בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קצרי רוח

נאום הזכייה של הסופר פטר הנדקה בנובל לא ראוי למחיאות כפיים

הקשבתי בצחוק פרוע וזעזוע להרצאה שנשא הסופר פטר הנדקה לרגל זכייתו בפרס נובל. מותר לכל אחד להיות יהיר ומטומטם. ספק אם לאקדמיה השוודית מותר להעניק לו פרס

100תגובות
פטר הנדקה בהרצאת הזכייה שלו לרגל זכייתו בפרס נובל לספרו בשבת בשטוקהולם
AFP

מטומטמים האנשים שמחאו כפיים לסופר פטר הנדקה כשנשא בשבת את ההרצאה שלו בשטוקהולם לרגל זכייתו בפרס נובל השנה. הקשבתי בתערובת של צחוק פרוע וזעזוע. הנדקה בחר להטיף מוסר ליושבים באולם ולכל מי שטרח להקשיב, באיצטלה פואטית. זהו נאום פיוטי להחריד שעיקרו, הדרכה לחיי מוסר נכונים לכל בני האדם. מין "אגרת הרמב"ן", גרסת 2019. "היה נכון להתחלחל... היה קשוב לכל אדם על פי דמותו וצלמו", אומר האיש שבחר להיות קשוב לטראגיות של הרוצח אבל לא לזעקות של הנרצחים. מותר לכל אחד, כולל סופרים גדולים, להיות יהיר ומטומטם. ספק גדול אם לאקדמיה השוודית מותר היה, כנושאת עול מוסרי לקידום השלום, זכויות האדם, החירות והקידמה, להעניק לו את הפרס.

נתנו לו את כל האפשרויות להסביר, להודות בטעות, לסגת מן העמדה, אבל הוא לא התרצה. מאז נודע דבר זכייתו בפרס נובל לספרות לשנת 2019 ניסו אינטלקטואלים ועיתונאים ברחבי אירופה לספק לו מוצא של כבוד. "בורים, טיפשים", קרא לעיתונאים ששאלו אותו השבוע על עמדותיו, ונשבע ששוב לא יענה.

יצירה - דלג

כך בחר שוב בצד הלא נכון של ההיסטוריה: הביע תמיכה מצועפת באמירות פואטיות בסלובודאן מילושביץ', התייצב בלוויה של מי שהיה רודן צמא דם ונאשם בביצוע פשעי מלחמה בבית הדין הבינלאומי בהאג — ולעג, זעם והשפיל כל מי שניסה לעמת אותו עם דבריו והתנהגותו.

המחלוקת סביב הכבוד וההוקרה שהנדקה זוכה להם לא החלה עם מתן פרס הנובל. כבר בשנות ה–90 ביקש לקבל דרכון יוגוסלבי וכעת מבררים השלטונות באוסטריה אם לא איבד בשל כך את אזרחותו האוסטרית. מאוחר יותר, באורח עקבי לחלוטין, האיש שנולד בסלובניה אימץ ככל הנראה את הפואטיקה של האפוס הסרבי ולא השכיל להבדיל בין המיתי לבין הפוליטי: הוא ראה במילושביץ' "דמות טראגית", כלומר קורבן, ולא מי שאחראי לרצח ולקורבנות רבים מספור.

נשים בוסניות שבני משפחתן נרצחו בטבח בסרבניצה
Almir Razic/אי־פי

כבר ב–2006 בוטלה משום כך זכייתו בפרס היינריך היינה, אבל ב–2014 כשממשלת נורבגיה העניקה לו את פרס איבסן, העיטור ספרותי הנחשב ביותר במדינה, היה עליו לפלס את דרכו בין מפגינים זועמים כדי להגיע לטקס. כשעיתונאים שאלו אותו שוב ושוב לפשר עמדותיו, הגיב ב"לכו לעזאזל ואתם כבר נמצאים שם". את כספי הפרס סירב לקבל והקדיש אותם ל"ניצולי סרברניצה'', בלי שציין מי אחראי לטבח בהם. המחווה התקבלה בבוז עמוק. מעט מן הכסף נתרם לטובת הקמה של בריכת שחייה לילדים בקוסובו. היתר נשאר בקופת ממשלת נורווגיה. היו גם סופרים כמו קארל אווה קנאוסגארד הנורווגי שקבע כבר אז כי הנדקה ראוי לא רק לפרס איבסן אלא גם לפרס נובל, או אלפרידה ילינק, האוסטרית הראשונה שזכתה בנובל, שביקשה, עם היוודע דבר זכייתו של הנדקה, לנתק בין איכות היצירה לבין דעותיו של האיש.

אבל בעידן הזה, בו התנהגות אנושית בתחום המוסרי מתפרשת כתעודת זהות של כל יצירה, אי אפשר לנתק. בעידן החדש הזה, כולנו יודעים, התנהגות פוגענית כלפי נשים — אפילו היתה רק מילולית — תעורר זעם ציבורי נגד אדם ויצירתו. הזעם מוצדק בעיני, משום שכשיוצרים עוסקים בהפצת דעות גזעניות, שוביניסטיות או תמיכה ציבורית ברוצח המונים, הם רותמים את ההערכה וההוקרה ליצירתם ואת מעמדם הציבורי כדי להפיץ דעות כאלה. איש לא היה מקשיב לנהג מונית אוסטרי ממוצא סלובני שהיה מביע הבנה לרצח אלפי מוסלמים, אבל להנדקה, עטור הילה בינלאומית של פרוזאיקון, משורר ודרמטורג מוכשר ביותר, הקשיבו ועוד איך, והוא הרי ידע שמקשיבים. ורצה שיקשיבו.

הסופר לואי פרדינאן סלין ("מסע אל קצה הלילה") היה תומך נלהב בפשיזם ואנטישמי. הוא לא זכה בנובל, אבל ז'אן פול סארטר שכן זכה היה מעריץ נלהב של סלין וגם תמך בחמר־רוז', האחראית לג'נוסייד של מיליונים בקמבודיה.

מישל פוקו, שלא זכה בנובל, חיבב את מפעלות האייטולה חומייני וראה בו נציג של קידמה לאיראן. חורחה לואיס בורחס לא זכה בנובל אף שאין ספק בגאוניותו הספרותית משום שחיבב את אוגוסטו פינושה, הרודן הצ'ילאני שאחראי למותם של אלפים ולה"העלמות" של אלפים אחרים. דוריס לסינג היתה בנעוריה קומוניסטית־סטליניסטית אדוקה, אבל יחד עם אינטלקטואלים אחרים התפכחה, אולי מאוחר מדי, וידעה להודות — בכתביה ובמאמריה — בטעות המרה ובשקר שחברי המפלגה סיפרו לעצמם.

לא תמיד ניחנים יוצרים גדולים בתבונה פוליטית תואמת, אבל הנדקה מצליח לשלב עיקשות, טמטום ויהירות בכל פעם שהוא נדרש להסביר כיצד, כשהעובדות ידועות יפה, הוא עדיין מחזיק בעמדותיו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו