סקס בוטה והיפוך מגדרי: המחזה היחיד שכתבה יונה וולך עולה לראשונה על הבמה - ספרות - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סקס בוטה והיפוך מגדרי: המחזה היחיד שכתבה יונה וולך עולה לראשונה על הבמה

לכתבה
יונה וולך. "דרך המחזה אתה מבין את הנפש שלה באופן אחר" יעל רוזן

בחייה ניסתה יונה וולך לשווא להעלות לבמה את המחזה האחד שכתבה, "אנדרטה של צרעת", טקסט בוטה, רווי מין, המתאר את יחסי השולטת־נשלט שלה עם גנב אנרכיסט שפרץ לביתה והפך לאהובה ולדמות בשיריה העתידיים. בשבוע הבא יוצג המחזה בפסטיבל תל אביב לשירה

37תגובות

בת 21, אחרי ארבעה חודשים של אשפוז פסיכיאטרי מרצון שנועד "להבין את השיגעון", יצאה יונה וולך את שערי בית החולים הפסיכיאטרי בטלביה, ירושלים. השנה היתה 1965. היא שכרה בפרוטות חדר במנזר נוטרדאם שעל קו התפר בירושלים המחולקת, וניסתה להפוך את חלומות הביעותים, דימויי הראשים הכרותים שרדפו אותה אחרי האשפוז, לשירים שהקלידה במכונת הכתיבה. כמה מהשירים פורסמו באותה שנה בכתב העת "עכשיו". כשהלכה לקנות לה עותק, בחנות הספרים "אורבך" ליד כיכר ציון, הכיר חבר משותף בינה ובין עולה מפולין, בחור נמוך וצנום בן 20. הוא היה אנרכיסט וגנב ומיהר לברר היכן היא גרה. באותו ערב פרץ לחדרה. כמעט באותו רגע היו לזוג.

מי שכונה טדיאוש ס. הפך לדמות מפתח ביצירתה של וולך. אהוב שאיתו כמעט התחתנה ודמותו תמשיך להדהד גם בשיריה המאוחרים. כמה שנים אחר כך, ב–1968, הוא יהיה גם לאחת משתי הדמויות במחזה היחיד שכתבה, ומעולם לא הועלה על במה. כך הוא נפתח:

"גנב בא ובידו מפתח גנבים. הוא מסתכל סביב באפלולית, פותח דלת ומדליק אור. חדר שכור, לא גדול, יש מיטה, שולחן כתיבה, מכונת כתיבה, כורסא, ארון צר, כיור, מיטת יחיד אחת, שידה עליה ספרים מעט, ראי. הוא פותח ארון. בפנים בגדים אופנתיים של חתיכה. על השולחן אלבום תמונות. מדפדף. במכונת הכתיבה דפים מודפסים. הוא קורא בקול רם: 'הזמן הוא חומר מסוג אחר'. על הקיר האחד תלוי אגרופן, הוא מוריד אותו, מלביש על היד, אומר: לאן נפלתי?"

וולך מקריאה משיריה. דבר במעטה המיתי שנוצר סביב דמותה לא נסדק
קלמי הרטל

יגנוב את קולה

"אנדרטה של צרעת", השם הדרמטי שהעניקה למחזה, נדחה שוב ושוב והתגלה בעצם רק כאשר העיתונאי והסופר יגאל סרנה מצא אותו במחסן בחצר בקרית אונו, לול תרנגולות לשעבר שבו חיה וולך תקופה. ביום שני הקרוב יעלה העיבוד הבימתי הראשון שלו, במסגרת פסטיבל תל אביב לשירה. בחדר החזרות, במה שהיה פעם בית כנסת בשכונת כרם התימנים, קמות לתחייה המלים שכתבה וולך ושייפה בהמוני טיוטות. על פניהם של השחקנים אלכס קרול ואורין יוחנן והבמאי ישי בן משה, ניכרים הרצינות וגודל המעמד.

"אנדרטה של צרעת", כפי שניתן היה לצפות מוולך, הוא מחזה ניסיוני, בוטה ורווי מין, עם משחקי תפקידים והיפוכי מגדרים. גדול כמעט כמו הסיפור שמאחוריו. טדיאוש (זה אינו שמו האמיתי המלא, הוא שונה לבקשת אמו כשסרנה כתב את הביוגרפיה של וולך. זהותו תישמר גם בכתבה זו; ג"א) של המחזה תוהה "לאן נפלתי", ונפילה היא אמנם התחושה המצטברת כשמכירים את הפרטים.

אלכס קרול ואורין יוחנן בחזרות לקראת העלאת "אנדרטה של צרעת".מחזה ניסיוני, בוטה ורווי מין, עם משחקי תפקידים והיפוכי מגדרים
דניאל בר און

"כמה עמודים אחר כך, היא כבר מזיינת אותו בתחת", אומר עודד כרמלי, חוקר וולך ומעורכי הפסטיבל (יחד עם דוד ניאו בוחבוט). "הפורץ הופך לנפרץ. המחזה מגולל את סיפור אהבתם הגדולה, אהבת נעורים חסרת גבולות בין שתי נפשות מורכבות וקשות, בין שני ואמפירים הניזונים זה מזה. אבל בעצם וולך מתעדת כאן את תהליך הכנעתו. היא מלבישה אותו בבגדי אשה, מאפרת אותו, מזיינת אותו. הוא מקנא ולא נותן לה לצאת מהבית, ניזון יותר ויותר מההזיות שלה, תלוי יותר ויותר בגאונות שלה. מה שמתחיל כחילופי תפקידים מיניים הופך לחילופי תפקידים בחיים — ולטענתה של וולך לפחות, הורס את מערכת היחסים. זאת הדמות שאחר כך נפגוש בשירים כמו 'אתה חברה שלי'. למעשה, זאת הדמות שתלווה את וולך בכל שיריה המאוחרים. הוא הגנב שיגנוב את קולה של הציפור וידבר מגרונה".

עודד כרמלי
ליאור קסון

עודד כרמלי: "אחרי כמה עמודים היא כבר מזיינת אותו בתחת. הפורץ הופך לנפרץ. המחזה מגולל אהבת נעורים חסרת גבול בין שני ואמפירים אבל היא בעצם מתעדת את הכנעתו. הוא הדמות שנפגוש בהמשך בשירים כמו 'אתה חברה שלי'"

יותר משמץ מיצירתה המאוחרת של וולך מציץ מבין השורות במחזה."'תותים', 'אתה חברה שלי', הרעיונות האלו מופיעים במהלך המחזה וזה ריגש אותי לעסוק בחומר כזה", אומר הבמאי בן משה. "אתה לא מצפה שמישהו יביא לך חומר של יונה וולך שלא נעשה ולא הוצג מעולם. התרגשתי לראות במה מדובר. היתה סקרנות גדולה. חשבתי שהטקסט נפלא, זו פעם ראשונה שקראתי מחזה של יונה. אנחנו רגילים לשירה שלה, ודרך המחזה אתה מבין את הנפש שלה באופן אחר. דרך העיניים של יונה אתה מבין אותה, את היחסים. המחזה היה מקטעים, לא היה גמור, היו המון טיוטות והיה צריך להבין איך לגשת אליו. הוא לא עלה לבמה בגלל האופי הפרובוקטיבי שלו — אבל גם כי היא לא עבדה עליו דרמטורגית, כמו שמצפים בתיאטרון. לכולנו היתה עבודת פיענוח, איך לגשת למחזה. חזרתי שוב ושוב למכון גנזים, הסתכלתי על עוד ועוד טיוטות".

על המחזה כתבה וולך לחברתה עזה צבי עוד בינואר 1968, וסיפרה שסיימה לכתוב מערכה ראשונה. לדברי כרמלי, וולך תמשיך לעסוק במחזה כמעט עד מותה ב–1985. ניסיונה הראשון למכור את המחזה לתיאטרון, כך מפרט סרנה בביוגרפיה שכתב עליה, היה בשיתוף פעולה עם הבמאי הלל נאמן, עוד ב–1968. אלא שנאמן התייאש במהירות מסגנון העבודה עם וולך, שבמקום לסדר ולארגן את הטקסט — שגם כך בנוי מקטעים דמויי שירה מעורבת בהוראות בימוי — רצתה להתרחב ולקבוע בכל עניין. שנים אחדות אחר כך נרתם למשימה המשורר יאיר הורביץ, וקישר בינה לבין עודד קוטלר, אז המנהל החדש של תיאטרון חיפה. ב–1971 הגיעה וולך לתיאטרון חיפה ודרשה מקוטלר ומאמנון מסקין לקרוא את המחזה בבת אחת, מולה, כשהיא מכריזה כי מדובר בחלק הראשון מתוך טרילוגיה. אף אחד מהניסיונות האלו לא צלח. קוטלר: "יונה סיפרה שהיא כתבה טרילוגיה לתיאטרון. תיאטרון חיפה היה אז חלוץ בהעלאת מחזות מקוריים והיא היתה מיודדת עם חברים משותפים, אבידן, הורביץ. ביקשתי ממנה שתשלח את המחזה והיא אמרה 'אני לא נוהגת כך'. לא הבנתי מה זה נוהגת כך, בכל זאת מחזה ראשון, אבל הסכמנו, אמנון ואני. זה היה באמצע הקיץ, היא הגיעה במעיל מעוטר פרווה, סיגריה בפומית ועקבים. דיווה שבאה להרשים. התחלנו להקריא עד שהשתעממנו. הנושאים שבהם היא עסקה היו מעניינים אבל יונה לא היתה מחזאית ונדרשה הרבה עבודה. אמרתי לה את זה".

"ידעתי שיונה וולך כתבה מחזה, פשוט כי קראתי את הביוגרפיה", מספר כרמלי. "הנחתי שהמחזה גנוז, לא גמור, אבל לפני כשנה פשפשתי בעיזבון שלה, שסרנה העביר למכון גנזים, בהקשר אחר לגמרי — ונדהמתי לגלות תקצירים שהוגשו לתיאטראות, הוראות בימוי מפורטות, שיכתובים על גבי שיכתובים. מיד הבנתי למה אף אחד אף פעם לא העלה את המחזה".

יגאל סרנה
מוטי מילרוד

יגאל סרנה: "יונה היא משוררת, לא מחזאית, וזה עוד שיר וגם תיעוד של היחסים הפרועים ביניהם. טדיאוש עצמו נפש שברירית, נמוך וקטן, עם משקפיים גדולים ודיבור עדין. היו הרבה דמויות שעברו ליד יונה ונכוו, היה בה הרבה כוח"

החתונה בוטלה

34 שנים חלפו מאז מתה יונה וולך ונדמה שדבר במעטה המיתי שנוצר סביב דמותה לא נסדק. הבחירה החוזרת בפרובוקטיבי, השירים העזים, הביוגרפיה שפורסמה ב–1993, הסרט על חייה שביים לפני חמש שנים ניר ברגמן; וולך הרדיקלית, הסוערת, הגדולה מהחיים, היא משוררת עם מעמד משל עצמה. במובן זה, "אנדרטה של צרעת" הוא מסמך מרתק, גם משום שהוא ביוגרפי וגם בגלל שמופיעים בו רמזים מטרימים לשיריה "תותים", "תפילין" ו"אתה חברה שלי".

"יונה היא משוררת", אומר סרנה. "היא לא כתבה סיפורים והיא לא מחזאית. המחזה הוא עוד שיר וגם תיעוד של מערכת היחסים הפרועה ביניהם, עד שהכל התפוצץ. הוא עצמו נפש שברירית, נמוך וקטן, עם משקפיים גדולים ודיבור עדין. היו הרבה דמויות שעברו ליד יונה ונכוו, היה בה הרבה כוח, היא המשיכה הלאה והשאירה נפגעים אחריה".

קטע מתוך המחזה "אנדרטה של צרעת", בהדפסתה של יונה וולך
ללא קרדיט

קצרים וסוערים היו היחסים בין וולך וטדיאוש — שני משתמטים, גנבים, שהשתעשעו במשחקי מין ומגדר ובאמירות פרובוקטיביות ("היטלר הוא המשיח", מכריזה דמותו של טדיאוש במחזה). הם התארסו ותיכננו חיים משותפים וילדים משותפים, הפגישו את משפחותיהם והזמינו אורחים. אבל אז וולך התחרטה, ביטלה את החתונה וניתקה באבחה את הקשר עם ארוסה. חודשיים אחר כך, כשהוא יצא לארוב לה בתל אביב, הוא נפצע בתאונת דרכים. היא מעולם לא באה לבקרו בבית החולים, והשיר "לדן שומרון אחרי התאונה", שהופיע בספרה "שני גנים" מ–1969, התייחס לידידם המשותף שהיה עמו ברכב באותה תאונה, שומרון — אך לא אליו. כך, בתאונה שמסמלת נתק, נחתם גם המחזה "אנדרטה של צרעת": "היא שולחת מברק שהנישואים התבטלו. הוא יוצא מהתמונה. נשמעת חריקת מכונית מתהפכת. היא עונה לטלפון, אומרים לה שהוא נפצע. היא צוחקת. לא יכול לקרות לו כלום".

"אבל הוא לא יוצא מהתמונה", מסביר כרמלי. "הוא לעולם לא ייצא מהתמונה. וולך תראה בו שורש כל רע בעולם, המפץ הגדול של כל הבעיות החברתיות שלנו והנפשיות שלה. הוא הגיבור של השיר 'על מקרה אהבה', שם היא כותבת עליו שהוא 'פולני מריר' ומדברת על 'הצלחת הפשע'. הוא גיבור השיר 'רגע אחד לנצח', שבו היא כותבת 'איש לא שם את ליבו כשהוא עצמו הסגיר: / ידע מה לגנוב, לא היה בחור פשוט, משכיל. / הלך־מחשבתו, טביעות־אצבעותיו, לא מן הגדולים'.

"הוא עומד ברקע רוב שירי הספרים 'צורות' ו'מופע', ומפתח הגנבים שלו הוא שפותח לנו צוהר להבנת השירים האלה, הארוכים והסתומים, עם העצות הללו, כמו 'לא להפוך נוירוזה לאידאולוגיה ולגמור בזעזוע', 'לא טוב לגברים שנעשו נשים ולנשים שנעשו גברים', או 'אל תיכנס לחיי אחרים מסקנה / אל תחיה חיי אחרים מסקנה'. וולך המאוחרת מגישה לנו דו"ח מוועדת חקירה לכישלון החיים: היא לא שלטה בכוח שלה, הוא לא שלט ברצון שלו להיות נשלט, להיכנע לכוח, לגנוב אותו לעצמו".

ומסכם סרנה: "יונה תמיד אמרה שהיא תחזור יום אחד כמשיח. זה לא קרה עד עכשיו, אבל היא בלתי נשכחת. כבר מתה 34 שנים ועכשיו עולה על במה".

הרשמה לניוזלטר

כל חדשות הטלוויזיה, הביקורות והמלצות הצפייה אצלכם ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות