בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עין לציונה: הצלמות החלוציות שהיה אכפת להן

התערוכה "הצלמת שאכפת לה - 'ואני צילמתי ובכיתי, בכיתי וצילמתי'", שאצרה נועה צדקה ומציגה את עבודותיהן של עשר צלמות מקומיות, חושפת אמניות חשובות שחלקן היו אלמוניות ומראה שגם צילום הוא עניין מגדרי

43תגובות
נעמי צור , סן שיין , פלורידה , 1977   עבור טור של צפי סער תערוכת מחקר הפרויקט – ״חלוצות הצילום" הינו יוזמה של PHOTO IS:RAEL כחלק מרצף תערוכות מחקר המוקדשות להתפתחות הצילום הישראלי בעקבות חלוצות הצילום | רצף הרצאות פסטיבל הצילום 2019
נעמי צור

באחת מתערוכותיה הציגה הצלמת לו לנדאוור תצלום של ראש חתול. בישיבה של "בצלאל החדש" אמר על כך מרדכי ארדון: "היו שלא הבינו למה ועל מה, ובפרט הפחיד רבים החתול, שאלו מדוע אין תגובה על דברים אקטואליים בארץ, מדוע אין רפורטז'יות? מדוע אין מאומה על טרבלינקה, מיידנק? מדוע, שאלו, אין מאומה על תנ"ך?"

פרידה מאיר-יעקובסון , נמל יפו , שנות ה-30   עבור טור של צפי סער תערוכת מחקר הפרויקט – ״חלוצות הצילום" הינו יוזמה של PHOTO IS:RAEL כחלק מרצף תערוכות מחקר המוקדשות להתפתחות הצילום הישראלי בעקבות חלוצות הצילום | רצף הרצאות פסטיבל הצילום 2019
עזבון הצלמת פרידה

לנדאוור, ילידת 1907 שהיתה המורה הצלמת הראשונה בבצלאל, היא אחת מעשר צלמות שפעלו בארץ ועומדות במרכז תערוכה שאצרה האמנית נועה צדקה. התערוכה, ששמה "הצלמת שאכפת לה - 'ואני צילמתי ובכיתי, בכיתי וצילמתי'", היא חלק מתערוכה גדולה יותר שנקראת "חלוצות הצילום" ומוצגת במסגרת Photo is real, פסטיבל הצילום ה-7 במתחם שרונה. ב"חלוצות הצילום", שאצר גיא רז, מוצגים פרטים וחומרים של כ-100 צלמות מסוף המאה ה-19 עד סוף שנות ה–70 וצילומי דיוקנאות. צדקה מתמקדת בעשר מהן, שעבדו ופעלו כאן משנות ה-30 עד סוף שנות ה-70. עבודתם של רז וצדקה ממשיכה מחקרים שעשו רות מרקוס, פסי גירש ורונה סלע על תולדות יצירתן של צלמות מקומיות.

רונית שני , לונדון , 1976   עבור טור של צפי סער תערוכת מחקר הפרויקט – ״חלוצות הצילום" הינו יוזמה של PHOTO IS:RAEL כחלק מרצף תערוכות מחקר המוקדשות להתפתחות הצילום הישראלי בעקבות חלוצות הצילום | רצף הרצאות פסטיבל הצילום 2019
רונית שני

צדקה, אמנית עטורת פרסים (בהם פרס שרת התרבות), מספרת כי תשע האמניות האחרות, בנוסף ללנדאוור, הן "צלמת שנאלצה לעזוב מקום הולדתה, בגרותה, עבודתה, התפרנסותה, לתחנת ביניים בדנמרק, משם לתל אביב בתחילת שנות ה-30, מצוידת במצלמת 'בוקס', מחכה למיטלטלי המשפחה בליפט שנמצא בנמל יפו, מצלמת באופן חופשי ומפעים ממש צילום סנפשוֹט של האנושי הנמצא מולה, בסקרנות ואמפתיה (פרידה מאיר-יעקובסון); צלמת שאמרה על עצמה כי 'אף פעם לא היתה אגו' וביקשה 'לצלם אנשים כמו שהם', וחדר החושך שלה שכן בתוך הסטודיו, שהיה דירתה, שהיתה חדר כביסה שהוסב למגורים, וגליל נייר טואלט נמצא בדרך לשירותים ליד מכונת הגדלה, לצד מטבחון, מכונת הגדלה וכימיקלים נחוצים (עליזה הולץ); צלמת שטיפסה על הקילמנג'רו, חיתה חודשים רבים בערבות לפלנד, ומאמר עליה נפתח במשפט, כי גם אחרי 40 שנות עבודה 'אינה בטוחה בעצמה' ו'אינה יודעת מניעיה שלה עצמה' (אנה ריבקין־בריק); צלמת שמתוך מטבח והכנת ריבה צילמה צילום מופשט, ומתוך היקסמות מהתאדות המים הנוצרים מהחום, טיפת מים קרתה, נהייתה זכוכית מגדלת, הונחה על טקסט והמלה Love השתקפה בתוך טיפה (חוה סלומון)".

לו לנדוור , פורטרט עצמי , ירושלים , 1944 LOU LANDAUR לו לנדאוור   עבור טור של צפי סער תערוכת מחקר הפרויקט – ״חלוצות הצילום" הינו יוזמה של PHOTO IS:RAEL כחלק מרצף תערוכות מחקר המוקדשות להתפתחות הצילום הישראלי בעקבות חלוצות הצילום | רצף הרצאות פסטיבל הצילום 2019
לו לנדאוור

עוד בצלמות, מי "שבתוך מהלך חייה כמהגרת ופליטה ובתוך תקופות טיפוליות־סיעודיות באמה שחלתה, בבעלה שנפל למשכב ועבודתה במחלקת העין בבית חולים הדסה, הקדישה זמנה הפנוי המועט להתנסות בציורים פוטוגרפיים, פוטוגרמות, פוטומונטאג'ים ושלל טכניקות מכניות, כימיות ואופטיות מרהיבות (בטינה אופנהיימר); צלמת שצילמה דמות עצמה משתקפת בחלון חדר אורחים בביתה, ודמות צִלה מוטל על אדמת חצץ בדרך לעבודתה כמורה לצילום, ידעה לצלם את הכוכבים וגרמי השמים, והתנסתה באפקטים ושיטות שונות ומגוונות של פיתוח, חשיפה, הדפסה וגדלי פורמט (בהירה עדן); צלמת שמפגשה הראשון עם הצילום החל בגיל העשרה, בזמן סיבובי צילום בשדה עם כיתת תלמידות לצד צלם־מורה שאת פסיעותיו אמד ושקל מחשש רמיסה על כל יצור חי, וצילום 'מציאות' ו'מול עיניים קרוב וממש' נסמך בפשטות לכל המשך דרכה כצלמת לקמאי, לסוד ולאגדה (נעמי צור); צלמת שצילום הרחוב הראשון שלה את הקרביים תופס בחוזקו של המפגש האנושי שהתאפשר, ובהמשך בעבודתה הצילומית־מגזינית המצולמים.ות נמצאים.ות מולה בטוב ובנינוחות (יעל רוזן); צלמת שמבקשת 'לצלם הכי פשוט שאפשר, כאילו אין לה דעה, כאילו לא היתה', יוצאת, הולכת ברחוב, לפעמים זה שעות רבות לצורך צילום, מסתכלת, מחפשת, ולפעמים זה יכול להיות פשוט בדרך להביא לחם טרי, או בדרך לחוג התעמלות. תוהה בלבה אם אין זאת בעצם גניבה, משהו מפוקפק, לקיחה של 'משהו' בלי רשות (רונית שני)".

יעל רוזן , חיפה , ליד הנמל , 1965   עבור טור של צפי סער תערוכת מחקר הפרויקט – ״חלוצות הצילום" הינו יוזמה של PHOTO IS:RAEL כחלק מרצף תערוכות מחקר המוקדשות להתפתחות הצילום הישראלי בעקבות חלוצות הצילום | רצף הרצאות פסטיבל הצילום 2019
יעל רוזן

לשמה של התערוכה שני מקורות: חלקו הראשון שואב מקורנל קאפא, "הצלם שאכפת לו" - "הוא אח של רוברט קאפא והוא פתח קרן שתאסוף, תרכז ותשמר את עבודתם של הצלמים שאכפת להם, בעיקר צלמים שתיעדו מלחמות", מסבירה צדקה. החלק השני הוא ציטוט של אנה ריבקין בריק: היא צילמה לא רק את נוריקו סאן הילדה מיפן ואלה קארי הילדה מלפנד, בין היתר, אלא גם במחנה פליטים בעזה, לדוגמה, או בדיקה גינקולוגית בשנות ה–40. לחברתה לאה גולדברג סיפרה, לאחר שצילמה בקוריאה, ארץ האימה, שהיא "מצלמת ובוכה, בוכה ומצלמת".

ציפורה דוד   עבור טור של צפי סער תערוכת מחקר הפרויקט – ״חלוצות הצילום" הינו יוזמה של PHOTO IS:RAEL כחלק מרצף תערוכות מחקר המוקדשות להתפתחות הצילום הישראלי בעקבות חלוצות הצילום | רצף הרצאות פסטיבל הצילום 2019
ציפורה דוד

צדקה מציינת כי הפנייה אליה לאצור את התערוכה "באה גם בעקבות יציאתו של הספר שעמלתי עליו שבע שנים, 'האמת הפוטוגרפית אמת טבעית היא - כרוניקה של מחלקה לצילום', הסוקר את הוראת הצילום בבצלאל מ-1910 עד 1984".

סוניה קולודני   עבור טור של צפי סער תערוכת מחקר הפרויקט – ״חלוצות הצילום" הינו יוזמה של PHOTO IS:RAEL כחלק מרצף תערוכות מחקר המוקדשות להתפתחות הצילום הישראלי בעקבות חלוצות הצילום | רצף הרצאות פסטיבל הצילום 2019
סוניה קולודני

לדבריה, "כשלמדתי בבצלאל לא היתה מרצה אחת לצילום ובקושי הראו לי עבודת של צלמות־אמניות, ומקומיות אף לא אחת. הראו לי הרבה את צלמי אמריקה מצלמים את הפרברים האמריקאיים. תכני ההוראה המוצגים בשיעורים משפיעים על האמן/ית שייצא אחר כך ועל הימצאותם או אי הימצאותם של תכנים מסוימים בהמשך בעולם האמנות".

הלה רייכמן
הלה רייכמן

על הצורך לעסוק במקומי היא אומרת: "אחרי 17 שנות הוראת צילום בבצלאל כבר לא יכולתי לעמוד על ראש הר צופים ולדבר על צלמי אמריקה כשמולי עיסאוויה, לא יכולתי להראות צלמות מאירופה כשאני יודעת שממש כאן ליד ובסמיכות מחסום קלנדיה. התחלתי בעבודה מחקרית־ארכיונית מאסיבית. הבנתי כי מבט פדגוגי־רפרנטי אירופי־אמריקאי מוליד ובונה מבט צילומי רפלקסיבי פעיל שעבודת צלם/ת נוצקת ממנה. סיטואציית ההוראה מעודדת או מחלישה סוג מסוים של צילום. איך צילום נלמד? איך צילום נתפס? איזה צילום מצולם? איזה צילום נראה? איזה צילום יוצג הלאה עם מדבקת מחיר? ואיזה צילום יורחק? ימצא עצמו בשוק הפשפשים במזוודה או באיזה פינה בבוידעם?"

בהירה עדן
בהירה עדן

צדקה מגדירה את עבודתה "ליקוטית־איסופית". "בתחילה על לו לנדאוור בקושי מצאתי משהו", היא מספרת, "רק קבלות וחשבונות וקבלות והזמנות ציוד ובקשה לפלטות לייקה ולניירות צילום בריט, ולאט לאט חיפשתי וחיפשתי, מצאתי והגעתי לצילום דיוקן עצמי שלה שצולם בשנת 1944 בירושלים, בזמן שלימדה בבצלאל. היא נהגה ללמד פוטוגרמות, פוטוקולאג'ים ואהבה לעשות אקספרימנטים עם האור".

עתיזה אורבך
עליזה אורבך

זהו סוג של עבודה שבה "דבר מוביל לדבר", מסבירה צדקה, ומוסיפה: "איני מבקשת להיות 'גוש ידע' כשאני ניגשת לארכיון או פוגשת צלמ.ת, ואני מאזכרת ומשתמשת בכל ליקוט ידע שהיה קודם". איסוף החומרים, לדבריה, נעשה "לעתים מתוך 'אשפה'".

בטקסט התערוכה היא כותבת: "אני כן חושבת שאמנות הצילום קְשוּרַת ג'נדר וג'נדר קְשוּר פסיכולוגיה, קְשוּר תודעה, וטוב לאמנות שתהיה קְשׁוּרָה, וטוב לאמנות שתהיה לפותה ונאחזת באיזה 'אני' המכיל ורואה, סופג, מגיב, מפנים, אוכל, מעכל, מוציא, ואיך אפשר להיות מודל אנדרוגיני סטרילי מול עולם, ומדוע להיות מודל אנדרוגיני סטרילי מול עולם? אין טובה סטריליות באמנות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו