בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קצרי רוח

ואז אני מטלטל את הראש ואומר לעצמי: אידיוט

משבר הקורונה עלול להחזיר את התיירות, הענף הכי צומח בעולם, לימי הביניים המסתגרים. בינתיים, קשה במיוחד להיות אסייתי ואיטלקי, וגם אני חוטא בפרנויות

44תגובות
תיירים בלובר, 5.3, 2020
Francois Mori/אי־פי

התמונה הזמנית המצטיירת כרגע היא של ארמגדון. מבחינת התיירות, בישראל ובעולם, זו מלחמת יום הדין. להיות או לחדול. האם בחלוף המשבר הזה, כאשר המגיפה תסולק, נשוב להיות תיירים כמו שהיינו בקיץ שעבר? נינוחים, שלווים, מסבירי פנים לנוסעים מכל העולם? אוהבי סינים, יפנים ואיטלקים?

ממש בימים אלה קורים כמה דברים שהשפעתם עלולה להתגלות כארוכה הרבה יותר מימיו של הנגיף. הדברים האלה גם לא עוסקים כרגע בהשלכות הכלכליות של הבעיה. לכל מי שעוסק בתיירות או מקורב לענף ברור שזו תהיה שנה נוראית. 2020 היא שנת המגיפה ותיירות נפגעת מכל משב רוח. מגיפה גלובלית היא מכה קשה לכל מי שמתפרנס במישרין או בעקיפין מתיירות. הלוואי שבעוד כמה חודשים נוכל להיזכר בה כסופה חולפת.

תיירים בקולוסיאום ברומא, איטליה
Andrew Medichini/אי־פי

אלא שרשימה זו עוסקת בדברים אחרים. החשדנות כלפי בני אדם היא הבולטת בהם. כמו תמיד היא מלווה בגזענות. המפלצת הזו מזנקת במהירות הבזק מכל חרך של חולשה. קשה עד אין קץ להיות היום תייר בעל חזות אסיאתית. אני מודה (דברים אלה נכתבים בחופשה בנורבגיה) שהמחשבה הזו חולפת בכל פעם שפוגשים תיירים שנראים אסייתים. גם אם שומעים איטלקית מוטב אולי להתרחק מעט. רגע לאחר מכן אני מטלטל את הראש ואומר לעצמי שאני אידיוט.

הבעיה רחבה אפילו הרבה יותר. היסטורית. במשך 30 השנים האחרונות התרגלנו לכך שהעולם פתוח. מסך הברזל נפל, סין נפתחה לזרים, קובה מארחת למופת ומעט מאוד מקומות נותרו סגורים או מוגבלים בפני התייר הסקרן. זה משתנה כרגע לנגד עינינו. יש עכשיו מקומות שאי אפשר לנסוע אליהם. וזה כה מצער. העולם הולך או כושל לאחור. העולם הוא מקום פחות טוב בגלל השינוי הזה.

כחלק מן הנסיגה המהירה הזו עולה חשיבותן של מדינות שלמות, ענקיות. אסור לנסוע לאיטליה! מה? איך ייתכן? היא הרי ארץ ענקית. גבולות מדיניים שנדמה היה שפגה חשיבותם חוזרים למרכז הבמה. זה אף פעם לא יצר דברים טובים. עצם המחשבה על טיול — בעיני צורך אנושי בסיסי — נתפסת בימים אלה כסוג של שיגעון, על גבול חוסר האחריות. היו תקופות כאלה בהיסטוריה, כאשר רק מי שהיה חייב נסע. צליינים, חיילים ומשוגעים נסעו. האחרים סחרו בעיר בה גרו. קראנו לזה ימי הביניים.

עניין אחר הוא הזמן. התרגלנו שאפשר לתכנן נסיעה וחזרה ממנה במושגים של שעות. אשוב ביום רביעי בשמונה בערב. עכשיו מסתבר שייתכן שכך — או שאשוב שבועיים אחר כך או לעולם לא. הזמן חזר להיות גמיש.

זה מזכיר את עולמם של נוסעים גדולים מן העבר. מגלה הקוטב הדרומי, רואלד אמונדסן, יצא ב–1903 למסע תגליות שנמשך שלוש שנים. איש לא ידע אם ומתי ישוב. לך תדע לאן יטוסו בעוד שבוע המטוסים.

אפשר לשוב ולקוות שהסקרנות ותאוות המסעות של כולנו, זו שהפכה את התיירות לענף הצמיחה המהיר בעולם, תשיב לנו את חדוות הנסיעות וההנאה מהן בדיוק כמו שהיו. הלוואי. ובכל זאת, חשוב ללמוד גם מן הימים האלה, הפחות נעימים, לקחים שעוסקים רובם ככולם במגבלות שלנו כבני אנוש, כחלק מקהילה, כאנשים ששומרים על שלוות הנפש שלהם. נסיעה טובה ובריאות מצוינת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו