בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אף אחד לא סיפר את הסיפור המזרחי שלנו. אז אני מספרת אותו בעצמי"

ההצגה החדשה של הבמאית והיוצרת חנה וזאנה גרינולד, "בלוק 30", מראה שההזנחה והשתקת ההיסטוריה מתקיימות גם כיום

33תגובות
"בלוק 30". להחזיר את הקול למי שהוא נלקח ממנו
רות לביא

"לא נעים לספר, אבל אם עושים חישוב מהיר מתברר שבבלוק 30, שהפך לערד 14 והיום ליצחק צוקרמן, יש 64 דירות. ובכל דירה יש משפחה שהיא אומללה בדרכה שלה, אם לצטט רוסי אחר. ומתוך 64 המשפחות כמעט שליש הרוסות לגמרי. אתם בוודאי שואלים מה ההבדל בין אומללה להרוסה, אז אומללה זה אומר שאין לה כסף, והרוסה — שהיא מנסה להשיג אושר בדרכים לא חוקיות, והסוף אומללות גדולה עוד יותר. אז במשפחות ההרוסות תמצא נרקומן, אלכוהוליסט או גנב או רמאי או סתם אלימות. ויש גם משפחות חוקיות לגמרי. אבל לא נעים לספר על זה. רק נגיד שלמרות הכל המשפחות היו חמות. חום אנושי. אמיתי אוריגינלי. כזה שאפשר לחוש. ובכלל את החום האנושי הזה אפשר למצוא רק פה, ולא בשיכוני צמרת בצפון. שם אולי יש להם הכל, אבל הם באמת אומללים" (מתוך "בלוק 30" מאת נפתלי שם־טוב).

הסיפור "בלוק 30", יחד עם "אח קטן" של רונית מטלון ו"חיזו בטטה" של סמי ברדוגו, משולבים בהצגה חדשה של הבמאית חנה וזאנה גרינולד ו"אנסמבל הפרחות" בתיאטרון הערבי־עברי ביפו. "רציתי סיפורים שעוסקים בשכונה, במזרחים, שיספרו את הסיפור ההיסטורי", אומרת וזאנה (54). "זה התחיל בשני סיפורים שלומדים לבגרות בספרות: 'אח קטן' ו'חיזו בטטה'. ואז, בשיחה עם נפתלי (שם־טוב) הוא סיפר לי על 'בלוק 30'. אחרי שקראתי אותו הבנתי שזה הזום־אאוט של שני הסיפורים האחרים. ההצגה מאפשרת לנו זום־אין וזום־אאוט לשיכון; גם להתבונן במרקם היחסים בתוך הבית וגם לצאת החוצה מהבית לשכונה ואפילו מחוץ לשכונה. זאת סביבה שיש בה ניכור ויחסי קרבה, יחסי כוח, והסיפור הוא סיפור של אנשים ונשים שנרמסים על ידי הממסד".

וזאנה גרינולד מציינת שסיפורו של שמעון יהושע, שעליו מבוסס סיפורה של מטלון "אח קטן", מעסיק אותה כבר שנים רבות. יהושע הרחיב את בית משפחתו בכפר שלם ב–1982, כנראה ללא אישור, ובעת ביצוע צו הפינוי נורה למוות על ידי שוטר. "לקחו אנשים בכפר שלם, שמו אותם בדירות של 55 מטר וכשהם רצו להרחיב לעצמם ירו בהם", היא אומרת. "היו הרבה הפגנות אז; כפר שלם בערה. אני הייתי בת 17 ורציתי לדעת מה בדיוק קרה שם. הסיפור הזה נמשך עד היום, כמו מה שקורה בדיור הציבורי ובמאבקים נגד פינוי תושבים. הבמה של 'בלוק 30' מספרת את הסיפור הזה. פרידה שהם, מעצבת ההצגה, הציעה שהמסך האחורי יהיה דף השער מ'מעריב' ביום שבו נרצח יהושע. עליו אנחנו מקרינים את כל ההצגה. יש הרבה אימג'ים בתפאורה שהם מצד אחד קונקרטיים ומצד שני סימבוליים - למשל התחלת ההצגה בפעולת הטאטוא. מה הם מטאטאים שם? זה לא לכלוך. יש שם טאטוא של ההיסטוריה".

וזאנה גרינולד מגיעה מעולם התיאטרון הקהילתי, שם עבדה כבמאית במשך שנים. "התיאטרון הקהילתי הראשון שעשיתי היה בכפר שלם", היא מספרת. "באחת ההצגות שם אמר אחד המשתתפים: השכונה הזאת יפה מכדי שישאיר אותה לעניים כמונו. עכשיו המשפט הזה מקבל מקום בהצגה החדשה".

בלוק 30 - דלג

הדרך האמנותית של וזאנה גרינולד קיבלה תפנית כשמלאו לה 40, אז העלתה את ההצגה "פעפעג'ינה", המבוססת על סיפורה האישי. "מבחינתי ההצגה היתה מפץ", היא מספרת. "הרגשתי שהיא משנה אותי וגם משנה רבים אחרים. שמתי על הבמה פיסה מהחיים שלי וזאת היתה פיסה מהחיים שלהם. ואז סלי ארקדש ואני עשינו את 'פרחה שם יפה'. ההצגה הזאת היתה אירוע מפכח עבור הרבה מאוד אנשים. אנשים באו שוב ושוב לצפות בה. זה הפך להיות אירוע קהילתי. מישהי כתבה לנו שהיא לקחה דייטים שלה ל'פרחה שם יפה' כדי לבדוק אותם לפי התגובה שלהם", היא מספרת בחיוך.

העבודות של וזאנה גרינולד עוסקות בהצטלבות של זהות מזרחית, מגדר ומעמד. "אני רואה בעצמי יוצרת פמיניסטית מזרחית שמביאה את הסיפור שלי וגם את הסיפור של הקולקטיב שאליו אני שייכת", היא אומרת. "אני מרגישה שיש לי אחריות לעשות את זה כי זה לא קורה בתיאטרון הישראלי, וגם אם זה קורה, אני לא אפגוש את המורכבויות ואת הדילמות שמעסיקות אותי. לכן אני אחראית לייצג את עצמי, למצוא את אמצעי המבע, הסמלים. התפקיד שלי הוא גם לחפש בדפי ההיסטוריה ובדפי הפרוזה ולהחזיר את הקול למי שנלקח ממנו הקול". כך עשתה, בין השאר, בהצגה "יולדות", העוסקת באמהות מזרחיות שילדיהן נחטפו מהן. "התיאטרון הוא אמצעי לספר סיפור וגם אמצעי למאבק אקטיביסטי ופוליטי", היא מסבירה.

שיר הפרחה - דלג

בעשור האחרון היצירות של וזאנה גרינולד נוצרות דרך עבודה בקבוצה של שחקניות ויוצרות המרכיבות את "אנסמבל הפרחות", בהן סלי ארקדש יחזקאל, אביטל מישל מאיר, עדן אוליאל ומוריה בשארי־ליפשיץ (האחרונה משחקת ב"בלוק 30" לצד ישי בן משה וכפיר לבנה קאלו). אנסמבל הפרחות מקוות לקבל הכרה כקבוצת תיאטרון גם באופן רשמי מטעם משרד התרבות. באחרונה הן יצרו גרסת כיסוי ל"שיר הפרחה", כתגובה להסרת המלה מהשיר בהופעות הפסטיגל בדצמבר בשנה שעברה. בהתאם לערכים שמקדמת הקבוצה, גם שיטת העבודה של וזאנה גרינולד היא שיתופית, פמיניסטית וחברתית. "ההתייחסות שלי לצוות השחקניות מדגישה את החוויה האישית וההיסטורית שלהן", היא מספרת. "זה גם מתוך ההבנה שיש לי אחריות לספר את הסיפור הזה. לקח לי זמן להבין את זה, ואי אפשר לנתק זאת מהמפגש שלי עם השחקנים ועם הקבוצה. לבד לא הייתי יכולה לעשות את זה. אנחנו קבוצה שמוּנעת מסולידריות וערבות הדדית ואנחנו לגמרי מאמינות בצדקת המעשה. יש לנו כבר גוף עבודות רציני של תשע יצירות ואנחנו כל הזמן ממשיכות לחפש חומרים חדשים, גם למחקר וגם להעלאה תיאטרונית. אנחנו עוסקות לא רק בתוכן אלא גם בצורה. אנחנו מחפשות שפה תיאטרונית להביע את מה שאנחנו רוצות להגיד, להציג אלטרנטיבה. אנחנו לא עושות בידור. במובן הזה ההצגות שלנו גם לא פשוטות לעיכול".

ואכן, כצופה, תמיד יש תהליך של עיבוד אחרי ההצגות של קבוצת הפרחות. כשסיימתי לצפות ב"בלוק 30", שהמינימליזם הוויזואלי שלו העביר את הניכור, הקושי, המורכבות - לא יצאתי בתחושת קתרזיס, אלא נותרה בי מועקה. זאת כנראה התוצאה של עבודת מחקר מאומצת ושחקנים שנדמה כאילו הם באמת תושבי השיכון. אחרי שתי הצגות בכורה בתיאטרון הערבי־עברי, ההצגה תשוב ותועלה בתחילת מאי השנה.

חנה וזאנה גרינולד. תיאטרון פואטי ופוליטי
דניאל בר און

"במשך העבודה על ההצגה כולנו היינו שותפים, שותפים למאבק פוליטי", מוסיפה וזאנה גרינולד. "בעצם בכל העבודות שלי זה מה שקורה. זו לא רק עבודת משחק של שחקן, זו לא עבודת דמות. אתה מתחיל לחפור בעצמך, למצוא את נקודות החיבור שלך. אנחנו מגייסים אותך לספר את הסיפור הפוליטי ואתה לומד איפה אתה חי, איפה העיוורון שלך כשחקן. אחרי שאתה מרכיב את המשקפיים הפוליטיים, אתה כבר לא יכול שלא לראות".

"בלוק 30ֿ", סיפורו של שם־טוב, מלווה את העלילה מתחילתה ועד סופה. "זה סיפור בשפה אחרת, שמתבונן על השכונה בפרספקטיבה אחרת", אומרת וזאנה גרינולד. "סיפור סרקסטי, מקאברי כמעט. הגיבור לא חי שם, אלא חוזר לשם, וזה מה שמאפשר לנו גם בהצגה להסתכל על הדברים בעוד דרך. זה סיפור שמזכיר לאנשים את מה שהם אולי כבר לא רוצים לזכור. הסיפור של נפתלי מצחיק וכואב; את צוחקת מבלי להבין למה. נפתלי מחזיר אותנו לבלוק בעיניים של מי שעזב אותו, שאלה גם העיניים של מרבית הצופים, שגם הם וגם אנחנו כבר לא נמצאים בבלוק הזה". אבל נרצה או לא נרצה, אנחנו תוצר שלו.

הסיפור של שם־טוב אינו מומחז כמו שני הסיפורים האחרים; הוא מסופר בקריינות על גבי צילומים של שיכונים במקומות שונים בישראל. "צילמנו בלוקים בכל מיני מקומות בארץ, וצילמנו אותם היום, לא בשנות ה-50", אומרת וזאנה גרינולד. "המראות שאת רואה, ההזנחה הפושעת, הריקבון - זה קורה בשנת 2020. בהיבט הזה את רואה שהדברים לא השתנו, להיפך, הם נעשו קשים יותר. בצילומי השיכונים היה לי רצון להגיד משהו על המקום. כמו בהצגה 'פרחה שם יפה', שיש בה הציטוטים שנאמרו על המזרחים, גם פה יש אסמכתה - הצילום של השיכונים. במקביל, אני תמיד מחפשת ביצירה שלי את המקום הפואטי. לכן בחרתי לצלם את השיכונים במצלמה נוסעת, זזה. מדי פעם היא נעצרת, מסתכלת פנימה לתוך אובייקט ואז ממשיכה". כמונו. כמו החיים. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו