למה לנסוע לסקי באלפים כשאפשר לקפוץ לקפריסין - טיולים - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה לנסוע לסקי באלפים כשאפשר לקפוץ לקפריסין

לכתבה
המרינה בלימסול. כשבחוף שמשי, בהרים יש חורף מהאגדות Getty Images IL

חצי שעה טיסה מכאן או הפלגה של יממה בספינת מפרש ברוח נכונה – קפריסין היא מזרח ומערב, עתיק וחדש, יווני וטורקי ובריטי ורוסי, ים והר, בקלווה ליד אח מבוערת – ערבוביה שהופכת אותה למקום מרתק שלעולם יתגלה בו משהו חדש. תחנה ראשונה במסע באגן הים התיכון

20תגובות

מאות ספרים, מחקרים ויומני מסע לא החליטו עד היום אם יש מאפיין משותף לכל ארצות אגן הים התיכון ואם התרבות הים תיכונית קיימת בכלל או שהיא המצאה. לים עצמו שלל שמות שקראו לו עמים שונים: הים הגדול מבוא השמש, הים שלנו, הים האחרון או הים העליון. בימי הביניים התחילו לקרוא לו הים התיכון, ואילו ההתייחסות לארצות השוכנות סביבו כחטיבה היסטורית, גיאוגרפית ותרבותית אחת התחילה רק בשלהי המאה התשע־עשרה.

לטוב ולרע, הים־תיכוניות מזוהה בתודעה (המערבית כמובן) עם נוף עצי זית, כרמים ופרדסים ואקלים חם ושמשי. כך גם טבוע הדימוי של האדם הים־תיכוני: שחום, שופע שיער סמיך, נינוח, חברותי ושמח ולא לוקח ללב אבל גם יצרי, ילדותי וצעקני, ערמומי ולא כל כך ישר אבל נצמד לערכים מסורתיים. התיאור הזה לוקה ברומנטיזציה סטריאוטיפית, ואילו תיאורי הנשים הים־תיכוניות בספרות המערבית משקפים פנטזיה מנוגדת לדימוי של האירופית המאופקת והקרה. האשה הים־תיכונית שהספרים האלה מתארים היא לוהטת, יצרית וחושנית, נדיבה ושופעת אהבה אבל גם רגשנית, שתלטנית, קולנית ובגלל כל אלה כמובן מסוכנת.

אלבר קאמי וז'קלין כהנוב הציעו את הים־תיכוניות כאפשרות ההומניסטית ביותר, שבכל התנגשות בין עיקרון לאדם מעדיפה את האדם

היום כבר ברור שהתמונה מורכבת, מגוונת, עשירה ורב־תרבותית הרבה יותר, ועם זאת קשה להתעלם מהחוטים הדקים אך החזקים של היסטוריה, חברה ותרבות המקשרים הלוך ושוב בין כל הציוויליזציות הקדומות והחדשות, המדינות, העמים, הקהילות והתרבויות לחוף הים התיכון. אותו הים שתיירים רואים בו גן עדן תכול, שטוף שמש ושליו, ואילו יורדי הים הכירו כבר בעת העתיקה את הסכנות האורבות להם בסופות החורף ובהשתוללות המלטמי בקיץ. הספרות הנהדרת שתיארה את הסערות האלה היא אבן השתייה של התרבות המערבית.

מפת מונטנגרו

במבוא לספר אנתולוגיה ים־תיכונית (הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד עם המרכז לתרבויות הים התיכון באוניברסיטת תל אביב, 2004) כותב העורך יעקב שביט כי הממשות ההיסטורית של עולם תרבותי בעל יסודות משותפים רבים היתה באגן הים התיכון הרבה לפני ש"גילו" או "המציאו" אותו. "מה שהומצא", טוען שביט, "הוא הגדרתו כמרחב גיאו־היסטורי הומוגני פחות או יותר, בעל תכונות מוגדרות ומובחנות. התמונה של עולם ים־תיכוני והדימוי של ים־תיכוניות הם ה'המצאה' שביצירתה נטלו חלק היסטוריונים, גיאוגרפים, אנרתופו־גיאוגרפים, משוררים, מחברי רומנים, תיאורי מסע וספרי בישול, וגם מדינאים, רובם ככולם היו בני אירופה שמצפון לאלפים ולא ילידי חופיו של הים התיכון".

מאז התנפצו גלים רבים אל החופים האלה ונכתבו ספרים רבים בידי הים־תיכוניים עצמם. וביניהם שני ענקים: אלבר קאמי וז'קלין כהנוב. שניהם הציעו את הים־תיכוניות כאפשרות ההומניסטית ביותר, שבכל התנגשות בין עיקרון לבין אדם מעדיפה את האדם. קאמי הסתכסך עם סארטר וחבורתו כשכתב "אני מאמין בצדק אבל אגן על אמי לפני שאגן על הצדק". כהנוב, שהאמינה שלהיות ים־תיכוני פירושו להיות בבית בכל מקום (ואולי גם לא להיות בבית בשום מקום), כתבה ש"אדם, עם כל פחיתות־ערכו, חשוב יותר מעיקרון, עם כל קדושתו״.

ההגדרה הזאת היא הדבר יקר הערך והנפלא ביותר שאני מוצאת במרחב הדינמי הזה שנקרא אגן הים התיכון. ולנוכח כל העושר שהוא פורש לפנינו ותחושת הבית הפשוטה שהוא מציע, זאת גם ההזמנה הכי מפתה לצאת למסע.

ואם רוצים להבין משהו על הים התיכון, כדאי להתחיל מקפריסין. חצי שעה טיסה מכאן או יממה של הפלגה בספינת מפרש ברוח נכונה, האי הזה קרוב לכאן עד כדי כך שחסידי הבית השלישי מאמינים שהוא חלק מארץ ישראל, ורחוק מכאן עד כדי כך שאפשר לשכוח בו את כל העולם.

הרחק מ"הכל כלול"

ביום חמישי בבוקר, סוף נובמבר, תכלת הים בחוף פירגוס (pyrgos) נראתה כאילו החורף לא יגיע לעולם. המים היו נעימים וכמה שחיינים בודדים נהנו מהשלווה. במרחק נסיעה של כמה עשרות קילומטרים משם ניתך גשם מעורב בברד על העיירה פלטרס (Platres) שבהרי הטרודוס, ועל פסגת ההר צנח שלג חרישי. העצים העתיקים התכסו בשמיכה צחורה וערימות רכות נערמו על הכביש. בבית המלון הקטן המשקיף אל היער הבעירו אש באח, מזגו תה אנגלי ויין חם והגישו בקלווה. בארבע אחר הצהריים שקעה השמש ובחלונות נדלקו האורות הססגוניים של חג המולד.

קפריסין היא התגשמות של חלום. תמיד היתה, ועכשיו יותר מתמיד, ובחורף יותר מכל עונות השנה. הערבוביה המרהיבה של מזרח ומערב, עתיק וחדש, יווני וטורקי ובריטי ורוסי, ים והר, אגן הים התיכון ואירופה על כל ההיבטים התרבותיים וההיסטוריים ועל כל רובדי הזיכרון – הופכת אותה למקום מושך ומרתק שלעולם יתגלה בו משהו חדש.

טיפין־טיפין מגלים ישראלים בשנים האחרונות את הקסם הנסתר של קפריסין. לא מדובר בעשרות אלפי הנופשים במלונות "הכל כלול" המתגעגעים לגן העדן האבוד של אנטליה שנגנז בגלל התקררות היחסים עם טורקיה ומחמיצים לחלוטין את היופי והתרבות של האי (כמו את הקסם העשיר של איי יוון). גם לא במהמרים שעוברים בשדה התעופה של לרנקה בדרך לקזינו. אלה הם בעיקר גימלאים שהתאהבו באי, קונים בתים בכפרים קטנים בפאתי לרנקה, פפוס או לימסול, מטיילים באופניים או חורשים את ההרים באופנועים ומעבירים זה לזה מידע על טברנות משפחתיות, משתלות סודיות, כנסיות זעירות, ימי חג שתיירים לא נחשפים אליהם בדרך כלל, יצרני שמן זית ובתי מלאכה קטנים שמייצרים דבש חרובים, שמן זית וממתקים מסורתיים. קפריסין קרובה מספיק לנכדים בבית אבל מספקת את חוויית הניתוק המיוחלת, הקפריסאים מדברים בניב כבד שגם דוברי יוונית מתקשים להבין, אבל אפשר להסתדר באי גם באנגלית הישראלית הצולעת כי האנגלית כאן באמת עדיין שפה שנייה. כך או כך הפתיחות, הרצון הטוב ונועם ההליכות הפשוט מחממים את הלב ומגשרים על כל קושי תקשורתי.

אלה שהתאהבו באי ומעבירים זה לזה מידע על טברנות משפחתיות, משתלות סודיות, כנסיות זעירות, יצרני שמן זית ובתי מלאכה קטנים

הקהילה הישראלית מצטרפת לשתי קהילות גדולות – הבריטית והרוסית – שהשפעתן על הכלכלה, החברה והתרבות בקפריסין גדולה. ספק אם התושבים החדשים שחוזרים כל חודשיים־שלושה הביתה יטביעו חותם על האי, אבל כמה יוזמות פרטיות ישראליות, שאת רובן מובילות נשים צעירות ומוכשרות, כבר מעוררות כאן עניין: טיולי אוכל וחוויות ייחודיות, ספורט אתגרי ומסעות לנשים או לקבוצות קטנות, חתונות מעוצבות ועוד.

פרט לכל אלה, והרבה לפניהם (ולפני המרגלים וסוכני המוסד שבאו להתנקש באנשי ספטמבר השחור ואחרים), היו ויהיו תמיד השייטים. עבורם האי השכן הוא התחנה הראשונה ליציאה מהארץ בעיקר לכיוון יוון אבל גם תחנה שקופצים אליה פעמים אחדות בשנה. שייטים ותיקים זוכרים את קפריסין הישנה שדיממה בתום מלחמה שקרעה אותה לשניים והפכה רבים מאזרחיה לפליטים בארצם. הם מתקשים לשכוח את רצח שלושת הישראלים במרינה לרנקה אבל גם לא יתעייפו מלספר את שבחי הטיולים, הזיווניה והפורלים ישר מהנחל אצל אליזבת, אחת מעמודי התווך של הקולינריה והחברה באי, שמקדמת תמיד כל אורח במסעדה הענקית שלה בפלטרס בחיוך אימהי רחב.

לא פחות מזה זוכרים כולם את הדרך אל האי וממנו הביתה. בימים של טרום ג'י־פי־אס היה הניווט בסרגל, בעיפרון ובמחוגה (בד בבד עם הטלטולים וההקאות) בעשרים ושש או שלושים השעות מכאן לקפריסין שיעור הימאות הטוב ביותר שאפשר להקנות לסקיפר מתחיל.

קפריסין נראתה אז מיושנת, ראשונית וקסומה, אבל מאז השתנתה מאוד. תמיד קיימה קשר רב ערוצים עם המזרח, אבל התפתחה כחלק מאירופה ולבה קשור בחוט אמיץ ליוון. כל שליטיה מאז שחר ההיסטוריה באו מפה ומשם. ממצרים ומצרפת. מטורקיה ומגרמניה. מאשור ומוונציה. לכן היה בה הכל מכל העולמות, אבל בשנים האחרונות היא קוסמופוליטית ופתוחה יותר מתמיד וגם יודעת הרבה יותר טוב איך עושים תיירות לכל עת ולכל אדם. בספטמבר שעבר בלבד ביקרו באי יותר מ־600 אלף תיירים. קפריסין מציעה גן עדן מגוון לאורחים לרגע, אבל מי שרוצה יכול להתחיל בה מסע מרתק אל העבר ולהתחיל אולי להבין משהו על המרחב כולו. כמה היא נעימה, קפריסין. איזו מארחת משובחת שהיא. וכמה טוב היא יודעת להסתיר את הפצע הכואב שלה.

פתרון שתי המדינות

בימי קדם קראו לה אלשיה (Alashiya). שֵׁשׁ־בְּרִקְמָה מִמִּצְרַיִם הָיָה מִפְרָשֵׂךְ, לִהְיוֹת לָךְ לְנֵס; תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן מֵאִיֵּי אֱלִישָׁה, הָיָה מְכַסֵּךְ, התפייט הנביא יחזקאל, ורוב החוקרים מסכימים שמדובר בקפריסין. כדי להבין את ההיסטוריה העתיקה והמפוארת של האי מומלץ מאוד להקדיש כמה שעות טובות לסיור במוזיאון הארכיאולוגי בניקוסיה, ורצוי בליווי הדרכה מקומית, אחרת קשה לתפוש את עוצמת האוסף שדוגמית מעניינת ממנו אפשר לראות במוזיאון הימי בחיפה.

המוזיאון הארכיאולוגי ניקוסיה
JENS KALAENE / Picture-Alliance

הממצאים – שמתחילים משרידי המגורים הקהילתיים בשלהי התקופה האפיפלאוליטית ושרידים ראשונים שמעידים על ספנות באגן הים התיכון מהתקופה הניאולוטית (לפני כ-11,000 שנה) ואפילו שרידי חתול שנקבר עם בעליו (חתול! בקפריסין! לא במצרים!), נמשכים בשרידי הקברים מהעיר סלאמיס ובכדים מרהיבים מתקופת הברונזה, מתעדים את הפולחן הקדום, את המרד הגדול ברומאים (שהיהודים לקחו בו חלק משמעותי) ואת ההתנצרות – מספרים את ההיסטוריה המורכבת של האי על שלל כובשיו, מלכיו, ציי האניות, קשרי המסחר והפוליטיקה הסבוכה המשפיעה עליו עד היום.

האשורים, המצרים, היוונים, הלומברדים, הצלבנים, הטמפלרים, הצרפתים, נסיכות ג'נובה, הוונציאנים – לא בסדר המדויק הזה ולא רק הם – מי לא שלט באי הזה. מי לא ראה בו נכס אסטרטגי אדיר ומי לא ניסה לעצב אותו כדמותו וכדתו. שייקספיר השתמש בקרב הגדול של הצבא הוונציאני נגד העותמנים בקפריסין כרקע לטרגדיה של אותלו. הוא העמיד את הגיבור שחום העור בראש הצבא הוונציאני שאכן נחל בקרב ההוא מפלה צורבת. ב-1571, בטבח המוני של תושבי ניקוסיה ושריפה וביזה של עשרות כנסיות, חנכו העותמנים את 307 שנות שלטונם באי.

שייקספיר השתמש בקרב הגדול של הצבא הוונציאני נגד העותמנים בקפריסין כרקע לטרגדיה של אותלו. הוא העמיד את הגיבור שחום העור בראש הצבא הוונציאני

המעבר לשלטון הבריטי היה הדרגתי ונקבע סופית עם התרסקות האימפריה העותמנית בסוף מלחמת העולם הראשונה. עוד קודם, בסוף המאה ה-19, כבר התחבר הסיפור הלאומי הקפריסאי עם הלאומיות היוונית, ה"רעיון הגדול" וה"אנוסיס" – השאיפה לאיחוד של כל היוונים שחיו באסיה ובאירופה ובמזרח התיכון לכלל אומה אחת. אצל לאומנים קפריסאים מהדהד הרעיון הזה עד היום.

בספרו "הלימונים המרים של קפריסין" מתאר הסופר הבריטי לורנס דארל את הקרע בין תומכי האיחוד לבין אלה שצידדו בחלוקת האי בין טורקים ליוונים ב-1953, כשהבריטים, כך הוא מגדיר בנימוס, החלו להרפות את אחיזתם בקולוניות. למעשה הם הסתלקו משם סופית רק ב-1960, אבל מחזיקים כמה בסיסי צבא עד היום. הקרע – שקפריסאים רבים מאשימים את הבריטים בהחמרתו בגלל שיטת "הפרד ומשול" הידועה – הלך והתרחב עד שביולי 1974, ב"מבצע השלום בקפריסין" ששמו הפנימי היה "מבצע אטילה", פלש הצבא הטורקי לאי לדכא את כוחותיו של הגנרל גריוואס שחוללו הפיכה צבאית בעידוד הקולונלים מהחונטה ביוון.

פרט ללאומנים מתנגדי פשרה התומכים ב"זו שלנו זו גם כן", נראה שהכל מייחלים לפתרון פוליטי שירפא את הפצע ויבנה לקפריסין עתיד בלי גדרות תיל ובלי מעברי גבול חשדניים

כולם הפסידו במלחמה המיותרת הזאת. בסוף אוגוסט, כשהאו"ם הצליח סוף סוף להכריז על הפסקת אש, 200 אלף קפריסאים יוונים נמלטו מהצפון לדרום ומהצד השני נמלטו 60 אלף קפריסאים טורקים. חצי מתושבי האי היו לפליטים בארצם. השליש הצפוני של האי נשאר בידי הצבא הטורקי שהכריז עליו מיד בתור רפובליקה עצמאית (שפרט לטורקיה אין מדינה בעולם שמכירה בה), והבירה ניקוסיה נחצתה לשתיים.

טראומת העקירה והפליטות חילחלה עמוק אל החיים באי. בסוף נובמבר, בהופעה משותפת עם ענקית הזמר היווני דימיטרה גלאני (Dimitra Galani), בתיאטרון ריאלטו בלימסול, עצר לרגע הזמר המארח מיכאליס חאג'יאניס (Michalis Hatzigiannis) את רצף השירים הקצביים וכמעט ללא ליווי מוזיקלי פיזם בשקט שיר ערש עתיר מאוואלים בעגה הקפריסאית. חג'יאניס עצמו נולד בניקוסיה אבל הוריו גלו לשם מהעיר הצפונית היפהפייה קיריניה (Kyrenia), שלפני המלחמה היתה המרכז העירוני התוסס והמקסים ביותר באי. זה שיר מעיר מולדתי, הוא אמר, והקהל הזיל דמעה.

עמוק בלב הקפריסאי פועמת אפוא הגאווה על העבר המפואר, מהולה בתיאוריית קונספירציה (מבוססת למדי) שלפיה "כולם רוצים את האי שלנו" ובכאב הקרע והפליטות שאין לו נחמה. על כל אלה נוספת הזיקה העזה ליוון, שמתבטאת באלפי נימים בתרבות, בחיי היומיום ובשפה. יוון, עם ההיסטוריה המסוכסכת שלה רווית הדם והדמעות, דתה הלאומית והרגשנית ושפתה המהפנטת, נוכחת כמשפחה אהובה. אמנם בחיי היומיום, בטעמים ובניחוחות, במלים ובביטויים ובמוזיקה העממית שזורה היטב גם ההוויה הטורקית, אבל בחשיבה הפוליטית הנוכחות היוונית עצומה ואף מייצרת מחלוקת פוליטית לא פשוטה.

ככל ששיחות הפיוס בין שני חלקי האי בתיווך האו"ם מתקדמות, קוראים מאמרי המערכת של עיתוני השמאל והמרכז המתון למנהיגות ולציבור להתנתק מההתרפקות על הרעיון של יוון הגדולה ולברוא מחדש את הריבונות הקפריסאית שתייצר מקום לשני הלאומים. יש המדברים (שוב) על חלוקה לשתי מדינות, ואפילו הנשיא הואשם בהתלבטות בין שתי העמדות – איחוד או חלוקה. אבל פרט ללאומנים מתנגדי פשרה התומכים ב"זו שלנו זו גם כן", נראה שהכל מייחלים לפתרון פוליטי שירפא את הפצע ויבנה לקפריסין עתיד בלי גדרות תיל ובלי מעברי גבול חשדניים.

מה זה מזה

בדרך חזרה מהשלג בטרודוס עברנו שוב בפלטרס. כמו עיירות רבות בקפריסין, היא מחולקת לפלטרס עלית (פאנו) ופלטרס תחתית (קאטו), ומזו העליונה אפשר להגיע למילומריס (millomeris). מילומריס הוא מפל יפהפה. מימיו נופלים מגובה של כ-15 מטר והוא אחד ממפלי המים הטבעיים הגבוהים בקפריסין. עד לשנים האחרונות ידעו עליו רק טיילים שיצאו לטרק בהרים, אבל עכשיו מובילות אליו מדרגות נוחות ויש אפילו שביל עפר מתפתל שאפשר לרדת בו במכונית. האזור כולו מציע רשת צפופה של מסלולי תרמילאים, שבילי אופניים ונתיבים אינסופיים לאופנועי שטח. לאחרונה התחילו להשכיר באי אופני הרים למשפחות וליחידים, והביקוש עצום. גם לתיירים שמחפשים ספא מעולה בנוף שליו, לחובבי יקבים וטיולי דרך יין או למי שמבקשים דווקא להצטרף למשלחות ארכיאולוגיות יש אפשרויות בילוי לא מעטות.

בחורף אין כמעט כפר או עיירה בהרים שאינם מצדיקים ביקור ולינה של לילה אחד לפחות, כולל ארוחה טובה מול האח המבוערת. יש כאן בתי מלון קטנטנים, בנויים על צלע ההר בלב היער, ובימים של שלג אפשר להתבלבל ולחשוב שנסענו הרחק מכאן לשוויצריה או לעיירה סקנדינבית שכוחת אל. בין דצמבר לפברואר מציעות טברנות רבות גם הופעה חיה של מוזיקה יוונית ומקומית־עממית. ארוחה במקום כזה איננה שעה וחצי של זלילה וקצת מוזיקה. היא בילוי של חצי יום עד שהעיניים נעצמות ממתק היין או מחריפות הזיווניה ומעומס האוכל הרב שנערם על השולחנות.

יש כאן בתי מלון קטנטנים, בנויים על צלע ההר בלב היער, ובימים של שלג אפשר להתבלבל ולחשוב שנסענו הרחק מכאן לעיירה סקנדינבית שכוחת אל

דרושה כאן הערת אזהרה. גם מי שמכיר את המטבח היווני עלול לטעות ולחשוב שהוא יודע מה להזמין. עדיף להניח לבעלי הבית לייעץ לכם. המסורת הקפריסאית הגאה פותחת שולחן שגם יוונים מבטן ומלידה מתעלפים מולו. כי זאת לדעת: המזה (MEZE) הקפריסאי, פרי מסורת רבת שנים, רחוק מאוד מארוחת טעימות ובשום אופן איננו "מנות ראשונות". קפריסאים נהנים לנוד בראשם לתיירים שהזמינו מזה והתעקשו גם על מנות עיקריות ולא ידעו את נפשם מרוב צער אל מול השפע המבוזבז. יש מזה בשר ויש מזה דגים, והשיא הוא המזה המכיל את שניהם. מדובר בעשרות (!) מנות לגמרי לא קטנות מכל טוב האי שבמסעדה טובה, ויש מאות כאלה בכפרים ובעיירות ובערים, מספקות חוויה קולינרית מסחררת.

קפריסאים נהנים לנוד בראשם לתיירים שהזמינו מזה (MEZE) והתעקשו גם על מנות עיקריות ולא ידעו את נפשם מרוב צער אל מול השפע המבוזבז

הם מגישים מתאבנים מגוונים לרבות טחינה מופלאה וגבינת חלומי חמה, פירות ים, מוסקה נימוחה, שפטליה (סוג של נקניק ביתי מבושל שמוגש חם. עדיף לא להיכנס ליותר מדי פרטים בעניין המרכיבים, אבל טעים להחריד, ובלעדי לקפריסין), דגיגים מטוגנים, צזיקי, עלי גפן ושלל ממולאים אחרים, ירקות ברוטב – וכשהסועדים כבר כמעט מחוסלים מתחילות להגיע מנות הבשר (או הדגים, או שניהם), כולל שיפודים. ואז, אם מישהו עוד מסוגל לטעום משהו, מגיע היהלום שבכתר, הקלפטיקו (kleftiko).

הפירוש המילולי הוא "גנוב", והמאכל הוא בשר כבש שנאפה לילה שלם על גחלים בתוך בור מכוסה באדמה כדי שלא יבחינו בעשן העולה ממנו. לגבי מקור השם הדעות חלוקות, ולא ברור אם זהו מאכל של גנבים שנמלטו להרים מהמשטרה או, כפי שגורס הסיפור ההרואי יותר, ארוחה של לוחמי המחתרת שהסתתרו בהרים מפני המשטרה הבריטית או הצבא הטורקי. כך או כך, הקפריסאים אופים את הקלפטיקו בתנור חימר, אטום כל הלילה על גחלים רוחשות, בעטיפת בצק עם תפוחי אדמה שלמים. וכאמור, מכיוון שקפריסין של היום קוסמופוליטית מאוד, מבחר המסעדות האסיאתיות, מסעדות השף וכמובן פיש אנד צ'יפס או בליני וקוויאר – גדול ומצוין, ואפשר לגוון.

נולדו עם כפית קונפיטורה

בחזרה לנמל הבית עצרנו אצל קתרינה, מוסד קפריסאי מהולל ונכס לתיירות. היא מייצרת את הממתקים המסורתיים שידועים גם בבלקן ואפילו ברוסיה, ודוברי היוונית קוראים להם "ממתק בכפית" (glykó tou koutalioú). הממתק בכפית הוא סוג של קונפיטורה: פרי שעובר תהליך בישול לא ארוך מדי בשפע סוכר, וטובל בסירופ של עצמו. שאלתי את קתרינה אם היא משתמשת במדחום סוכר כדי למצוא את הרגע המדויק שבו הסירופ מוכן והיא הביטה בי בחמלה. "הוא מוכן כשהוא נראה כמו עיניים של שועל", היא אמרה.

בקפריסין לא נשאר אפילו שועל אחד, וספק אם קתרינה ראתה פעם שועל חי. אבל הסירופ שלה מושלם. היא בהחלט לא היחידה. באי יש מבשלות ממתקים כמעט בכל כפר ועיירה. הפירות המשומרים היפהפיים, חלקם מתובלים במסטיכה שמיובאת מהאי היווני כיוס, נולדו בתור כיבוד של עניים בלי מקרר חשמלי או חנות מכולת, כאלה שאופים בעצמם את הלחם ומנצלים כל פרי וצמח מתפוזי בר ועד עלי פלרגוניום לימוני וענפי רוזמרין. את הממתקים מגישים בצלוחית זכוכית עם כפית זעירה, קנקן מים צוננים וקפה רותח, והנפש שבעה.

סוצוקוס (Soutzoukkos) – מעדן מאגוזים או שקדים טבולים בפאלוזה שהקפריסאים תולים לייבוש כמו נקניקים ארוכים.
MLReed / Shutterstock.com

בשווקים נמכרים גם דבש החרובים וכל מוצריו, לרבות סוכריות ו"פסטלי" (pasteli), ממתק סומסום יווני שממלאים כאן בעיסת חרובים במפעלים ביתיים קטנים. בקיץ חוגגים ממתקי הענבים המסורתיים: פאלוזה (palouzée), שלמרות שמו הצרפתי הוא קינוח קפריסאי בלעדי, מעין פודינג על בסיס ענבים, סוכר, אגוזים, שקדים וקינמון, וסוצוקוס (Soutzoukkos) – מעדן מאגוזים או שקדים טבולים בפאלוזה שהקפריסאים תולים לייבוש כמו נקניקים ארוכים.

מדינת שכבות

הרחובות בערים הגדולות של קפריסין מתנוצצים בימים אלה בשפע אורות צבעוניים וקישוטים. שוקי חג המולד בכיכרות המרכזיות בערים, שיישארו פעילים עד תחילת ינואר, נראים כמו תפאורה מהאגדות ולידם חזרו לשמח את הילדים הקרוסלות ודוכני הלוקומדס, הסופגניות הקטנות הטבולות בדבש או סירופ סוכר. כמו כל החיים כאן, גם החגים הם ערבוביה של מסורות ישנות וחדשות: בבקרים משכימות סבתות ואמהות עם צלוחית עלי זית כתושים במים ריחניים ומברכות את כל החדרים בבית ואת כל בני המשפחה, לא לפני שהן מנשקות לפי הסדר את האיקונות התלויות על הקיר. ולקראת החג ייערכו בתיאטראות ערבים של מזמורי חג המולד.

אבל גם להקת תיאטרון מלונדון מגיעה השבוע עם "צלילי המוזיקה" והבלט המקומי יציג את "מפצח האגוזים", וב-31 בדצמבר, ערב ראש השנה שהוא החג הכי חשוב כאן (חוץ מפסחא), יתיישב נשיא הרפובליקה בכיסא השמור לו בקתדרלת סנט ג'ון. הפטריארך ינהל את הטקס, ואחריו ייצא הקהל הרב שיצטופף בקתדרלה העתיקה והקטנטנה, המעוטרת ציורי קיר מרהיבים, וילך הביתה לארוחה הדשנה. בחצות יוארו השמים בזיקוקי דינור, בטברנות ישירו שירים עממיים יווניים ומקומיים עם הרבה אמאן־אמאן וכינור בכייני. בברים הרוסיים תישפך הוודקה כמים ובפאבים הבריטים ישתו בירה וג'ין, ובכל הבתים יפרסו בבוקר את עוגת החג המסורתית שבחשו לתוכה קוביות זעירות של ממתקי פרי, צימוקים ואגוזים, השקו אותה בברנדי שלושה ימים ולבסוף ציפו אותה בשמלת מרציפן לבנה וקישטו אותה בעלעלים ופרחים מסוכר ושוקולד. כך העוגה הזאת, וכמותה גם קפריסין: רבת שכבות, עסיסית ויפהפייה.

                                         * * * * * * * * * * * *

קונפיטורת קומקווט של כריסטינה

איזה מזל שבדיוק עכשיו עצי הקומקווט (תפוזון סיני) עמוסים פרי כתום נפלא. אפשר לקטוף אפילו מהעצים ברחובות, כמו שכריסטינה עושה. כריסטינה היא כאמור כוכבת בקפריסין, ואורחת מבוקשת בתוכניות בוקר בטלוויזיה. דוברי יוונית מוזמנים לחפש ברשת ומי שלא מבין יוכל לעקוב אחר התהליך.

כריסטינה אוהבת לתבל את הוראות ההכנה בסיפורי המשפחה שלה ומפזרת טיפים לרוב. לטענתה, ה"גליקו" (הממתק בכפית) הזה קל להכנה במיוחד. הכל יחסי, כמובן, ולכן העדפתי להקל קצת יותר. עם כל הכבוד למקצוענות הקפריסאית, למי יש כל כך הרבה זמן.

כמות הסוכר במתכון גבוהה במיוחד אבל לא מומלץ להפחית. לסוכר יש תפקיד חשוב בשימור הפרי.

צנצנת ריבה

חומרים:
1 קילו קומקווט
1 קילו סוכר
2 כוסות מים
מיץ מחצי לימון
(אפשר להוסיף מקל וניל או 3-2 פרוסות ג'ינג'ר טרי, אבל לא חייבים)

הכנה:
1. בשיפוד עץ או מתכת מנקבים את הפירות כמה פעמים (כריסטינה אומרת "כמו צלב").

2. ממלאים מים בסיר גדול. מכניסים את הפירות, מביאים להרתחה. מרתיחים עוד 10-5 דקות, מסננים. חוזרים על הפעולה 3 פעמים. ההרתחה מוציאה את המרירות מהפירות.

3. מכינים את הסירופ: מערבבים 2 כוסות מים עם קילו סוכר בסיר, מתחילים להרתיח, מוסיפים את הפרי. מבשלים על אש בינונית תוך הסרת הקצף וערבוב בכף עץ עד שהסירופ מתחיל להסמיך. מי שיודע איך נראות עיניים של שועל יחכה שהסירופ יקבל צבע כזה בדיוק. מי שמחזיק בבית מדחום סוכר יחכה עד שהסירופ יגיע ל-106 מעלות צלזיוס. מי שלא מכיר שועלים ואין לו מדחום ייקח צלחת קטנה, יכניס למקפיא לכמה דקות, יוציא ויטפטף סירופ בכפית על הצלחת, ויעביר אצבע באמצע תלולית הסירופ. אם הערוץ שהאצבע סימנה לא נסגר – הסירופ מוכן. אם לא – צריך להמשיך לבשל.

הטיפ של כריסטינה: בשלב הזה מורידים את הסיר מהאש, ומניחים אותו בצד עד למחרת או לפחות 12 שעות. עקרות הבית היווניות מכסות את הסיר במגבת ולא במכסה. אפשר לוותר על השלב הזה או לקצר אותו, אבל הוא בהחלט תורם לספיגת הסוכר בפרי.

4. אחרי 12 שעות או לילה סוחטים לתוך הסיר חצי מיץ לימון ומבשלים עוד 10 דקות או רבע שעה עד שהקונפיטורה נראית כתומה־זהובה מבריקה והסירופ סמיך. מוציאים את הפרי בכף מחוררת ומכניסים לצנצנות מעוקרות (בתנור, פתוחות, בתבנית עם מים רותחים) או לפחות נקיות והכי חשוב (אומרת כריסטינה) שיהיו לגמרי יבשות. מוזגים את הסירופ על הפרי וסוגרים. אם הצנצנות מעוקרות אפשר לשמור בחוץ במקום קריר. אם לא – עדיף במקרר.

מגישים בצלוחית עם כפית קטנה ליד קפה שחור רותח ומים קרים (אפשר גם על לחם וחמאה אבל כריסטינה תעשה לכם פרצוף שלא נדע).

הרשמה לניוזלטר

התפרצות הקורונה - כל מה שחשוב לדעת כל יום אצלך במייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות