הסופרת אסתי ג' חיים תמיד היתה מוכנה לאסונות - ספרות - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסופרת אסתי ג' חיים תמיד היתה מוכנה לאסונות

לכתבה
שוק הכרמל בתל אביב, בשבוע שעבר. כל חזרה הביתה מנוהלת בהקפדה מוטי מילרוד

אנחנו שניים בקבוצת סיכון, עייפים מניגוב השיש, הברזים, ידיות הדלתות. המטלית הלחה מבטיחה השמדת 99.9% של מיקרובים שונים, אך מניין החולים שוב עלה. יומן קורונה של הסופרת אסתי ג' חיים

15תגובות

האימה מכה בגלים. בעיקר לקראת ערב, בעיקר כשאני קוראת שמניין החולים עלה שוב, בעיקר כשאני מתעייפת מניגוב במטלית לחה המבטיחה השמדה של 99.9 אחוז מהמיקרובים השונים, את משטח השיש, הברזים, ידיות הדלתות, הנייד, וכל מה שנגעתי בו לפני דקה, ומרחיצת הידיים המוקפדת של 40 שניות בדיוק, לפי שעון העצר בנייד. אנחנו שניים בסיכון. גיל לא מופלג אבל, איך לומר, עם רגישויות בריאותיות.

נוהל הבטיחות קשוח. הוא מתמרד כנגדו. הוא חזק. אני מנצחת חלקית. כשיוצאים להליכה, צועדים בזיג־זג. דמות אנוש מתקרבת — אנחנו חותכים. חוצים כביש, צועדים על מסלול אופניים ריק, חוזרים לגדה השנייה, וחוזר חלילה. אני מזהירה מפני סכנה אנושית קרבה, והוא מוחה אבל נכנע.

אסתי ג' חיים
איריס נשר

כל חזרה הביתה מנוהלת בהקפדה. לפני הכניסה לבניין עוטים כפפות לטקס ושולפים מטלית ניקוי. מחטאים את כפתורי האינטרקום ואת ידית הדלת בעזרת המטלית. לוחצים על מתג החשמל עם הכפפות, וליתר ביטחון מחטאים גם עם המטלית. ליד הדלת משליכים לרצפה את המטלית ומוסיפים לה מטלית נוספת. חולצים נעל אחת ומשפשפים במטלית הפרושה, אוחזים בידית הדלת בעזרת האצבעות המוגנות בכפפה, מניחים את הרגל החלוצה על מטלית שהוכנה מראש בתוך הבית, משפשפים את סוליית הנעל הנותרת, חולצים, שומרים על שיווי משקל זהיר, ומניחים רגל שנייה על מטלית מחטאת נוספת. מסירים את הכפפות כשפלג הגוף העליון עודו מחוץ לבית, ומשלחים לשקית שהוכנה למטרה זאת בדיוק, בחדר המדרגות. השלב הבא, נעילת נעלי בית ללא מגע יד אדם וריצה מהירה לאמבטיה לרחיצת ידיים מדויקת. הוא מחפף. נשבר אחרי 25 שניות. ננזף.

חזרה לשגרת ניקיון ביתית ולבישול. כמה מוצרים חסרים. נחשוב על זה אחר כך. המצרכים החסרים מתרבים. לאחר ניסיונות כושלים אחדים, אני מצליחה לערוך הזמנת אספקה באתר השופרסל, בשלוש בלילה. כשאני שוכבת סוף סוף לישון, אני נזכרת ששכחתי להזמין כפפות חד פעמיות ותפוחי אדמה. הו, תפוחי אדמה! אני בת להורים ניצולי שואה. הם היו ילדים קטנים אז, ולא דיברו על כך, אבל בד־נ־א שלי נצרבה המחשבה על קטסטרופות, חרדת ההישרדות. מוכרחים תפוחי אדמה!

חדה ומוחשית

בדיוק כשהבלגן הזה התחיל, יצא לי ספר חדש, "סיד", בהוצאת אחוזת בית. לאחר שלוש שנים קשות, של התמודדות עם מחלה ואובדן, הוא יצא. היה רגע מאושר של קבלת הספר מהדפוס. היכרות עם הכריכה, רחרוח הדפים. ומיד נסגרו רוב חנויות הספרים והעובדים הוצאו למלה הזאת, שמשמעה — אין משכורת. להוציא ספר בזמן כזה זה כמו לשחק בהצגה ללא קהל. כמעט. מפני שכל החיים עברו לממד הווירטואלי. גם הקניות. בינתיים, מוכרחים לוותר על הדפדוף בחנות, על הריח.

אולי בשל היותי בת "דור שני" אני תמיד מוכנה לאסונות. פעמיים לטש אלי עיניים — הסוף. הסיכוי שייגמר. בפעם הראשונה, לפני כמה שנים, הרגשתי בעיקר עצב. בנסיעה לילית מחיפה לתל אביב הסתכלתי על אורות המפרץ המוכרים לי מילדותי וחשבתי שאני עלולה לא לראות אותם יותר. לא להיות כאן. זה היה עצב מסוג חדש. רציתי בכל מאודי לראות את המפרץ הזה בלי הגבלה. התובנה של זמניותי היתה חדה ומוחשית מכל תובנה פילוסופית. ומה עכשיו? הסיכוי אפילו טוב יותר מפעם. אלא שהפחד הוא לא רק פחד מוות אלא חשש מפני שינוי מוחלט של החיים, כפי שהכרתי אותם. בדומה לאבי, שבגיל 13, נשברה שגרת חייו. בלילה, על משכבי, אני מתהפכת מצד לצד, מתעצבנת על עצמי ועל אופיי השביר, וקופאת בתנוחה עוברית. מה את משווה את המצב הזה לשואה?! לא דומה. בכלל. אני עורכת השוואה קטנה, ביני לביני. אנחנו מסוגרים בבית. אבל לא במחבוא. איש לא ינקוש על דלתנו באמצע הלילה (בינתיים). אין רעים וטובים. כולנו, כל העולם — לא גשר צר מאוד, כי אם כדור קטן אחד. מצד שני, חוסר הוודאות. החיים שהוקפאו. מצד שלישי, שם היה את מי לשנוא, להאשים. מפני מי לברוח. כאן האויב יכול להתגנב לך בערמומיות למשטח השיש, לעכבר המחשב, לנשימה. אני חושבת על אנה פרנק. הצפיפות, ההסגר, היו רק ההקדמה למקום הנורא באמת. היא היתה מקבלת בזרועות פתוחות את החלק הזה בסיפור. ומצד שני — פתאום כולם כותבים יומנים.

עטיפת הספר "סיד"
עיצוב כריכה : ליאור גל / הוצאת אחוזת בית

לפנות בוקר אני נרדמת במחשבה שאני מוכרחה לדחות את התור לביקורת רפואית באיכילוב, אף שאני מחכה לו כבר ארבעה חודשים. אל תתקרבי למרפאות או לבתי חולים! כדי להירגע, אני מעלה לנגד עיניי העצומות תמונות מנסיעה מאושרת לפני כשנה. לאיטליה.

אני חושבת על אנה פרנק. הצפיפות, ההסגר, היו רק ההקדמה למקום הנורא באמת. היא היתה מקבלת בזרועות פתוחות את החלק הזה בסיפור

אני מתעוררת בצהריים. מלבד העבודה המקוונת מול הסטודנטים, כל הסדנאות הופסקו, וסדר היום נטרף. מיד עם הקימה — הדחת ידיים, ושגרת הניקיון האינסופי היומי מתחילה. יש לי בן עם נטייה קיצונית לניקיון. אני מאומנת היטב. גם בימים רגילים אנו שומרי נגיעה מפני כל דבר שיש בו סכנת לכלוך. זו היתה יכולה להיות שעתו הגדולה. פתאום כל העולם אימץ את אורח החיים האלכוג'לי שלו, אבל הוא מוטרד מאוד מאובדן השגרה, האיזון של העולם הרגיל הפועם בחוץ.

אנו תוהים מתי נראה את הילדים, באותה שגרה פשוטה של מפגשי פנים מול פנים, התבדחויות והתקוטטויות על זוטות. אמו של הגיבור ברומן המכתבים של נטליה גינזבורג "מיקלה שלי" (הספרייה החדשה/הקיבוץ המאוחד, תרגום: מירון רפפורט) כותבת לבנה כי את האושר אנו מבינים רק בדיעבד. בעיניה התמצה האושר בוויכוח הסתמי על מרבד שהיה בארונה, ובנה חמד אותו, במפגש האחרון ביניהם. אני משכנעת את הצד הפסימי שהשגרה איננה רחוקה מדי. גם שגרת המפגשים המשפחתיים. לכי תשכנעי את הגעגועים.

אחר הצהריים אני מתקשרת לאחת משתי הקשישות שאימצתי לאחרונה. הן לבדן. סגורות בדירתן הזעירה. אנו משוחחות קצת. הן אופטימיות. כבר ראו דבר או שניים בחייהן. נגיף כזה או אחר לא עושה עליהן רושם. תרימי ראש, הן מייעצות, כל אחת בדרכה. דור אחר, יותר הרואי, פחות גרוטסקי. אנו עושות התעמלות זו מול זו, מבעד למצלמת הווטסאפ. הילדים מסתדרים, ואני מוכרחה לטפל ולדאוג למישהו. הדאגה לאחר מקלה.

עם הפחד המוגזם, אולי, ממצב קיצוני, אפשר להתמודד רק באמצעות אבסורד או גרוטסקה. וגם הם, לא פעם, מחווירים נוכח ההתרחשויות. ומה יש לומר אם החשש המופרך של אתמול הופך למציאות של מחר? היכן הגבול בין חרדה, לפחד מפני מציאות אמיתית, מתעתעת, שמחמירה כל הזמן, וסופה אינו ידוע?

תל אביב
מגד גוזני

תחושת אנרכיה באוויר. כאילו לא היו כאן בחירות שלישיות רק לפני פחות מחודש (כמה מיטות ואמצעי הנשמה אפשר היה לקנות בכספים האלה?). כשאדם מסוגר בביתו, משהו בחדות האבחנה שלו מיטשטש. אולי, כאשר נצא מן הבתים, נצא לעולם בריא יותר. מכל הבחינות.

אין גבול לדמיון

אני מנגבת ומחטאת את כל מה שנגעתי בו וכל מה שאגע בו. נכנסת לאמבטיה. בחוץ, שמיים בהירים ושמש כזבנית ממשיכים להאיר בבחינת ה"שיטה פרחה, והקורונה מחלה". בהוראות החדשות שהוציא משרד הבריאות, לא די בשטיפת ידיים של ארבעים שניות. יש להאריך לשישים. בדמיוני אני רואה נחילי נגיפים פושטים על העולם. אני רואה אותנו, אם נשרוד, לבושי סחבות, עטים על פרוסת לחם, כשסביב, צמחיית הפרא כבר כבשה את הבתים. הטיעון "ראית יותר מדי סרטי מד"ב" לא תופס כאן.

בחדשות חוזרים על הסיסמה השחוקה "מוכנים לכל תרחיש". "כל תרחיש" — כלומר שאין גבול לדמיון. סליחה, למציאות. הוא אומר לי שאין לו מושג ממה נחיה, גם אם נשרוד. לך לרחוץ ידיים, אני מזהירה אותו. וכמו שצריך. אנחנו בסיכון! אני נוטלת את בקבוק האקונומיקה שעומד להיגמר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות