בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סרט תיעודי על פסנתרן הג'ז האגדי ביל אוונס מגולל את חייו הטרגיים

הדוקומנטרי, שיוקרן במסגרת פסטיבל אפוס הקרוב בתל אביב, רומז שערך עצמי נמוך דחף את אוונס להתמכרות קשה. דווקא את סוד גאונותו המוזיקלית הסרט לא מפצח

17תגובות
ביל אוונס
David Redfern / Redferns / Getty Images

"אנשים רוצים לדעת מי הוא היה, איך הוא היה. אין לי צל של מושג. כל המידע החשוב באמת נמצא בתוך המוזיקה". את הדברים האלה אומר הקונטרבסיסט צ'אק איזראלס בתחילת הסרט "Time Remembered", שעוקב אחרי חייו ויצירתו של ביל אוונס, מגדולי הפסנתרנים בתולדות הג'ז. איזראלס היה הקונטרבסיסט הצמוד של אוונס במשך חמש שנים, מ-1961 עד 1966. חוץ מאדי גומז, שהחליף את איזראלס ונשאר עם אוונס במשך יותר מעשר שנים (ולא מתראיין בסרט), הוא היה השותף המוזיקלי הוותיק ביותר של הפסנתרן. אם הוא מעיד שאין לו "צל של מושג" מי אוונס היה, למי יהיה?

הבחירה של ברוס ספיגל, במאי הסרט "Time Remembered", שיוקרן ביום חמישי הקרוב (12.3) במוזיאון תל אביב במסגרת פסטיבל אפוס, לפתוח את הסרט עם האמירה של איזראלס, כמוה כהודאה בכך שהדוקומנטרי, מעניין ומקיף ככל שיהיה, לא יבהיר לצופים שאוהבים את אוונס מדוע הם קשורים בעבותות למוזיקה שלו, ועוד יותר מכך – לצליל שהתהווה כשהאצבעות שלו נגעו בקלידי הפסנתר. הצליל הזה, הצבע הזה, המרקם הזה, המגע הזה – שכוננו ביחד מבע מוזיקלי יחיד במינו, מעודן ולירי לאין שיעור – בתוכם מקודד "כל המידע החשוב באמת" על אוונס, או כך לפחות טוען איזראלס.

Bill Evans: Time Remembered – Official Trailer - דלג

אבל את המידע הזה, על הקשרים המסתוריים והטמירים שמתקיימים בו בין אישיותו של האמן לבין האמנות שלו, קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי להעביר בסרט תיעודי. "Time Remembered" מעביר היטב מידע מסוג אחר, ביוגרפי, כזה שקל יותר למסור – אבל קשה מאוד לצופה לעכל. סיפורו של אוונס היה במידה רבה טרגדיה מתמשכת. חברו, כותב השירים ג'ין ליס, אמר שעשרים השנים האחרונות של חייו, שבהן היה מכור לסמים קשים (הרואין ואחר כך קוקאין), היו "ההתאבדות האיטית ביותר בהיסטוריה".

אוונס, שאביו היה אלכוהוליסט, התחיל להשתמש בהרואין כשניגן בלהקתו של מיילס דייוויס בסוף שנות החמישים. הוא היה הלבן היחיד בלהקה, וככזה היה נתון ליחס מזלזל מצד הקהל במועדונים השחורים. אוונס גם חשב, לפי עדותו של אחד המרואיינים בסרט, שהוא לא פסנתרן מספיק טוב בשביל דייוויס, והסרט רומז שהתחושה הזאת אולי דחפה אותו להתחיל להשתמש בסמים. שובר את הלב לחשוב על הפער העצום בין התפישה העצמית המצמצמת של אוונס לבין העובדה הבלתי מוטלת בספק שאלמלא התרומה האדירה שלו ל"Kind of Blue", אלבומו המהולל ביותר של דייוויס (והנמכר ביותר בתולדות הג'ז), האלבום הזה היה בגדר עוד אלבום מצוין, ולא יצירת המופת העילאית שהוא.

נישאר עוד רגע עם הביוגרפיה של אוונס, שנפרשת בסרט על שלל אסונותיה, לפני שנעבור לד-נ-א המוזיקלי שלו. ב-1961, עשרה ימים אחרי שהטריו הנפלא של אוונס (עם הקונטרבסיסט סקוט לפארו והמתופף פול מושן) הקליט את אלבומו הטוב ביותר במועדון הווילג' ונגרד בניו יורק, נהרג לפארו בתאונת דרכים, בגיל 25. בתחילת שנות השבעים בת זוגו של אוונס, איליין שולץ, זרקה את עצמה מתחת לרכבת תחתית אחרי שהפסנתרן הודיע לה שהוא עוזב אותה לטובת אשה אחרת. האשה השנייה, שילדה את בנו היחיד, נפרדה ממנו כשחזר להשתמש בהרואין אחרי כמה שנים של שימוש מפוקח במתדון. ב-1979 התאבד אחיו האהוב של אוונס. בהשפעת מסכת המיתות הזאת, ואחרי שני עשורים כג'אנקי, גופו ונפשו של אוונס היו הרוסים. בהופעות שקיים בחודשים שלפני מותו ב-1980, בגיל 51, הוא ניגן בעמקות ובלהט של מי שידע אולי שימיו ספורים.

אוונס התחיל לפעול בתקופה שבה האינסטינקט הבסיסי של הג'ז היה מודרניסטי באופן מובהק – לשכלל את השפה, להרחיב אותה, לפרוץ את גבולותיה, ובמקרה של הג'ז החופשי כמעט להמציא אותה מחדש. אבל אוונס לא היה שותף לדחף הזה. לא היתה לו שום שאיפה לחדש. בניגוד לרוב ענקי הג'ז של התקופה, הוא גם לא התבסס על חומר מקורי, אף על פי שהיה מלחין נהדר. הזמר טוני בנט אומר בסרט שאוונס לימד אותו לחתור לשני דברים בלבד: יופי ואמת. אוונס עצמו מצא את שני האוצרות האלה בעיקר בסטנדרטים ישנים. המבט לאחור איפשר לו לצלול פנימה.

פלייליסט ביל אוונס - דלג

לאוונס לא היתה שום יומרה לנסח מחדש את השפה של הג'ז, אבל מאחר שבחייו, ואפילו יותר מכך לאחר מותו, היה לאחד הפסנתרנים הנערצים והמשפיעים ביותר בתולדות הג'ז, יש נטייה לקשור לו בכל זאת חידוש קונספטואלי אחד – הטריו השוויוני. הכוונה לשלישייה שבה אין היררכיה, או כמעט אין היררכיה, בין הפסנתרן לבין המתופף והקונטרבסיסט. אוונס פיתח את הגישה הזאת בין 1959 ל-1961 עם פול מושן וסקוט לפארו, וזאת אכן היתה גישה שונה מהדינמיקה הרווחת, שבה הפסנתרן היה המנהיג הבלתי מעורער והשאר הסתפקו בתפקיד של מלווים וספקי קצב.

אבל האם דוקטרינת הטריו השוויוני היתה התרומה הגדולה של אוונס לג'ז? לדעתי לא. הגישה השוויונית כבר זרמה בסוף שנות החמישים בעורקים של הג'ז, גם אם לא בהכרח בפורמט הטריו. היא לא יכולה להיות רשומה בטאבו על שמו של אוונס. הייחוד המובהק ביותר של אוונס, שהשפיע על דורות של פסנתרנים ועל כן נהפך לתרומה הגדולה שלו לג'ז, קשור לגישה שלו להרמוניה: לזיקה המסעירה והעמוקה שהוא יצר בין הרמוניה לליריות.

Bill Evans - Waltz For Debby - דלג

ההתבטאות הכי קרובה ל"אני מאמין" אמנותי של אוונס לא מופיעה בסרט שיוקרן בפסטיבל אפוס, אבל אפשר לקרוא אותה ב"How My Heart Sings", ביוגרפיה של אוונס שכתב הפסנתרן פטר פטינגר. "יותר מכל, אני רוצה שהמוזיקה שלי תשיר", אמר אוונס. "אני רוצה לנגן את מה שאני אוהב לשמוע. אני לא רוצה להיות חדיש או מוזר. אם הדברים האלה קורים בצורה טבעית, בסדר גמור. אבל הם חייבים להיות מלווים בתחושה הנפלאה של שירה".

שירתיות היא איכות שמזוהה כמעט תמיד עם מלודיה. אבל אוונס לא היה מלודיסט בהתכוונות שלו. הוא היה איש ההרמוניה. היתה לו יכולת פנומנלית לזקק יופי ולהביע רגש באמצעות הולכה של אקורדים. במלים אחרות, אולי יותר מכל פסנתרן אחר בתולדות הג'ז הוא גרם להרמוניה לשיר.

אוונס הקליט עשרות אלבומים, חלקם נפלאים, אבל אם צריך לבחור קטע אחד שמשקף בצורה עילאית את היותו המשורר הגדול של ההרמוניה, אני בוחר ללא היסוס ב"Blue in Green". הוא נכלל ב"Kind of Blue", והקרדיט על כתיבתו שייך למיילס דייוויס. למעשה, אוונס היה זה שכתב את הקטע. הוא נאלץ להסכין עם ניכוס הקרדיט על ידי דייוויס, שעשה דבר דומה גם במקרים אחרים. "זה עניין פעוט בשבילי", אמר אוונס שנים לאחר מכן, "אבל אם מישהו שואל אותי, אני אומר את האמת".

Universal Mind of Bill Evans (1966 Documentary) - דלג

שוויון הנפש המפליא שבו אוונס התייחס לגניבת הקרדיט נבע אולי מכך שהעריץ את החצוצרן כמוזיקאי וכאמן בעל חזון. דייוויס, מצדו, ידע היטב מדוע הוא גייס את אוונס אד-הוק להקלטת "קיינד אוף בלו" (אוונס כבר לא היה אז חלק מההרכב של החצוצרן). דייוויס רצה שהאלבום הזה ימריא אל שמים אחרים מאלה שבהם הוא שייט באותה תקופה, והוא היה זקוק לשירת ההרמוניה של אוונס כדי להגיע לשם. ב"בלו אין גרין" הפיוט הזה זוהר באור נדיר ונשגב.

כשהקשבתי בעקבות הסרט על אוונס ל"Blue in Green", שהוא הקטע השלישי באלבום, המחשבה שלי נדדה באופן אסוציאטיבי לשיר אחר שממוקם ברצועה השלישית של אלבום איקוני – "Little Green", מתוך "Blue" של ג'וני מיטשל. האסוציאציה נבעה בראש ובראשונה מהדמיון הלשוני. אצל אוונס זה Blue in Green, אצל מיטשל זה Green in Blue. אבל בשניהם יש מפגש מפעים בין עצב עמוק וחשוף לבין יופי מושלם ומלוטש. אצל מיטשל ברור ממה נובעת הדואליות הזאת: היא שרה על (ובמובן עמוק יותר: היא שרה אל) הילדה שמסרה לאימוץ כשהיתה בת 21. אצל אוונס אין מלים שמתווכות ומפרשות את הרגש, אבל יש הרמוניה שמוליכה אותו לתוך הנימים הכי דקים של הנפש. כחול בירוק, ירוק בכחול. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו