הסופרת אליזבת אוסברינק: "כתבתי על הדברים שהחיים מורכבים מהם: מוזיקה, סקס, פוליטיקה ואובדן" - ספרות - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסופרת אליזבת אוסברינק: "כתבתי על הדברים שהחיים מורכבים מהם: מוזיקה, סקס, פוליטיקה ואובדן"

לכתבה
אליזבת אוסברינק. "אני חייבת להיות מעורבת רגשית כשאני כותבת" Joakim Jakobsen

בספרה "1947" פורשת אליזבת אוסברינק את השנה המכוננת בסגנון כתיבה חריג בקרב היסטוריונים. "סגרנו את הדלת בפני ההיסטוריה באופן לא אינטליגנטי", היא אומרת עם צאת התרגום לעברית, ומסבירה גם למה לדעתה הדמוקרטיה "כובתה בלחיצת מתג" במשבר הקורונה

8תגובות

"הזמן לא ממש זרם כמתוכנן. ב–1 בינואר 1947 מדווח עיתון ה'טיימס' שהבריטים לא יכולים לסמוך על השעונים שלהם. כדי להיות בטוחים לגמרי שהשעה הנגלית לעיניהם היא אכן השעה הנכונה, עליהם להאזין למשדרים מיוחדים של תחנת הרדיו של הבי־בי־סי, שמדווחים מהי השעה באמת. פעולתם של השעונים החשמליים אמנם משתבשת עקב הפסקות החשמל התכופות, אבל גם השעונים המכניים דורשים כוונון. אולי זה בגלל הקור. אולי הכל יסתדר בעתיד".

כך נפתח ספרה של אליזבת אוסברינק השוודית, "1947", שיצא באחרונה בעברית (בתרגום רות שפירא, הוצאת אחוזת בית). אוסברינק פורשת את שנת 1947, חודש אחר חודש, בסגנון לירי ומאוד לא אופייני לכתיבה היסטורית — פסקאות קצרות, נרטיבים משתלבים, המתארים אירועים והתרחשויות משמעותיות במשך השנה המכוננת הזאת, שלטענתה השפיעה באופן משמעותי על כל המאה ה–20, ועל תפישות מהותיות בתרבות האנושית מאז.

אוסברינק לא מתמקדת רק ב"דברים הגדולים" שהתרחשו ב–1947 ושבדרך כלל תופסים את המקום העיקרי בספרי ההיסטוריה כמו משפטי נירנברג, התפוררות האימפריה הבריטית והולדתה של תנועת "האחים המוסלמים". מקום לא פחות חשוב היא מייחדת לדמויות כמו סימון דה בובואר והרומן מלא התשוקה שלה עם הסופר האמריקאי נלסון אלגרן, רומן שבין השאר הוביל לכך שביוני של אותה שנה התחילה דה בובואר לכתוב את ספרה הפמיניסטי המכונן "המין השני"; לג'ורג' אורוול ולשנה ששהה בעיירה ג'ורה שבסקוטלנד ובה כתב את "1984", לבילי הולידיי ולהשתתפותה בסרט "ניו אורלינס", שכלפיו היו לה רגשות מנוגדים; לכריסטיאן דיור וה"ניו לוק" שלו, שכלל שפע בדים (בניגוד לצנע החמור ששלט ברוב העולם בעקבות המלחמה) וגזרה מחמיאה מאוד לגוף הנשי.

בילי הולידיי בסרט "ניו אורלינס". רגשות מעורבים

דמות מרתקת נוספת שאוסברינק מתארת בפירוט רב ועוקבת אחר גורלה היא זו של המשפטן היהודי־אמריקאי (ממוצא פולני) רפאל למקין, שטבע את המונח "רצח עם" (ג'נוסייד). אחרי שנים רבות שבהן נשכח מהתודעה, קורותיו גולגלו בספר נוסף שיצא באחרונה, "רחוב מזרח מערב" מאת פיליפ סנדס.

העבר לא עובר

הראיון עמה התקיים בסקייפ. אוסברינק, אשה נאה מאוד בשנות ה–50 לחייה, מדברת בקול רך ומספרת שגם שטוקהולם בהסגר בעקבות הקורונה, אם כי היא תכננה בכל מקרה להיות בבידוד בשבועות אלה כדי להשלים את כתיבת ספרה החדש. מאחר שהיא נשואה לדני, היא אינה יכולה לחזור לדירתם בקופנהאגן בגלל המצב כי אין לה אזרחות דנית. "אבל הוא יכול לבוא לכאן בינתיים, אם כי גם זה עשוי להשתנות בקרוב", היא אומרת בחיוך מתנצל.

אחוזת בית ספרים

קראתי דיווחים יום־יומיים מ–1947 וזו היתה חוויה מטלטלת לגלות, שרבים מהדברים שאנחנו מתמודדים איתם כיום התעצבו באותה שנה — פמיניזם, ג'יהאד, הסכסוך הישראלי־פלסטיני אליזבת אוסברינק

מה גרם לך לכתוב דווקא על 1947?

"לא חיפשתי לכתוב ספר על שנה, זה לא קונספט שמעניין אותי לכשעצמו, אני לא מתכננת סדרה (צוחקת). לפעמים אומרים לי 'אם חוקרים מספיק לעומק, כל שנה היא יוצאת דופן ומשמעותית במובנים מסוימים', אבל אני לא מסכימה. יש שנים שהן יותר משמעותיות, עם השלכות עמוקות וארוכות טווח יותר, מאשר אחרות. למשל, אם מישהו היה רוצה לכתוב ספר כזה עכשיו, אני חושבת שהוא היה צריך לבחור ב–2016–2017 עם הברקזיט, הבחירה בטראמפ והמלחמה בסוריה — אם להזכיר רק כמה דברים משמעותיים. אלה דברים שישפיעו עלינו לשנים רבות הלאה.

"יש לי תחושה שסגרנו את הדלת בפני ההיסטוריה, באופן מאוד לא אינטליגנטי. אנחנו מושפעים, גם באופן פרטי וגם כחברה, מדברים שקרו בעבר, הרבה יותר מכפי שאנחנו מודעים לכך. והעובדה שאנחנו לא מכירים בכך, גרמה לי לשים ציטוט של ויליאם פוקנר בסוף הספר: 'העבר אף פעם לא מת, זה אפילו לא עבר'.

"אנחנו קוראים לדברים 'העבר' מעט מוקדם מדי. הם עדיין אתנו, הדברים האלה, והם משפיעים עלינו כאן ועכשיו. הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא דוגמה טובה לכך, אך גם בכל הקשור לפמיניזם ושאלות הנוגעות לנשים, וכוח, והיעדר כוח. הן עדיין כאן. אנחנו מנסים להתנתק מהזמן ולהפוך אותו למין הווה אחיד".

כשהיא נשאלת על הסגנון הלירי שמאפיין את הכתיבה ההיסטורית שלה היא עונה: "אני קוראת הרבה ספרות עיונית ואני קוראת הרבה שירה. וכשאני כותבת אני תמיד בודקת אם אפשר לשלב בין שני הז'אנרים האלה. האם אדם יכול לכתוב על עובדות מוצקות, אבל להשתמש בשפה שמגיעה לחלקים אחרים במוח? בעבר הייתי עיתונאית חוקרת, כך שאני רגילה לבדיקת עובדות, בדיקת מקורות, קריאת מסמכים, ולנסות להבין למה כל מסמך נוצר כפי שנוצר ומה האג'נדה מאחוריו.

משפטי נירנברג
ASSOCIATED PRESS

"החלטתי בשלב די מוקדם שאני לא רוצה ליצור אנציקלופדיה של 1947. רציתי, וסליחה אם זה נשמע קצת יומרני, לכתוב על הכאב והעונג שאנחנו עדיין מתמודדים איתם. למשל, בתחום הכלכלי קרו דברים משמעותיים מאוד ב–1947, אך בחרתי לא לכתוב עליהם כי בשבילי לא היה בהם שום כאב או עונג. אני חייבת להיות מעורבת רגשית כשאני כותבת. אז הסיפורים והדמויות שבחרתי היו על בסיס הנטיות האישיות שלי, דברים שמשכו אותי, בין אם משום שהם נראו לי חשובים, ובין אם כי היו הדברים שהחיים מורכבים מהם: מוזיקה, ספרות, סקס, אהבה, וגם כאב ופוליטיקה ואובדן. אלה היו סוג הדברים שחיפשתי. בכל כך הרבה טקסטים של היסטוריונים כל זה לא קיים בכלל, למרות ההשפעה שלהם עלינו ועל ההיסטוריה עצמה. אז רציתי לראות אם אני יכולה לתפוס משהו מזה".

והילד הזה הוא אבי

לכתיבת הספר הגיעה אוסברינק בעקבות ספרה הקודם, שתיאר את מערכת היחסים בין ילד יהודי שמוצא מקלט מהמלחמה בשוודיה, לבין מייסד "איקאה" אינגוואר קמפראד, שהיה חבר בתנועה הפשיסטית במדינה. כך התוודעה לעומק גם לדמותו של פר אנגדאל, ממנהיגי התנועה הפשיסטית השוודית, שלטענתה נשכח על ידי רוב הציבור. כחלק מהתחקיר שערכה עליו קראה שני עיתונים יומיים שוודיים גדולים לכל אורך 1947.

"כשקראתי דיווחים יום־יומיים מהשנה הזאת, זו היתה חוויה מטלטלת לגלות, שרבים מהדברים שאנחנו מתמודדים איתם כיום התעצבו באותה שנה — פמיניזם, ג'יהאד, הסכסוך הישראלי־פלסטיני, האופן שבו אמנות התעצבה. אז יצאתי מהארכיון והרגשתי שאני חייבת לכתוב על השנה הזאת. ופר אנגדאל נהפך לאחד מחוטי השני של הסיפור. באותו זמן לא הייתי מודעת לעובדה שהשנה הזאת היתה גם שנה מכוננת בשביל המשפחה שלי, את זה הבנתי בזמן שערכתי את התחקיר".

לפני מלחמת העולם השנייה לא היו זכויות אדם. 'רצח עם' לא היה פשע. אחת ההשלכות של משפטי נירנברג, למשל, היא קביעת אמת מידה מוסרית גבוהה יותר באופן גלובלי אליזבת אוסברינק

אוניית המעפילים אקסודוס
הנס פין / לעמ

ב"1947" — ספק ספר היסטורי, ספק הרהור פרטני ופיוטי על טבעו של הזמן ועל אפקט הפרפר — מתמקדתה אוסברינק גם בסיפור המשפחתי שלה. כבר בהתחלה היא מתארת ילד יהודי במחנה פליטים בדרום גרמניה, ועל החלטה משמעותית שעליו לקבל בגיל עשר: להישאר במחנה המכין ילדים לעלייה לארץ ישראל, או לחזור עם אמו לבודפשט. באמצע הספר מתברר כי הילד הזה הוא אביה של אוסברינק. היא מייחדת פרק שלם לתיאור האופן שבו אביה עבר את המלחמה בבודפשט הכבושה, עם אמו ועם סבתו.

"כשקראתי על אירופה והתחלתי להבין את הכמויות של הפליטים שהיו בה בתום מלחמת העולם השנייה, ואת מידת ההרס ששררה ב–1947, הייתי חייבת לשאול את עצמי איפה היה אבי באותה עת. הוא אף פעם לא התיישב וסיפר לי הכל, ואני מעולם לא שאלתי, וזה דבר מאוד נפוץ — שלא מספרים ולא שואלים. כשהתחלתי את התחקיר הבנתי שהוא ממש היה במחנה הפליטים הזה — מחנה סוציאליסטי, ציוני, חילוני. הם התכוונו לעלות לפלשתינה. והוא היה מאושר, הוא ממש אהב את זה שם. הוא הלך לבית הספר, קיבל אוכל, היו לו חברים, הם שיחקו כדורגל, הכל היה נהדר. ופתאום אמא שלו הופיעה והוא היה צריך לקחת החלטה רצינית מאוד בגיל עשר. וכמובן שההחלטה הזאת השפיעה על שארית חייו, השפיעה על חיי, ופתאום הבנתי שזה חייב להיכנס.

"כשהתחלתי לכתוב את זה דיברתי אתו כמובן, ביקשתי את רשותו — וזה לא היה קשה, הוא סומך עלי. היה קשה מאוד לכתוב את זה. קשה לי להבין כותבים כמו קנאוסגורד (סדרת 'המאבק שלי'), שכותבים אלפי עמודים על עצמם. קשה לי לכתוב על עצמי ועל המשפחה שלי, אבל בשבילי ובשביל אבי זה נהפך לדבר אישי מאוד. כמו אצל כל קורבנות השואה — אין גופות, אין קברים, וזה נכון גם לגבי סבי, שהיה רק בן 35 כשנרצח.

"אבא שלי גאה בעבודה הזאת. שתינו קפה יחד אחרי שהספר התפרסם והוא אמר 'תקשיבי לזה', ואז הוא התחיל להקריא לי מהספר שלי ושוב אמר: 'את חייבת לשמוע את זה!' ומבחינתי זה היה אות ההערכה הגבוה ביותר שיכולתי לקבל ממנו".

נהניתי לכתוב על סימון דה בובואר, אהבתי את ההתמודדות שלה עם הקנאה לנלסון אלגרן, המאהב האמריקאי. בהתחלה לא הבנתי איך האשה האינטליגנטית הזאת היתה כל כך כנועה. ממש התעצבנתי אליזבת אוסברינק

סימון דה בובואר. התחילה לכתוב ב-1947 את ספרה הפמיניסטי המכונן "המין השני"
Roger-Viollet

יש בספר דמויות או קווי נרטיב שאהבת במיוחד?

"רפאל למקין, שטבע את המושג 'רצח עם' ופעל ללא הרף להכרה בו כפשע שנושא אחריות משפטית, הוא אחד מהם. ידעתי עליו והגורל שלו ריתק אותי, כמו גם השאיפות שלו. הוא בטח היה אדם נורא להתרועע אתו, כי הוא היה סוג של פנאט. אבל גם אדם עצוב מאוד.

"הוא מעט נשכח, ורציתי לעורר מחדש את זכרו. רציתי גם להראות שאנשים בכל העולם, בשנים שאחרי המלחמה, עשו מאמץ אדיר כדי להבטיח שזה לא יקרה שוב לעולם. מובן שהם לא לחלוטין הצליחו, אבל חייבים לזכור שלפני המלחמה לא היו שום זכויות אדם. 'רצח עם' לא היה פשע. אחת ההשלכות של משפטי נירנברג, למשל, היא אמת מידה מוסרית גבוהה יותר באופן גלובלי. הם עשו מאמץ לקבע אמות מידה מוסריות גבוהות יותר, כדי שאנחנו, כולנו, נוכל להסתמך עליהן ולא ניפול שוב לתהום ההיא. אז גם רציתי מאוד להזכיר שאחרי המלחמה אנשים רצו לעשות את העולם טוב יותר ואנחנו עדיין קוצרים את הפירות של העבודה שלהם.

"נהניתי מאוד גם לכתוב על סימון דה בובואר. אני אוהבת את האופן שבו היא מנסה להתמודד עם הקנאה שלה לנלסון אלגרן, המאהב האמריקאי שלה. התרגזתי מהמכתבים שלה לאלגרן בפעם הראשונה שקראתי אותם, כי היא נראתה לי כל כך כנועה. לא הצלחתי להבין איך האשה האינטליגנטית והאינטלקטואלית הזאת היתה יכולה להיות כל כך כנועה כלפיו. ממש התעצבנתי וכעסתי. רק אז הבנתי שהיא לא היתה כנועה כלפיו, אלא שהיא התמסרה לאהבה ולתשוקה שהיא חשה. היא נכנעה לא לאלגרן, אלא לרגשות וללב שלה. התחלתי פתאום להרגיש שהיא בעצם היתה אמיצה מאוד מאוד. היא אדם הגיוני ואינטלקטואלי, שמעז להיכנע לתשוקה, וזה מפחיד. מפחיד מאוד להתאהב ככה, בעוצמה כזאת.

"דמות נוספת שנהניתי לכתוב עליה היתה כריסטיאן דיור. לכל האמנים שבחרתי לכתוב עליהם יש מכנה משותף, והוא שהם רגישים מאוד להווה שלהם. הם כאילו דוחפים את הזמן שלהם לתוך העבודה היצירתית שלהם. ודיור עשה את זה. הוא יצר את הפרופיל הסופר־נשי שלו, נשי עד גיחוך. המותניים הנשיים היו אמורים להיות כל כך צרים עד שכפות ידיו של גבר יוכלו להקיף אותם, ולכולם ברור שזה אומר שנשים צריכות ללבוש מחוך. זה נהפך לטרנד היסטרי וכולם עפו על זה. ובאותו הזמן שדיור יושב בצרפת ומשרטט את העיצובים שלו לסופר־נשיות הזאת, ה'טיימס' הבריטי מפרסם ידיעה שעשרת אלפים נשים שעובדות בתחבורה הציבורית בלונדון מפוטרות, מהיום למחר. והם ממש כותבים בעיתון 'תודה לכן על השירות שלכן'.

1947 היא השנה שבה הנשים נאלצות ללבוש מחוך, והן מגורשות בחזרה לבתים שוב, אל הנישואים והאימהות, כי המשרות חזרו אל הגברים אליזבת אוסברינק

כריסטיאן דיור
Roger-Viollet via AFP

"אז פתאום יש קשר: 1947 היא השנה שבה הנשים נאלצות ללבוש מחוך, והן מגורשות בחזרה לבתים שוב, אל הנישואים והאימהות, כי המשרות חזרו אל הגברים. ודווקא אז דה בובואר עושה את הצעדים הראשונים לקראת ניסוח הפמיניזם העכשווי, כשהיא מתחילה לכתוב את 'המין השני', בדיוק בשנה של הבקלאש האדיר הזה".

האם לתחושתך 2020 עשויה להיות גם היא שנה מכוננת? למשל, השפעות הבידוד והסגר בכל העולם יובילו להבנה שאפשר להתמודד עם משבר האקלים?

"עניין השפעת הבידוד בעקבות הקורונה על משבר האקלים הוא נושא מרתק, אבל מה שבאמת מעניין זה כמה מהר כל המדינות הדמוקרטיות כיבו את הדמוקרטיה. אנחנו לא נפגשים, בחלק מהמדינות אסור לצאת החוצה. הדמוקרטיה כובתה כמו בלחיצת מתג, משבוע אחד למשנהו. זה מדאיג אותי. אבל בכל הנוגע לקורונה עצמה — אני בת 54... כשהייתי בת 21, התרחש אסון צ'רנוביל העצום וזו היתה תקופה איומה. הייתי מפוחדת מאוד, הייתי בטוחה שאחטוף סרטן ושכולנו נמות מסרטן בעקבות זאת.

"ואז ראש הממשלה השוודי, אולוף פלמה, נרצח. זה השפיע עלינו במשך שנים. הוא נרצח ברחוב ואנחנו לא יודעים מדוע עד היום. אז עברתי תקופות בחיים שבהן החברה הושפעה מאוד מהתרחשויות מסוימות, ואני חושבת, לרוע המזל, שברגע שנקבל חיסון נגד הקורונה, או שנשתלט עליה בכל דרך אחרת, נשוב מיד לזהם את העולם. אני מצטערת, אבל אני קצת צינית בעניין הזה. הלוואי שלא, אבל נראה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות