בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"ביקורת טלוויזיה","items":[]}

"לא ייאמן" היא סדרה דידקטית ומהפנטת שמעוררת אי נוחות כפולה

סיפורה של נערה בסיכון העוברת אונס אכזרי מכווץ את הבטן, אבל ההמתנה לגאולה כלשהי הופכת את הצפייה לחסרת נשימה. לקראת סופה, העלילה גובלת בטרחנות וגורמת לצופה להרגיש כמו במחזה מוסר ולא בסדרת טלוויזיה

40תגובות
מתוך "לא ייאמן". הלכה נגד כל מה שמקובל בז'אנר
צילום מסך מתוך Netfl

הצפייה בסדרה "לא ייאמן" בנטפליקס, של היוצרת סוזנה גרנט, מעוררת אי נוחות כפולה. האחת מהפנטת ומצמידה את הצופה לטלוויזיה, ואילו השנייה גורמת לרצות לכבות את המכשיר ולברוח. הראשונה היא אי נוחות שנובעת מהסיפור שמתחיל את העלילה: מארי, נערה בסיכון ממדינת וושינגטון שבארה"ב, נאנסת אונס אכזרי, אבל טיפול חסר רגישות מצד הרשויות וסביבתה הקרובה מביא אותה לחזור בה מתלונתה. חייה השבריריים של מארי הולכים ומידרדרים. הסיפור שלה מכווץ את הבטן, אבל ההמתנה לגאולה כלשהי הופכת את הצפייה לחסרת נשימה.

בפרק השני העלילה מתפצלת, ופונה אל שתי בלשיות בחלק אחר של ארה"ב, במדינת קולורדו, שחוקרות שורה של מעשי אונס שבוצעו על ידי אדם שידע לטשטש היטב את עקבותיו. עבודתן של שתי הבלשיות היא ההיפך הגמור מהמהלך הרשלני של החקירה בוושינגטון. כאן מגיעה אי הנוחות האחרת, זו שמעוררת רתיעה מהסדרה — הדידקטיות שלה, שבאה לידי ביטוי גם במהלך העלילתי שלקראת הסוף גובל בטרחנות, וגם בדיאלוגים שחלקם כתובים כמו פעולה בתנועת נוער (של פעם, היום זה רק ממתקים). הכל כל כך נכון אצל הבלשיות, לעומת הגברים שחקרו את האונס של מארי, עד שזה מרגיש כמו מחזה מוסר ולא כמו סדרת טלוויזיה.

אולי גם בשל היותה מבוססת על סיפור אמיתי, הלכה "לא יאמן" נגד כל מה שמקובל בז'אנר, והשתחררה בכך מכמה קלישאות עיקשות במיוחד: שתי הבלשיות שמובילות את החקירה אינן טיפוסים בודדים עם נטייה להתמכרות או עם סוד אפל. שתיהן חיות בזוגיות שנראית יחסית משמחת, לאחת מהן יש גם ילדים. בדרך כלל, אם כבר נשים מובילות סדרת מתח אמריקאית, הן צריכות לענות על מודל יופי מסוים. ואילו כאן, האחת (טוני קולט) מבוגרת מן המקובל, והשנייה (מריט ובר) ניחנה בגזרה מלאה מן המקובל. שתיים מתוך שלוש השחקניות הראשיות: ובר, המגלמת את הבלשית דובל, וקייטלין דיוור, שמגלמת את מארי, עושות עבודה מצוינת. השלישית, קולט, מגלמת בצורה פחות משכנעת דמות שנכתבה ביד גסה יותר.

למרות הפגמים הברורים, בסופו של דבר הרצון להמשיך לצפות מנצח, והאפקט המצטבר מעורר הרבה מחשבות. לא רק על יחס בין גברים ונשים, אלא גם על יצירה טלוויזיונית שמובלת על ידי אתיקה פמיניסטית. האתיקה הזאת באה לידי ביטוי מובהק בטיפול הטלוויזיוני בקורבנות, לעומת התוקף. כאן הסדרה נמנעת מהמוסר הכפול של סדרות העוסקות בפשעים מיניים, ולא מאפשרת שום רגע של התענגות פרוורטית ממעשה התקיפה. וכך, בכל שמונת הפרקים, בקושי נראית כתף נשית חשופה. האנס, לעומת זאת, מצולם במערומיו המלאים. על כל מעלותיה ופגמיה, מציבה "לא יאמן" אופציה חדשה ומעניינת ליצירה שכולה חשיבה אחרת, א־פטריארכלית במובהק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו