בספרה החדש נילי לנדסמן זונחת את הגברים התל אביבים ומתפייסת עם הקיבוץ שבו גדלה - ספרות - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בספרה החדש נילי לנדסמן זונחת את הגברים התל אביבים ומתפייסת עם הקיבוץ שבו גדלה

לכתבה
נילי לנדסמן. שיר פרידה לעבר מאיר כהן. איפור ושיער: רונאל גושן

תוך כדי כתיבת ספרה "הבת האובדת", גילתה נילי לנדסמן שהיא כבר לא כועסת כמו פעם על איילת השחר, המקום שבו נולדה וגדלה. להיפך: יש בלבה השלמה ואהבה כלפיו. בראיון עמה היא מספרת מדוע חזרה בה מלכתוב את היצירה הגדולה שלה על הקיבוץ, עם איזה סוג של גבריות היא סוגרת חשבון ברומן החדש ומדוע מאסה ברומנטיקה

190תגובות

ההשפלה חיכתה לנילי לנדסמן ערב אחד בקיבוץ, כשהיתה רק בת 12 או 13. היא הגיעה, כמו כולם, להקרנה של סרט, אבל רגע לפני שהתיישבה באולם מול המסך זרק לה נער מהשכבה שמעליה משפט נטול הקשר. לנדסמן הצטמררה ולאו דווקא מהטון הלעגני. את המשפט הזה היא הרי הכירה היטב: הוא נלקח מהיומן האישי שלה. חבריו של אותו הנער צחקו בקול. נער אחר זרק משפט נוסף, הפעם על הילד שבו היתה מאוהבת וסיפרה רק ליומן. לנדסמן התיישבה בדממה ובלב הולם חיכתה שהאורות יכבו. בדריכות של מי שיודעת שעליה לפעול במתינות, בזהירות יתרה, המתינה לשעת כושר. כשהתרשמה שהקהל כולו כבר שקוע בסרט, שאיש אינו בוחן אותה או מתבונן בה, התגנבה החוצה, ואז פרצה בריצה אל חדרה. היא אספה בזריזות את כל מחברות היומן שכתבה, מיהרה שוב החוצה, ובמדורה קטנה שהקימה שרפה אותן עד אפר. יותר מ-40 שנים חלפו מאז, אבל תחושת הביזיון, הזעם הצורב, ליוו אותה שנים. אירוע מכונן שבו הסתתרו כל הסיבות לעזיבה שלה, שלא על מנת לחזור, את הקיבוץ שייסדו אבותיה ושבו גדלה.

"ברמה האוטוביוגרפית, היום זה ממש מצער אותי, אבל אני שרפתי אותם כדי שאף אחד לא יוכל אי פעם לדעת עלי יותר", היא אומרת בהבעה הייחודית לה, חצי חיוך בהטיית ראש. "לא במי אני מאוהבת ולא מאוהבת ולא מה אני חושבת. עכשיו, זה סיפור נהדר. ניסיתי להפוך אותו ללב הספר (ספרה החדש, 'הבת האובדת', ג"א), ניסיתי לשתול אותו שם, אבל בסופו של דבר התברר לי שהסיפור האישי שלי לא היה כל כך חשוב. בעצם זה היה חלק מהעניין".

מה היה חלק מהעניין?

"להשתחרר מהסיפור הפרטי והאישי שלי. לבנות גיבורה שדרכה אני אוכל להתעסק בעניינים שלי אבל שהיא לא אני, שאין לנו כל כך הרבה נקודות משיקות בביוגרפיה, אם כי פה ושם יש בשביל הצחוקים, למה לא. במונחים מסוימים ובמקומות מסוימים היא מי שהייתי רוצה להיות. כולם כמעט, כל מי שכותבים, מתכתבים עם אלמנט ביוגרפי כלשהו בכתיבה שלהם. אני מקיבוץ, בכל ספרי האחרים עסקתי בעניינים אחרים אבל לא עסקתי ברצינות בקיבוץ. הפעם רציתי, זו היתה המטרה. במשך שנה בערך שכרתי חדר בקיבוץ שלי, איילת השחר, ובסופי שבוע שיחקתי אותה וירג'יניה וולף של עמק החולה. רציתי להיכנס לזה. זה הסיפור המנצח שלי הרי, בכל הזמנים".

קיבוץ איילת השחר
יעקב סער / לע"מ

האחים בלוז בחג המשק

אפשר להתווכח עם לנדסמן, בת 54, בנוגע לסיפור המנצח שלה, פשוט בגלל התחושה שלאורך השנים היו כמה וכמה כאלה שקשורים אליה. היא נולדה בקיבוץ שבגליל העליון שסבה, הלל לנדסמן, היה ממקימיו ומראשי המועצה האזורית שבשטחה הוא ניצב. אביה, יצחק לנדסמן, היה ממנהלי תנובה. היא עצמה עזבה את הקיבוץ אחרי שירות ככתבת צבאית בעיתון "במחנה נח"ל" ולכאורה לא הסתכלה אחורנית מעולם.

בת עשרים וקצת, מסוף שנות השמונים ולאורך רוב שנות התשעים, היתה לכתבת מוזיקה ב"העיר" ולדמות מרכזית בסצינת המקומונים המשגשגת. אחר כך, עם תמר קרוון, כתבה את מדור האופנה "הצעקה האחרונה". בתחילת המילניום עברה ל"טיים אאוט", כתבה מדור וערכה שם ובעיתונים אחרים וגם תוכניות טלוויזיה. פה ושם הגישה פינות בשלל נושאים וכן כתבה שלושה ספרי פרוזה והוציאה שני ספרים נוספים (ספר המבוסס על טוריה מ"העיר" בשם "אחת מאיתנו" וביחד עם ליאת תימור את "שלום אהבה: איך להיפרד באלגנטיות"). בד בבד התחתנה, הולידה ילד והתגרשה מהבמאי חגי לוי, ואז היתה לבת זוג, אמא בפעם השנייה ופרודתו של הבמאי ישרי הלפרין (הבנים, עמנואל ובן, הם כיום בני 25 ו-18, בהתאמה).

לפני עשרים שנה גילתה את היוגה ושקעה עמוקות בתרגול ובמדיטציה. כשעזבה את העיתונות, אי אז בעשור הראשון של המילניום, הפכה למורה, פתחה את "יוגה בגן החשמל" ובמשך כמה שנים טיפחה מעמד של מורה נערצת, שאותו נטשה לבסוף כשהחליטה לפרוש מהוראה. יוגה היא עדיין מתרגלת, יום יום בחמש בבוקר, על מזרן צנוע שמגולגל כעת בחדר השינה שלה. לידו אגב ניצב מקדש קטנטן, עמוס בפסלוני אלילים הודיים אבל לא פעיל. בנה הבכור, שקיבל עליו עול מצוות, ביקש ממנה להשבית עבודה זרה והיא נעתרה לו.

אבל נחזור אל הספר שעליו מדברת לנדסמן ויצא בשבועות האחרונים ואל אותה הגיבורה, שבשבילה שיחקה אותה וירג'יניה וולף של ההתיישבות העובדת. במרכזו של "הבת האובדת" (הוצאת כנרת זמורה), שיצא עשור אחרי ספרה הקודם, ניצבת יולה-איילת קצנלסון, טיפוס שמעורר תחושות סותרות. יולה היא, כמו שלנדסמן מבארת בשיחה עמה, "טיפוס מואר שהוא גם חרא של בנאדם". לכאורה מלח הארץ, בת לאצולה המקומית ממקימי המדינה והקיבוץ, שאותו עזבה כבר כנערה אחרי ששכבה עם רוב הגברים שבו. היא ביקורתית ומרושעת, לא פעם נצלנית ושקרנית, אבל גם מקסימה ונוגעת ללב ומצחיקה ומובנת, עם כל חולשותיה.

הספר מתחיל רגע לפני שיבתה הסופית לארץ, אחרי מסע נדודים שנפרש במהלך הספר ונע בין פאבים בתל אביב, אשראם בהודו וכת הארי קרישנה בניו יורק. אבל אלו רק התבלינים של "הבת האובדת", הכתוב בשפה המסחררת, המערבבת תקין ושגוי, נשגב ונמוך, באופן נטול מאמץ לכאורה, של לנדסמן. בארץ, בקיבוץ הצופה אל הרי הגולן שהופרט לגורמים, מחכים ליולה הגיבורה שני אחיה, זה שהתעשר מעסקים מפוקפקים וזה שחי בשכונת קרוואנים, אב קשיש גא ומרוחק שמונח כעציץ בבית אבות, יחסים בלתי נסבלים עם הגיסה המוצלחת מדי וכל העבר שיכול להיות לאשה בת 50 המשתייכת לאריסטוקרטיה המדומיינת של מקימי הארץ ובוניה.

עטיפת ספר נילי לנדסמן
כנרת זמורה דביר

במלים אחרות, "הבת האובדת" הוא ספר המתחזה לרומן קליל, כתוב כמותו ומצחיק כמוהו, אבל כזה שבדרכו האוורירית לא פוסח כמעט על שום מוקש: ממצבם של הבורגנות והחלום הישראלי, דרך הסיפור של משפחה אומללה על פי דרכה ושל העוולות שנדרשו כדי להקים את המדינה, ועד למות הקיבוץ.

"הגרסה הראשונית היתה יותר פוליטית ומתריסה וגם יותר אישית וביוגרפית והיא התעסקה בצאצאי הכפריים שגרו בכפרים שבגבעות סביב איילת השחר", מספרת לנדסמן. "הם נהגו לבוא ביום הנכבה לפקוד את נחלות אבותיהם והיה סביב זה עניין שלם. בקיבוץ, השאלה הגדולה היא אם את מאלה שאומרים שהערבים ברחו או גורשו. אני גדלתי על הנרטיב שהם ברחו וזה היה משמעותי מאוד מבחינתי לגלות שחלקם ברחו וחלקם גורשו. בסופו של דבר לא רציתי לכתוב על זה כי הרגשתי שזה יצריך אותי לקחת את עצמי מאוד ברצינות. שאלתי את עצמי מה יש לי לתרום בנושא".

ובכל זאת, יש לי איזה רושם שהספר מתחפש. השפה שלו אולי מפתה אותך לחשוב שאת קוראת משהו קליל, אבל הוא לא קליל באמת.

"לקח לי המון שנים לכתוב אותו. משלושת פרקים שהגעתי איתם אל העורכת נועה מנהיים נשאר כמעט כלום. האמת היא שהיה 'חג המשק', ציון שנת המאה לאיילת השחר, והשתעשענו במחשבה על ספר שהוא מין 'האחים בלוז', חברי הקיבוץ מאותה הכיתה מתאספים להעלות את חג המשק".

נשמע מבטיח.

"נגיד. באותה התקופה שכרתי את הדירונת הזאת. הגעתי למסקנה שכדי לכתוב את הספר הזה אני חייבת להתנהג פעם אחת כמו סופרת, שיהיה לי מקום שאליו אני אסע כדי לכתוב. החדר שלי צפה אל הוואדי, סידרתי בו ספרים ותמונות - העלייה השנייה, מפת הנכבה - והייתי מבסוטית. כל היום כתבתי ועשיתי יוגה ואחר כך הייתי הולכת לבקר את ההורים שלי, ממש מכל העולמות. ככה ביליתי שנה. רכשתי בקיאות מופלגת בתולדות איילת השחר, התכוננתי לכתוב את הרומן הקיבוצי הגדול, אבל אז הייתי אמורה להגיש טיוטה ואמרתי לא. לא לא. נתקעתי. האמת שלא חשבתי שלקורא יהיה כוח לכל זה וגם לי לא היה כוח. הייתי משותקת מכובד הציפיות שהנחתי על עצמי".

את היומרות הרציניות ניתבה לנדסמן לאפיקים אחרים. לכבוד שנת המאה ביימה סרט משפחתי על ההיסטוריה, על "הביוגרפי והאוטוביוגרפי, סבי המיתולוגי. וזה פינה לי מקום להסתלבט"; בספר, כשכבר לא היתה מחויבת להנצחה המשפחתית, יכלה להשתולל קצת.

גם בספר יש סבא מיתולוגי ומשפחה מלאת גברים מגוידים וסודות ישנים.

"כן, אבל אז יכולתי להניח בצד את ספרי העלייה השנייה בגליל. כי באמת שנפעמתי מהכל, אבל מה היה לי לתרום לזה?"

"אחת העצות הטובות שקיבלתי היתה לא לכתוב על עצמי. זה עזר לי להשתחרר ולכתוב את הספר פחות דרמטי ויותר כיפי"

דווקא יש לך מה לומר על האריסטוקרטיה של הקיבוצים, תודעת האצולה של מיישבי הארץ שרק הם זוכרים את דבר קיומה.

"אני יכולה להעיד ממקור ראשון שהתחושה לא מבוססת על כלום. תמיד זה נראה לי מופרך מאוד. סבי הלל לנדסמן היה חלוץ בעלייה השנייה. זה האנשים שהקימו את המדינה. את גדלה בתודעה הזאת, בקיבוץ בכלל".

בתודעה של הדורות הקודמים, כמו שאת כותבת בספר, היו להם שתי טוריות וכשאחת היתה מתעייפת הם היו עוברים לשנייה?

היא צוחקת: "זה דווקא לא אמרו על סבא שלי אלא על מישהו אחר בקיבוץ. אחת העצות הטובות שקיבלתי היתה לא לכתוב על עצמי. זה עזר לי להשתחרר ולכתוב את הספר פחות דרמטי ויותר כיפי. היו דברים אוטוביוגרפיים נורא משמעותיים שקרו לי ורציתי להכניס ובסוף מצאו את עצמם בחוץ".

אבל כובד ההיסטוריה המשפחתית אינו מסתיים רק בסבה של לנדסמן. מי שמכיר את אביה יצחק, שחי כל חייו בקיבוץ, היה רפתן וטיפח שפם אדיר, לא יכול שלא לראות אותו מהדהד בדמות האב שלומקו בספר ובדמות הדוד המבוגר יפתח שמטיל חרם על חג המשק, נוטר וכועס.

יצחק לנדסמן
ארכיון המשפחה

לנדסמן האב היה במשך שני עשורים וחצי מבכירי המשק: בין 1970 ל-1995 עמד בראש תנובה. הוא פרש אחרי תחקיר הסיליקון בחלב ועשור אחר כך עלה שוב שמו לכותרות העיתונים בנסיבות עגומות, הפעם כשדוּוח על הסדר פשרה בינו ובין הקיבוץ, שבמסגרתו נאלץ להחזיר לאיילת השחר 750 אלף שקלים, הפער בין המשכורת שדיווח עליה כמנכ"ל תנובה לבין משכורתו בפועל. "הספר לא עוסק בסיפור של אבא שלי עם הקיבוץ, כי מעולם לא הרגשתי צורך לעסוק בספרות בעניינים האמיתיים של האנשים שקרובים אלי", אומרת לנדסמן. "אבא שלי חי את חייו והתמודד עם מעשיו ועם ההשלכות שלהם בכל מיני דרכים. היה בהם משהו הוליוודי ברמה מסוימת; הוא הפך לאדם משפחתי יותר, חם ורגיש בעקבות הדברים האלה שקרו לו. הוא לא איבד את עולמו. ראיתי אותו בקשייו ובצערו וזה שבר את לבי".

ובכל זאת הקשר עם אביה היה דומיננטי ומשמעותי עבורה כל חייה, גם עכשיו כשלנדסמן האב אינו בקו הבריאות. "מאז שהספר יצא אנשים שאלו אותי אם זה אוטוביוגרפי. יש לא מעט התחשבנות שלי עם הדמות של האב המיתי, גם במובן של התנועה הקיבוצית ואבותיה הגדולים וגם מול אבא שלי. תמיד הייתי קרובה וקשורה אל אבא שלי. הוא היה משענת גדולה בשבילי, רשת הצלה ותמיכה. היה לי אבא גדול ומוצלח וחזק, למרות שאני הייתי בת סוררת. מאז ומתמיד הוא היה ההשפעה הגדולה עלי. בשנים האחרונות אני משתדלת לעשות הפרדה ביני לבין אבא שלי ובטח עכשיו, כשהוא לא ממש איתנו. אני לא צריכה להצטדק על מעשיו. באבא שלי מעולם לא היתה צביעות ולכן שום דבר שהוא עשה לא הפתיע אותי, כי הוא מעולם לא דיבר גבוהה גבוהה בשום נושא, אלא היה אדם מפוכח מאוד ונערץ על ידי הסביבה. אבא שלי, בשבילי, הוא גבר אלפא אולטימטיבי של הדור הישן. היה לו חשוב להצליח, לצבור כוח ועוצמה, ובמקביל הוא נהג להתייחס בהעדר פוליטיקלי קורקטנס לנשים ולמיעוטים. אבל אני לא יכולה להפנות אליו גב. הדמות של הדוד יפתח שמסרב לחגוג את חג המשק באמת מבוססת קצת עליו, מי שכל מהותו היתה המשק והיה מאוד מאוכזב מהקיבוץ. אולי משהו מהאכזבה שלו דבק בי, למרות שאני הלכתי לחג המשק", היא צוחקת.

העיקר הוא לא הרומנטיקה

עם כל המורכבות הזאת לא פלא שנדרש ללנדסמן כעשור כדי להגיע אל קו הסיום של הספר. "בטוב וברע", הרומן הקודם שכתבה (ראה אור בהוצאת חרגול ועם עובד) ועסק בקווים כלליים ביחסיהם ופרידתם של בני זוג, יצא ב-2010, אבל לא רק הזמן הרב שחלף בין ספרה השלישי לרביעי יוצא דופן כאן. ספרה השני של לנדסמן, "הרומן הרומנטי שלי" (הוצאת חרגול), שיצא ב-2006, סיפר על אשה המתאוששת מגירושים ועל גבר אחר וטוב שבו היא בוחרת לבסוף. ספר הביכורים שלה "נערתו" (הוצאת בבל), שראה אור ב-1999, תיעד את הרומן בין הגיבורה הראשית אילנה לרוקר הנרקוטי בוקי קליין (שאת דמותו ביססה על יוסי אלפנט). כלומר, שלושת ספריה הראשונים עוסקים בעיקר באהבה רומנטית ובפרידה.

בעבר סיפרה בראיון שכל ספריה נולדו אחרי פרידה ומסכמים תקופת חיים, אבל הספר הזה, ולנדסמן מהנהנת בהסכמה, הוא חיה אחרת לגמרי. זו לא רק המוטיבציה שלה הפעם לכתוב משהו גדול על הסיפור המכונן של חייה, אלא העובדה שבספר אין רומנטיקה מכל סוג שהוא או גאולה בעזרת אהבה, והמחזרים הפוטנציאליים שצצים בו מקבלים כתף קרה מהגיבורה. היא, הגיבורה, מהרהרת בקשר בין התיאבון למזון שאיכשהו נעלם במקביל לרעב למין ולאהבה. ואם הקדימה לנדסמן והבחינה בינה ובין הגיבורה, דווקא כאן, היא אומרת, הדימיון ביניהן מוחלט.

"זו מצד אחד צרה צרורה ומצד שני הקלה, כשזה מפסיק להגדיר אותך", היא אומרת, שואפת קצרות מסיגריה דקיקה ורעועה שגילגלה לעצמה. "הקלה עצומה, השחרור המיוחל. יום אחד את מגיעה להבנה שקרה לך נס, אינך נשלטת יותר בידי ההורמונים שלך. כשההורמונים שלך מפסיקים לשגע אותך, את בהקלה, ככה זה נראה כשהליבידו שלך לא מנהל אותך. אני לא יודעת אם זה עניין של גיל או הרבה יותר מדי יוגה, או שאני מרגישה שהתחלתי בגיל צעיר אז יאללה".

זהו, פרשת?

"פתאום יכולתי להגיד שהכל חוזר על עצמו. לראות דפוס ולהבין שלא משנה עם מי תהיי, את ממשיכה לחזור על הדפוס"

"גברים נורא כועסים עלי כשאני אומרת שפרשתי, הם אומרים, 'לא פרשת, יצאת לפגרה'. זו אחת השאלות שאני מוקסמת לעסוק בה. עד כמה את צריכה ובשביל מה או מי את צריכה להיות ולפעול. כתבתי על מוזיקת רוק, אין פסינציה יותר גדולה מגברים מזה, אחר כך כתבתי על אופנה, כל מופע ההתלבשויות הזה של הנשים האלה שפלירטט כל הזמן עם המבט הגברי. אפילו כשעשיתי יוגה היה משהו כזה, ההתעסקות בגוף, שנורא שיקף לי את העניין הזה, איך שאני נראית, האובססיה להיראות כך או אחרת. אני, מבחינתי — רומנטיקה, חשבתי אותה לגאולה. אם הייתי צריכה להגדיר תקופות בחיי, אז מגיל שעמדתי על דעתי ואולי קצת קודם ועד לפני בערך עשר שנים, חשבתי שהרומנטיקה היא תכלית הקיום ומשם ניגאל. השקעתי בזה וחקרתי את זה, בטור, בכתיבה, במיניות, בכל מקום שיש".

מה קרה לפני עשר שנים?

אחרי שתיקה ארוכה היא אומרת: "אני חושבת שהיה לי, בעקבות פרידה ושיברון לב, איזה סוג של פאזה שאת נאלצת לאבד את עצמך, לאבד משהו בתוכך ולהבין שאת מתנהלת באופן שרק מרחיק אותך מהיעד. אני חושבת שהגעתי לנקודה שהיא קלאסיקה לגילי. פתאום יכולתי להסתכל עוד פעם מלמעלה ולהגיד שהכל חוזר על עצמו. לראות דפוס ולהבין שלא משנה עם מי תהיי, את ממשיכה לחזור על הדפוס.

"אחרי אותה פרידה הייתי מרוסקת לחלוטין. הדימוי העצמי שלי היה בקרשים, ריחמתי על עצמי ברמות, הרגשתי שאני מסתובבת בעיר בחזה פתוח ולב שותת דם. הייתי הרוסה ועשיתי מלא יוגה. הרגשתי חוויה דתית שבה את אומרת לעצמך, טוב, הכל הולך להיות בסדר כל עוד אני אעשה את הדבר הזה, כי הוא עובד. בכל מקרה, שאלתי את עצמי מה יהיה אם זה לא יהיה. מה אם זה, מרדף אחרי רומנטיקה, לא ימלא את עולמי? כן שלח לי סמס, לא שלח. שאלתי את עצמי מה יהיה אם אני לא אשחק יותר את המשחק".

ומה נהיה?

"כשאת לא מקיימת את הפרקטיקה — למצוא בן זוג, להחזיק בו או להיפטר ממנו — אז את עושה דברים אחרים. אין ואקום"

"נהיה שקט. נהייתה דממה. שקט שאי אפשר לתאר אותו, שקט כל כך מהמם שבהתחלה אמרתי לעצמי שאני פתאום מבינה את העניין בהתנזרות. זו גם היתה תקופת היוגה שלי והעמקתי, התחלתי לפתח יחס דתי לעניינים האלו וזה היה כיף ומילא את עולמי. אחד הדברים החשובים ביוגה הוא העניין של ההתנזרות. את מתקרבת יותר לאלוהים כשאת קצת פחות עסוקה בענייני חושים. דיווחתי לחברותי על השקט, על אי ההתעסקות, זו עוד התמכרות שאת מוציאה מהמערכת. אני הולכת לישון נורא מוקדם ומתעוררת נורא מוקדם. זה הפך לי את החיים לקלים יותר".

ומעניין שזה כל כך נוכח בספר.

"בספרים הקודמים שלי היתה מטרה, מטרה רומנטית. בספר הזה לא התחשק יותר העניין הזה. לא היה לי חשק לכתוב סצינת סקס אחת. באחד הרגעים האלה שנתקעתי, ביקר אותי חבר שהוא מו"ל גרמני. הסברתי לו את כל הספר ושאני לא מצליחה לכתוב והוא אמר לי, 'תשמעי, את לא חייבת לכתוב ספר שבו העלילה מתנהלת סביב רומן עם גבר. את יכולה פשוט לכתוב על אשה'. מצחיק שגבר אמר לי את זה. שהוא אמר לי 'זה מקובל' ולימד אותי על גודל השמרנות שלי".

אז בשנים האחרונות את נזירה?

"לא. האמת? אני לא יודעת, אלו שאלות שגם אני שואלת את עצמי. האם אני נמנעת? האם יש לי כעס או זעם מאוחר על גברים? בכנות, גברים נראים לי הרבה פחות היום. הם עדיין חמודים וחתיכים ומתוקים אבל אני מרגישה שהשלב האבולוציוני הבא היה להיות לסבית ואני לצערי לא לסבית. נתקעתי בשאלה האם אני בעניין או לא, האם אני מתנזרת? כשאת לא מקיימת את הפרקטיקה — למצוא בן זוג, להחזיק בו או להיפטר ממנו — אז את עושה דברים אחרים. אין ואקום, משהו הולך ומשהו בא במקומו. לא יכולתי ליישב את זה עם עצמי ולכן גם הגיבורה שלי בלימבו הזה. את כאילו משק אוטרקי. לפעמים יש בך איזו אגרסיביות מסוימת כלפי גברים. בעניין הזה זו שאלת השאלות שלי כלפי עצמי בזמן הזה. וגם, מה זה היה כל הדבר הזה, חיי המיניים, חיי הרומנטיים כאשה עד לשם".

בסוף הגיבורה שלך דומה לך יותר ממה שהתכוונת.

"במובן הזה היא שיקוף שלי, אם כי הייתי רוצה להיות מגניבה יותר, כמוה. היא לא שמה על אחרים ואני כן בן אדם ששם".

מיידלע, את גרופית?

הווידוי הזה כמעט מפתיע כשהוא מגיע מפיה של לנדסמן. אחרי הכל, היא נהנתה במשך עשרות שנים מהדימוי הנכון. כשסיקרה מוזיקה, למשל, נחשבה לדמות בולטת, מין "נערת רוק חמורת סבר, מוקפת בנים", כמו שתוארה לימים בכתבה ב"את". כשכתבה על אופנה, שודרגה למעמד "כוהנת אופנה, מומחית לאיפור, טיפוח, המגזינים הנכונים והגברים הנכונים", כפי שתוארה בכתבה אחרת, הפעם במוסף "הארץ".

היא דווקא מזמרת שיר אחר. שנים ארוכות, היא נזכרת למשל, באה חשבון בדימיונה עם רם עברון, שהזמין אותה, בת עשרים וקצת, לתוכניתו בערוץ 1. זו היתה הופעתה הראשונה בטלוויזיה והיא נקראה למה שחשבה שיהיה דיון מעמיק במוזיקת רוק ובסוגיה "האם היא חשובה כמו הג'ז". אבל ברגע שהחלה התוכנית נפנה אליה עברון ושאל את המיידלע בסלחנות: "נילי לנדסמן, האם את גרופית?" במקום לענות תשובה שהלמה את שאלת התרח, ענתה בספורטיביות ובחיוך שלא.

"זה היה מקובל שמדברים אלייך ככה", היא אומרת. "הרגשתי שאני עוברת השפלה פומבית אבל הייתי צריכה להמשיך לחייך. הכרתי את זה מילדות. הרבה שנים זכרתי מה עניתי לו, כי הרבה שנים זה ביעבע בי. שנים אחר כך עוד התאמנתי על תשובות, אבל האמת היא שאני ממש שמחה שאני כבר לא זוכרת מה עניתי. בזמן אמת הייתי המומה וגם אחר כך הוא דיבר אלי באיזו התנשאות על הצעירונת. את הרגשות המעורבים שלי כלפי הגבריות הזאת, השתלטנית והבוטחת שאומרת לך מה תעשי, אני חושבת שביטאתי בהרחבה בספר. נתתי להם דרור והרגשתי שזה סוג של פורטה שלי, שאני יכולה לתת דרור לעצמי שם".

"הרבה שנים סיפרתי כמה סבלתי שם, בקיבוץ, אבל ממרחק השנים אני זוכרת פחות ופחות סבל"

בכל מקרה, כשהיא פותחת את דלת הדירה היפה שלה, בבניין לשימור מחמיר באחד הרחובות משובבי הלב במרכז תל אביב, היא בעיקר נראית כמי שאין לה חפץ במאמץ מכל סוג שנועד ליצור רושם. היא לבושה סריג סגלגל דק, סביב מותניה, על תקן חצאית, כרוך שאל הודי ורגליה גרובות גרבי צמר עבים, אדומים וגבוהים. כך היא יושבת זקופה מאוד בסלון ביתה, מעשנת ג'וינט בהמשכים ולוגמת מספל קפה שחור שבישלה בפינג'ן.

נדמה שהשנים האחרונות היו עבורה שנים של התבוננות מרוכזת בעבר ורצון להתיידד איתו, גם עם הקיבוץ שבעבר הקפידה לשטום. "הרבה שנים סיפרתי כמה סבלתי שם, בקיבוץ, אבל ממרחק השנים אני זוכרת פחות ופחות סבל", היא מסבירה. "כנראה זה טריק של הזיכרון. אני הרבה פחות כועסת. רציתי ממש לכתוב על החוויות מהקיבוץ, להיכנס לזה. המקום הזה בנה אותי ותמיד התגאיתי להיות משם. גם בתקופות שכעסתי, למשל כשעמנואל הבן הבכור שלי נולד. עמדתי ליד העריסה שלו, הוא בכה בלילה והכה בי שגם אני בכיתי ככה ואף אחד לא בא. מהמקום המאוד אמוציונלי ונרקסיסטי היתה לי חוויה שאני בטוחה שמשותפת לאמהות מקיבוצים שגדלו בלינה המשותפת, ופתאום מבינות את הדבר הזה מהצד השני גם. אחרי כמה שנים שאת כועסת על אמא שלך, על הלינה המשותפת, על החינוך המשותף, את מבינה. היום יש לי סימפטיה לאמהות של הלינה המשותפת. האופן שבו נשים נוצלו והונו אותן, הלכו שולל בסיפור של המהפכה הקיבוצית, זה מחריד".

לא שאת מרחמת מדי על הקיבוץ, אבל בסופו של דבר נראה ששכחת וסלחת.

"יש עמודים בספר שכתבתי והתחלחלתי שהם יתפרסמו ואז אמרתי לעצמי די כבר, תיפטרי מתסביך עוזבת הקיבוץ. זה מעמד סבוך ואת ממשיכה לנהל אותו כל חייך. לא נשארת בקיבוץ לראות שהוא נהיה ככה או ככה, הפרטה, חיים כאלה וכאלה. את עוזבת את הקיבוץ וזוכרת מקום שלא קיים אלא בדימיונך ובמשך שנים הוא נקודת ההתייחסות שלך. אבל הקיבוץ הוא כבר לא 'הקיבוץ'. אני עברתי לתל אביב ומיד המקהלה היוונית של הקיבוץ התחילה לשיר לי בראש. גם התחילו להגיד 'ראינו אותה עם ההוא ושמענו ככה'. אני שיכנעתי את עצמי, כשנהייתי פחות רדופה על ידי עברי, שאני לא מעניינת כל כך. זו נחמה לכל האנשים שאצלם קיים מה יגידו. אחד הדברים המשחררים הוא להבין שאנחנו לא מעניינים אף אחד ואף אחד לא ממש עוסק בנו. ה'מה יגידו' הוא חסר חשיבות לחלוטין, רק אני זוכרת מה אמרו עלי".

דניאל זריהן
יעל נאמן
תומר אפלבאום

בחיי, נשמע שהתפייסת.

"הייתי צריכה לכתוב שלושה ספרים ואת כל השנים המחורבנות האלה כדי לכתוב משהו שמייצג את החיים הפנימיים שלי עם הקיבוץ, ולעשות את זה בשלב בחיים שיש לי סימפטיה גדולה לקיבוץ. הספר האהוב עלי בכל הזמנים הוא 'הביתה' של אסף ענברי. החוויה הזאת של הקריאה בו כשאת קיבוצניקית. אני זוכרת את אבא שלי קורא וצוחק וצוחק ואחר כך אני קוראת וצוחקת וצוחקת. זאת לא אריסטוקרטיה אבל יש מורשת של החלוצים האלה, הרוסים, שהיו ככה מדברים ואומרים והיו אומרים עליהם, הכל היה מוגזם ומלא חן כמו רומן רוסי. את הדבר הזה נורא רציתי לכתוב".

בספר הזה שאין בו יותר מדי עלילה את מצליחה בכל זאת לכתוב רומן על הקיבוץ, ולא ספר לא רציני.

"אני מרגישה שאסף ענברי ויעל נאמן (מחברת 'היינו העתיד', ג"א) עשו וכבר כתבו את הרומן הקיבוצניקי הגדול. מה שלא יהיה, עשיתי עבודה ספרותית רצינית. אולי הוא לא הרומן הקיבוצניקי הגדול אבל כן שיר פרידה לצור מחצבתי, לנחלת העבר". 

גיליתי שההומור שלי כבר לא מצחיק

שנות העבודה על הספר בעשור האחרון היו שנים של שתיקה יחסית עבור לנדסמן, אבל לא בטוח שרק העבודה הספרותית הביאה אותה לכך. ב-2013 פירסמה בעיתון זה מאמר אישי על חוויית שירות איומה שקיבלה בבית קפה אופנתי ותלתה אותה במזרחיות של המלצרית, המתריסה מול האשכנזיות המופלגת כביכול שלה (לנדסמן, והיא כתבה זאת במאמר, היא בת לאם מרוקאית). הטור הזה חולל סערה ברשתות החברתיות. מאות המגיבים לו האשימו את לנדסמן בניתוק ובהתנשאות, בחוסר מוחלט של הבנת המציאות העכשווית, בגזענות ובפריבילגיות. לנדסמן כל כך מודעת לנזק שגרם לה הטור הזה, שאת השיחה בינינו היא מתחילה בו.

"כל פעם אני שואלת את עצמי בהקשר הזה אם הייתי כותבת את זה היום", היא פותחת.

ומה התשובה?

"אם היה שם איזה אירוע משמעותי מבחינתי, הוא שנוכחתי בקיומה של נקודת העיוורון של עצמי. כמו בכל מקרה כזה, התגובה המיידית היא שאת לא מבינה מה רוצים ממך. אחר כך את אומרת 'רק צחקתי, טוב, אם אתם לא מבינים הומור' ואחרי זה את תוהה מה את מחמיצה. בטח הייתי עושה את זה שוב בשביל תחושת ההתרסה, אבל זה היה לגמרי מיותר. זה השתיק אותי, שזאת ברכה, לסתום קצת את הפה ולהיגמל מהצורך להביע את דעותי ברבים. זה גרם לי לחשבון נפש. הרגשתי שההומור שלי לא מצחיק יותר. חוויה משונה. עד אז הייתי בטוחה שהצחוקים שאני עושה, יש להם דורש. הבנתי שלחצתי על נקודה רגישה שקשורה לטון הספציפי שלי.
"בסך הכל זאת היתה חוויה חשובה. היא גרמה לי להגיד את מה שיש לי להגיד, אם יש לי מה להגיד, באופן מורכב ובספר, לא לנהל את זה בכיכרות ובהמולת השוק. הייתי מספיק זחוחה כדי לחשוב שאני יכולה לדבר על הנושא כמו שאני מדברת עם חברה בטלפון, זה היה לא נבון והזמנים השתנו. כשהייתי כתבת מוזיקה זה היה ג'וב נפלא ובאיזשהו שלב המוזיקה השתנתה, אסיד האוס נכנס, סימפולים ממכונות, זה נשמע לי נורא וידעתי שזה הזמן לפרוש, לפני שאני הופכת לזקיינה, סבתא'לה שנדבקת לחבר'ה הצעירים ואז פרשתי. אני חושבת שהדברים דומים".

הרשמה לניוזלטר

כל הפרשנויות, הטורים והדעות של מיטב הכותבים אצלכם במייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות