספרה מפגש של הגיבורה, בעלה והרופא המנתח: "'ישנם גם שינויים בתוך הגוף כמובן'. הוא אמר. 'השינויים הפנוטיפיים, הם לא מה שמדאיג אותנו'. לא הבנתי אם הוא מתכוון בלשון רבים זו לקהילת הרופאים או אלי ואל בעלי. ואני, אולי משום שאותם ראיתי, דווקא הייתי מודאגת מאוד מהשינוי החיצוני. 'אלה הם רק ביטויים חיצוניים למה שמתחולל בתוך הגוף'. בעלי הינהן בדאגה, ואני חשבתי על האישיות שלי. האם גם היא השתנתה? 'את לא תמותי', הוא אמר. 'זה לא גידול ממאיר'. בעלי התעודד מאוד".

קשה שלא להרהר כמה מזה הוא בדיה וכמה מזה עברה באמת בולה, אבל היא מסרבת לפרט בעניין. 

את בסדר?

"אני בסדר וידעתי מה אני כותבת. אבל זה דבר אחד לכתוב אותו ודבר אחר לדבר על זה כאירוע שהיה ועבר".

מעניין שעשית מזה פרוזה כשזה בשלב טרי ומדמם.

"אני כותבת כאילו שלא יקראו אף פעם, כמו שבמשחק את משחקת לצלם ולבמאי ולפרטנר. לא היתה לי תחושה שזה ייקרא למרות שידעתי שיהיה קהל, ידעתי שזה יפורסם. אבל מה שהיה חשוב הוא המסך מולי והאמת שיוצאת לשם והאם זה חומר פרוזאי טוב. אולי הדרך הכי טובה לכתוב היא כאילו זה לא ייקרא. מצד שני אני מנסה לשמור על יקיריי, חוזרת אחורה בעריכות ומוחקת כדי לשמור עליהם. החיים יותר חשובים מהכתיבה וצריך ללהטט סביב זה. אני רוצה לכתוב פרוזה ולא פורנו, לא התערטלות. אם מישהו ייפגע זה לא שווה, והלכתי ועידנתי. כמו שעידנתי את תיאורי המלתחות, כך גם בתיאורים שקשורים אלי ולמשפחתי. וכמו שאת כותבת על יחסים ואנשים שיקרים לך, ולפעמים בצורה ריאליסטית מאוד, אני חושבת שכשאת כותבת מנקודת מוצא אוהבת, את יכולה לכתוב חשוף מאוד וגם לבטא כעס. מבחינים באהבה שמתחת. אין לי סיבה לכתוב על אנשים שאינני אוהבת, אני רוצה לראות את המורכבות שבהם ואז אני לא נדרשת להרבה עבודת עידון אחר כך".

לקח לך שבע שנים לפרסם ספר שני.

"התחלתי לכתוב לפני שהיתה לי משפחה ונהייתי אמא, והכתיבה לא היתה משהו שאמרתי — הנה, אני מתחילה ספר שני. להיפך, הכתיבה קשה לי. היא כל כך קשה והגמול הוא קטן, עדיף לעשות דברים אחרים. אבל הספר הזה קרא לי והכתיבה חסרה לי והיה לי קל יותר להיות עם ספר בעבודה. יש תוחלת ויש דבר שמחכה, מעבר ליום־יום. לקח לי זמן להגיד את זה בקול רם, אבל אני יודעת לכתוב ואני רוצה לעשות את זה. זה לא צנוע אולי, אבל אני טובה בזה, אני באלמנט שלי, אני סופרת וצריכה לפנות לזה מקום. בעלי אומר שספר שני נכתב בידי סופר ואני מרגישה את זה. היום אני פחות השחקנית שהוציאה ספר, אני סופרת שיוצא לה עוד ספר".

ויהיה שלישי?

"אני מחכה שיופרשו ההורמונים במוח שלי כמו אחרי לידה, ההורמונים שמשכיחים ממך כמה קשה זה, כדי שאני אתמלא ואתחיל לכתוב מחדש. יש פחד איום ונורא שלא יהיה קצה החוט הזה שיביא אותי להתחיל לכתוב מחדש. צריך זמן להתמלא ולצבור כדי לחזור לכתוב".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות