הלהקה הכי חשובה שלא תיכנס להיכל התהילה של הרוק, וטוב שכך

בהיכל התהילה הדמיוני של הלהקות המשפיעות ביותר בתולדות הפופ, "קרפטוורק" ממוקמת במפלס העליון ביותר. ההדרה המתמשכת של הלהקה הגרמנית מהיכל התהילה הממשי נובעת מהיותה האנטיתזה של הדוקטרינה הרוקיסטית

הינך עוקב בהצלחה אחרי בן שלו.

ניתן לראות עדכונים על כתבות חדשות בעמוד הארץ שלי

29.01.2020 16:12

בן שלו

28תגובות

בספטמבר 1975 יצאה להקת "קרפטוורק" לסיבוב הופעות באנגליה. אחרי האלבום "אוטובאן", שיצא בסוף 1974 ונחל הצלחה מסחרית מסוימת, הרביעייה הגרמנית האלקטרונית כבר לא היתה הרכב אלמוני. אבל קבלת הפנים שחיכתה לה היתה קרירה מאוד. הקהל לא מילא את האולמות, והמבקרים נעו בין אדישות לזעם. מבקר ה"אן־אם־אי", שנכח בהופעה של "קרפטוורק" בניוקאסל, כתב שהלהקה הפיקה "צליל נטול רגש, חסר עמוד שדרה, ללא מגוון, ללא טעם. לא נעשה כמעט שום ניסיון ליצור משהו ניסיוני, אמנותי, מספק או חדש". הוא סיכם בטון חרד ונסער: "למען השם, השאירו את הרובוטים מחוץ למוזיקה".

כיום, כשברור ש"קרפטוורק" היא להקה גאונית ופורצת דרך, שפירמטה מחדש את המוזיקה הפופולרית, הביקורת הזאת נקראת כאיוולת מוחלטת. אבל זה היה ב-1975, והכל כבר מאחורינו, יה?

או שאולי לא? הרובוטים לא מחוץ למוזיקה, אבל מחוץ לרוקנרול. ואם לא מחוץ לרוקנרול, לפחות מחוץ להיכל התהילה שלו. בשבוע שעבר פירסם היכל התהילה של הרוק, שהוא אחד המוסדות הייצוגיים והיוקרתיים של תעשיית המוזיקה האמריקאית, את רשימת האמנים שנבחרו להיכנס אליו השנה. בכל שנה מוכנסים להיכל התהילה 7–5 אמנים שתרמו תרומה משמעותית ומתמשכת למוזיקה הפופולרית. הם חייבים להיות אמנים ותיקים. מוזיקאי יכול להיכנס להיכל התהילה רק כאשר חלפו יותר מ-25 שנה מאז ההקלטה הראשונה שלו. מדובר באתר מורשת, מוסד של הנצחה, פרס על מפעל חיים.

האמנים שנבחרו השנה — במשאל שכלל יותר מ-500 אנשי תעשייה — היו ויטני יוסטון, "דפש מוד", "ניין אינץ' ניילס", "טי־רקס", נוטוריוס ב־י־ג וה"דובי בראדרס". אבל גם השנה, כמו בשנים קודמות, העניין העיקרי שעוררה ההכרזה נגע למי שלא הוכנס להיכל, שוב: זאת הפעם השישית ש"קרפטוורק" מועמדת להיכנס להיכל התהילה אבל לא נבחרת (הפעמים הקודמות היו ב-2019, 2017, 2015, 2013 ו-2003).

טרנט רזנור מ"ניין אינץ' ניילס", אחד מששת המוזיקאים שנבחרו השנה, ביטא את התמיהה שחשים מוזיקאים וחובבי מוזיקה רבים לנוכח ההדרה השיטתית של "קרפטוורק" מהיכל התהילה. הוא הזכיר גם את המוזיקאי טוד רנדגרן, שאיתו הקליט לאחרונה. "מה שמוזר הוא שאתה חושב, 'אוקיי, מי בפנים ומי בחוץ', ואתה רואה ש'קרפטוורק' וטוד רנדגרן לא נכנסו", אמר רזנור. "ואז אתה אומר, 'מה הקריטריונים פה? האנשים האלה פאקינג אמורים להיות שם'. שניהם השפיעו בצורה עצומה. אני לא חושב שהייתי אני אם הם לא היו".

עוד כתבות בנושא

לא רק רזנור לא היה מה שהוא ללא ההשפעה העצומה של "קרפטוורק" (שהקליטה את אלבומה האחרון ב-2003, אבל ממשיכה להופיע, עם המנהיג ראלף הוטר כחבר המייסד היחיד שנותר). המוזיקה הפופולרית כולה לא היתה מה שהיא. בהיכל התהילה הדמיוני של הלהקות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של הפופ, "קרפטוורק" חייבת להיות ממוקמת במפלס העליון ביותר. בארבעת העשורים האחרונים היא ללא ספק הלהקה המשפיעה מכולן. אי אפשר לדמיין את הפופ המסונתז של שנות השמונים, או את המוזיקה האלקטרונית של שנות התשעים, או את הדיגיטציה המואצת של הפופ בשני העשורים האחרונים, בלי ההשראה האינסופית של "קרפטוורק". השראה ענקית שאבו מ"קרפטוורק" גם חלוצי הראפ, הרבה לפני שההיפ־הופ נהפך למוזיקה הדומיננטית של העשורים האחרונים.

קרפטוורק ב-1973, לפני הקפיצה הגדולה. פלוריאן שניידר עדיין עם חליל

שנת 2020 — מספר סטרילי וחזרתי שהוא כשלעצמו בעל איכות קרפטוורקית — היא שנת יובל ה-50 לאלבום הראשון של הלהקה (שהיתה בתחילת דרכה צמד, הוטר ופלוריאן שניידר). האלבום הזה, שנקרא "קרפטוורק", הוא לא אחד מאותם אלבומי בכורה מושלמים של להקות גדולות. רחוק מזה. הוא מציג להקה גאונית בשלב חיפוש הזהות שלה, כשהאינדיבידואליזם המרהיב שלה עדיין לא סותת במלואו. למעשה, מה שמרתק באלבום הזה — שככל הנראה אינו חביב על הוטר, שכן הוא אינו זמין בשירותי הסטרימינג — הוא דווקא נוכחותם של אלמנטים לא ייחודיים שנזנחו בהמשך הדרך, כש"קרפטוורק" הגיעה לזיקוק המוחלט של המוזיקה שלה באלבומי מופת כמו "Trans Europe Express" מ-1977 ו-"The Man–Machine" מהשנה שאחריו.

"קרפטוורק" בהתגלמותה המזוקקת, המהונדסת/רובוטית, היתה האנטיתזה של הדוקטרינה הרוקיסטית, האנרגטית/אותנטית (ואלי גם בכך טמון ההסבר להדרה שלה מהיכל התהילה של הרוק). אבל בתחילת שנות השבעים היא עדיין לא היתה כזאת. לא לגמרי. כמו להקות גרמניות אחרות (שזכו לכינוי הקולקטיבי קראוט־רוק, שהתעלם מהזהות הנפרדת של כל להקה), היא שילבה אלמנטים רוקיים (נגינה אנרגטית, תיפוף חי ואפילו נוכחות של גיטרה חשמלית, רחמנא ליצלן) עם אלמנטים אחרים (הדגשה של האלמנט הרפטטיבי במוזיקה, וקריצה לאוונגרד האירופי).

אבל בתוך זמן קצר השילה "קרפטוורק" מעליה את כל סממני הרוק. נעלם המתופף החי, נעלמה הגיטרה, אפילו נגינת החליל החיה של שניידר התפוגגה. הסינתסייזרים וכלי ההקשה האלקטרוניים החלוציים נהפכו לחזות הכל. גם דמותם של חברי הלהקה כמוזיקאים בשר ודם — כאמנים שמבטאי איזו אמת אנושית ריבונית — הלכה והיטשטשה, עד שנעלמה כליל ב"The Man–Machine", שכלל את השיר "The Robots".

המהלך הכפול הזה — מוזיקלי ותדמיתי — היה קפיצה מרהיבה של מחשבה וסאונד, שנעשתה על ידי ארבעה מוזיקאים שהציגו את עצמם כפקידים/רובוטים, כלומר יצורים לא חופשיים לכאורה, אבל הדגימו חופש מחשבתי ואמנותי בשיאו. למעשה, אחרי החשיפה ל"רובוטיות" של "קרפטוורק", האידיאלים של הרוק — אותנטיות, מרד, אנרגיה, מיניות — נראו פתאום מיושנים, שמרניים, משהו ששייך לעבר. ממד מרתק נוסף שנחשף ביתר שאת כששומעים את האלבום הראשון והחצי־אפוי של "קרפטוורק" הוא הנטישה ההדרגתית של הגישה התהליכית לאורך דרכה של הלהקה. האלבום הראשון מחצין (לעייפה בחלק מהזמן) אלמנטים כמו חיפוש וחקירה ניסיונית, ברוח הג'מג'ום וההתנסות המשוחררת של סוף שנות השישים. באמצע שנות השבעים, מהאלבום "אוטובאן" ואילך, נעלם החיפוש המפורש. יש לכאורה רק תוצר מהונדס לעילא. במובן העמוק זאת מוזיקה ניסיונית לחלוטין, אבל היא משודרת כפופ מושלם. האם זה מיצוי שטני של הנדסת האדם על ידי המכונה הקפיטליסטית? ביקורת מורכבת על מצב הדברים הזה? אוטופיזם עתידני?

חברי "קרפטוורק" לא היו יכולים להתיך את הניגודים בין חופש לרובוטיות ובין פופ לניסיוניות לכדי אמנות על־זמנית אלמלא היו מוזיקאים אדירים, נוסף על גאונותם הקונספטואלית. אפשר לשמוע את זה בכל היבט — סאונד, מלודיה, מבנה.

סאונד — מוזיקה אלקטרונית היא דבר שנוטה להתיישן מהר מאוד, אבל הקשיבו לצליל של התופים האלקטרוניים ב"The Man–Machine" — זה נשמע כמו 2020, וגם כמו 2050.

בעניין המלודיה — למנגינות נצחיות יש אפקט היפנוטי, בעיקר כשהן רוכבות על סאונד מהפנט כשלעצמו. זה מה שקורה לעתים קרובות אצל "קרפטוורק". הקשיבו למשל ל-"The Hall of Mirrors" ול"Neon Lights".

למבני השירים של "קרפטוורק" זיקה למוזיקה קלאסית. זה בולט ביצירה ארוכה כמו "אוטובאן", אבל נוכח גם בשירים באורך סטנדרטי. "קרפטוורק" שוזרים מוטיבים זה בזה ומפתחים אותם באיפוק ובפרספקטיבה של מלחין קלאסי. בניגוד לרוב המוחלט של הפופ והרוק מאירופה, שקיבל על עצמו הגדרות שמקורן בארצות הברית, "קרפטוורק" הדגישו מאוד את האירופיות שלהם. מי שעשה דבר דומה היה הרוק המתקדם של שנות השבעים, אבל ההשפעה שלו כמעט אינה מורגשת היום. המגדלור של "קרפטוורק", לעומת זאת, ממשיך להאיר את הדרך. אולי בעצם טוב וראוי שהיכל התהילה של הרוק ימשיך לא להכניס אותה בשעריו החורקים.