בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"ביקורת טלוויזיה","items":[]}

"זהו זה": מטורללים ומתוקים יותר מתמיד, עם טקסטים חלשים

הביצועים היו מופתיים, כולל המוזיקה של גרוניך, ולמרות שהם יתקשו להתחרות ברייטינג של "ארץ נהדרת", "זהו זה" בכאן 11 היא עוגן של נחמה בימים רעים

97תגובות
מתוך פרק החזרה של "זהו זה"

הטלוויזיה שידרה בשחור לבן, לטלפון היו חוגה, כבל ותקע, ולי היתה מכונת כתיבה קטנה וניידת, חדשה ונוצצת ששמחתי להקיש בעזרתה טורים מזדמנים לעיתון "דבר". בחדשות סיפרו לנו ש"מבצע ליטני" היה מאוד נחוץ, ב"חינוכית" לימדו מתמטיקה ואנגלית, ו"זהו זה" ביקשה להיות תוכנית תרבות לנוער, עם קטעי מעבר מבדחים ומשמחים. ואז קרה הלא־ייאמן: קבוצה של כותבים מוכשרים נורא, מענת גוב המנוחה דרך ב. מיכאל ואפרים סידון, ייבדלו לחיים טובים ומצחיקים, חברה לכשרונות הקומיים המוכחים של חמישה מופלאים — והשאר הוא נוסטלגיה מתוקה, מלבבת ל–20 שנות התוכנית שליוותה את חיינו מ–1978 עד 1998, בגלגולה האחרון ב"רשת" בערוץ השני המלבלב.

נוסטלגיה היא עניין מתעתע: נדמה לנו שאנחנו מתגעגעים לתוכנית שאהבנו כל כך, אבל למעשה אנחנו מתגעגעים לעצמנו כפי שהיינו בעת שאהבנו. כדי להימנע מן הכשל וכדי לא לשכשך באמבט געגועים חמים, ביקשתי משני בני 19 הספונים בבית בעל כורחם לצפות יחד איתי באיחוד של "זהו זה". דומם ישבו, נבוכים וספקנים, ולבסוף שאלו אם היה מצחיק. ניסיתי להסביר, אבל כשמתחילים להסביר הומור, טעמו ניטל לגמרי: כך אירע עם אותם צופים כשניסיתי לתווך להם את הקלאסיקה של הגשש החיוור. מסכנים שכמותם, לעולם לא יוכלו לומר "צפרא טבא גברת זליבנסקי" או לבצע חיקוי חובבני של יאצק.

פרק האיחוד של זהו זה - דלג
פרק האיחוד של זהו זה

אבל מי שיכול, מי שיודע ללהטט בגימטריה בקול פלצטו כמו הבבא בובה, מי שזוכר את מלחמת המפרץ בחיוך במקום לחשוב כמה מטומטמים היינו ואיך התחבאנו מאחורי יריעות ניילון מפני טילים עם 250 ק"ג חומר נפץ — חש ודאי את החמימות הנעימה ברגע שמושונוב ובר אבא, גידי גוב וקושניר ודב'לה גליקמן הפציעו על המסך. והם מוכשרים כשדים, מדויקים בתזמון הקומי, מטורללים ומתוקים כפי שהיו ועוד יותר מזה.

גם משלמה גרוניך, שהעשיר את "זהו זה" המקורית בעיטורים מוזיקליים מופלאים, לא נגרע דבר. מקטע הפתיחה שבו אחד אחד הם נקראים לדגל ועד לקרדיטים, הביצועים היו פשוט מופתיים. זה לא רק מושונוב ובבא ההיפראקטיבי המקפצץ, נכס צאן ברזל של ההומור הישראלי לדורותיו: כל החמישה הביאו אל המסך את אותו ברק קומי שאיפיין אותם בימיהם הגדולים, וגם את אותה תחושה מתעתעת שאינם מתאמצים כלל, שהיא סימן ההיכר של אלגנטיות בכל אמנות שהיא.

אבל הטקסטים, אויה, לא נטענו באותה אנרגיה של חיוניות מתפרצת, באותו ליטוש מקצועי של המבצעים. "זהו זה" היתה תמיד מוגבלת בטווח הקומי של אמירותיה: בלי פוליטיקה, בלי סאטירה, תכנים לצפייה משפחתית בלבד, בלי רשעות ונשכנות. כשההיצע על המסך בעוד יום של קורונה כולל את "ארץ נהדרת" באותה שעת שידור, את תם אהרון ושחר חסון בכאן 11 ואת הקדימון של איחוד ה"קומדי סטור", הפער בין יכולות הביצוע לכתיבה ניכר עוד יותר.

וכך, הקטעים נעו בין המביך ממש למלבב מכוח זיכרוננו. גליקמן, אמן הטרלול החינני, הביא למסך דמות של סוחר שמועות בווטסאפ במערכון פורים במתנ"ס. מה ששמו בפיו של בראבא כיאצק היה צפוי מדי ונטול פאנצ'ים אמיתיים. הבבא בובה היה, ובכן, בבא בובה: הכל נשען על הביצוע הנפלא. הטקסט — בינוני מינוס. "פרנויה", הקטע המוזיקלי שביצעה החמישייה יחד עם שלמה גרוניך, הצטיין בקדרותו ובנשכנותו והיה לרגע שיר מחאה מבורך בזמנים קשים ומכוערים.

ואז הגיעו הזקנים על הספסל, גם הם ותיקי מלחמת המפרץ, ושברו לי את הלב. לא בגלל מה שאמרו ולא בשל הביצוע שהיה, שוב, לא פחות ממופתי, אלא בגלל המחשבה שהם לא נשמרים לנפשותיהם ולא מקפידים על ריחוק של שני מטרים זה מזה, ושכולם — כמוני — קבוצת סיכון של הישראליות של פעם, כשעוד היה לה סיכוי.

כיוון שהם מוכשרים כל כך, צריך למצוא להם עוד כותבים ראויים שיהפכו את "זהו זה" למפלט הקומי של שני הדורות שגדלו עליהם. הם נכס תרבותי מקורי, חשוב ומרנין, וטוב שחזרו למסך. המצביעים בשלט קבעו: 25 אחוז לערך ל"ארץ נהדרת" ששודרה במקביל, וגם מספר דו ספרתי ל"האח הגדול". תאגיד השידור פרש מוועדת המדרוג, כיוון שתכניו משודרים גם בפלטפורמות דיגיטליות שהוועדה אינה מנטרת, ולעתים לא סופרים כך מאות אלפי צפיות. מכל מקום, "זהו זה" ודאי תניב נתון שהוא שיא למאמצים הקומיים של של כאן 11, ועדיין - לא מתחרה ב"קשת". כפי שלימדנו זה עתה ממנהיגנו הדגול, הרוב לא קובע, והזכות לצחוק עדיין נתונה גם למיעוט, כולל לקבוצות הסיכון. לפחות עבורן, "זהו זה" היא עוגן של נחמה בימים רעים. הלוואי שיחלפו, הלוואי שתישאר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו