קסטלוריזו: הכירו את האי היווני הסודי שכל השנה מפנטזים לחזור אליו - טיולים - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכירו את האי היווני הסודי שכל השנה מפנטזים לחזור אליו

לכתבה
קסטלוריזו. דרך ארוכה ומייגעת מובילה אל אחד המקומות היפים ביותר שיש Heracles Kritikos / Shutterstock

מה יש בו בקסטלוריזו, אחד מ-12 האיים הדודקנזיים שלאורך חופי טורקיה, שמכשף כל מי שמגיע אליו? תחנה שנייה במסע באגן הים התיכון

24תגובות

מחלון ביתה בפיראוס מביטה החברה שלי ויקי אלכסנדרטו כל בוקר אל הים ולפי צבע המים וגובה הגלים היא מחליטה איזה מצב רוח יהיה לה היום. לכחול יש אלף גוונים, ויקי יודעת מאז שהיא זוכרת את עצמה. היא נולדה באי הירוק קפלוניה שבים האיוני, אבל מכיוון שאביה היה פקיד בכיר במשרד הממשלתי לענייני הים האגאי והתחבורה הימית היא הפליגה איתו הרבה במסלול שבין קוס ורודוס לבין פטמוס, לרוס ואיים דודקנזיים נוספים. אולי זה מה שעורר אצל ויקי את יצר הנדודים. כשבגרה וסיימה את הלימודים באתונה הצטרפה למשרד החוץ והסתובבה הרבה בעולם. בכל השליחויות ובכל הארצות שחיתה בהן בילתה רק שנים מעטות בלי לראות ים. עכשיו, במחצית השנייה של חייה, היא שמחה לחיות שוב ביוון, אבל לגור באי לא עולה על דעתה. נראה שלא תחזור אפילו אל חופי הפלא הלבנים או אל מדרון החורש המרהיב של אי הולדתה.

לפני יותר מעשור, כשהגיעה לישראל בפעם הראשונה, היא הסתובבה שבוע שלם בתחושה קלה של מחנק. ואז לפתע קלטה: המדינה הנחמדה הזאת שלכם, היא אמרה לי, היא אי. צפונה, דרומה ומזרחה אפשר לנסוע רק עד שהגבול עוצר אותך. ממערב רובץ הים. הכל קטן וצפוף ואינטימי, כולם מכירים את כולם וכולם רואים את העולם כולו בתור "חו"ל" וחיים בתשוקה מתמדת לצאת לשם. ויקי חושבת שהישראלים לא נוסעים סתם. התנועה בנתב"ג היא בעיניה צורך עמוק של אנשי האי היבשתי המזרח תיכוני ששמו ישראל לנשום קצת מרחב.

למרות שקסטלוריזו הוא גן עדן עלי אדמות, הסיכוי שהמוני תיירים יציפו אותו פתאום מתקרב לאפס

כמו כל יוונייה, והרבה יותר מכל יוונייה, ויקי – שמכירה את האיים הדודקנזיים ויודעת עד כמה הם שונים מהאיים האיוניים וכמה שתי הקבוצות האלה שונות מהאיים הציקלדיים וכך הלאה - לא מדברת על "האיים היווניים" באופן כללי. מאות איי יוון המיושבים, המאות הנוספים שאינם מיושבים וכל האיונים הקטנים שחלקם שמורות טבע - יוצרים מכלול בלתי ניתן להכללה, שלל עולמות שונים זה מזה בפרטי פרטים. אפילו החוט המקשר ביניהם – השתייכותם למדינה וללאום היווניים - חדש יחסית, עניין של כמה עשרות שנים, לסיפור ההיסטורי המורכב והעשיר שלהם. גם השפה היוונית מתפצלת בהם לדיאלקטים, ולשונות אחרות חילחלו אל היום-יום ואל שמות המקומות והאנשים והזיכרונות.

ככל שהנוסע בים התיכון חוזר אליהם, כך הוא מבין שכל מה שחשב ודימיין ותיאר לעצמו בעקבות ספרים שקרא וסרטים שראה וחלומות שחלם נכון רק בחלקו ולפעמים שגוי ממש. יופיים אכן עוצר נשימה. שלוות הנפש שהם מציעים לתייר המזדמן אכן נפלאה, אבל דימוי החיים הפסטורליים מתעתע. תשאלו כל מי שנולד באי, בעיקר באי קטן, ולא עזב אותו כל ימי חייו.

מפת האי קסטלוריזו

ברוכים הבאים לאירופה

ואף על פי כן, ואולי גם משום כך, אי אפשר שלא לחזור פעם אחר פעם אל כל אחת מקבוצות האיים האלה, המפוזרות ורחוקות זו מזו מרחק רב. בגלל הנוף המשכר, בגלל הפשטות הענווה ובגלל העושר המגוון עד אין קץ של התרבות, הספרות, השירה והמוזיקה והאוכל הנהדר שהם הביאו לעולם מאז ימי קדם ועד עכשיו. וכשיוצאים בספינה מישראל ועוצרים לילה או שניים או שבוע או חודש בקפריסין, הדרך נפתחת ונמשכת לשני כיוונים אפשריים: אל חופי התכלת הצלולים של טורקיה עם העיירות היפהפיות שלאורכם, או אל המקום הנעלם מן העין, המתגלה רק ברגע האחרון עם הכניסה למפרץ, שם יורגוס לזרקיס עומד על הרציף ומחכה שתזרקו לו חבל וכמו אביו לפניו הוא יקשור את הספינה שלכם לאחד מעמודי האבן בפתח המסעדה שלו ויגיד יאסאס, הלו, בונג'ורנו, לכמה זמן?

לפני שנים הוא ואחיו הגדול ממנו לזרוס היו אומרים ביוונית או אנגלית או איטלקית "ברוכים הבאים לאירופה". זאת משום שהשייטים הגיעו בדרך כלל מהעיירה הטורקית השכנה קאש או בסיום הפלגה ארוכה (30 שעות) מקפריסין או אפילו מחיפה (65 שעות לפחות), והמפרץ הנסתר הזה הוא הקצה הכי דרומי של היבשת שנחשבה פעם הכי מפותחת ונאורה. אחר כך בא תור הזהב של התיירות בטורקיה, והאירופים, שנהנו מהאירוח העילאי, מהשירות המסור עד הפרזה ומהאסתטיקה המעודנת של עיירות החוף שעברו התפתחות מואצת, לא התרשמו מהמעגן המיושן עם שתי המסעדות היחידות.

מאז שוב הכל התהפך. התיירים הגרמנים והבריטים מגיעים פחות לטורקיה, וקסטלוריזו פורחת ומשגשגת. לא רק מסעדות נוספות הוקמו שם, אפילו המאפייה, שפעם מכרו בה רק לחם וספנקופיטה (מאפה תרד שעוד ידובר בו כאן רבות) ובימי ראשון היתה סגורה, עברה לידיים חדשות (האופה האלבני השכיר קנה אותה מהבעלים הקודמים), פתוחה מחמש בבוקר וכבר הפכה למוקד עלייה לרגל לחובבי לחם שאור ומעדני פטיסרי. בבית הקפה כבר לא יושבים רק הגברים המקומיים וחמש מסעדות חדשות (בנוסף לשתיים הוותיקות ולשלישית שיושבת על צלע ההר) מציעות תפריטים נועזים ומצוינים. בקיץ נערכו כאן פסטיבל סרטים דוקומנטריים עם במאים טורקים ויוונים ותערוכות ציור, צילום ופיסול שלוו בסדנאות אמן, ואת מקום הדימוי המיושן של האי הנידח תפס דימוי אליטיסטי חדש.

כך או כך, מאז המשבר של 2008 וגל ההגירה הגדול בעקבות המלחמה בסוריה, רק לפליטים שמגיעים רטובים ומותשים בסירות גומי בחסות החשכה אירופה היא משאת נפש ואילו טורקיה היא הגיהנום שחייבים להימלט ממנו. הם יעשו הכל ובלבד שלא יחזירו אותם לשם. אנחנו, שמזלנו הטוב נתן לנו מולדת לצאת ממנה ולשוב אליה, נחזור גם לטורקיה בשמחה.

מה יש לעשות פה? למי אכפת?

אוהבי האי מעדיפים שלא יכתבו עליו ולא ידברו עליו. עד כדי כך הם רוצים אותו לעצמם. אבל אין מה לדאוג. אמנם משרד התיירות היווני משקיע הרבה בפרסום האי ומדגיש שקסטלוריזו, ששמו במפה הוא מגיסטי (הגדול, כי בארכיפלג שלו הוא באמת הכי גדול), שוכן במרחק שלושה מייל מהחוף הטורקי והטורקים (שמתעקשים לקרוא לו מאייס) משווקים אותו כאילו הוא שלהם בכלל אבל הוא לא סתם האי היווני הכי יפה אלא ממש גן עדן עלי אדמות; אבל למרות כל זאת, הסיכוי שתנועה המונית של תיירים תציף פתאום את קסטלוריזו מתקרב לאפס. מי שלא מגיע לסיור של יום אחד או כמה שעות בספינת תיירים מקאש הטורקית צריך לעבור עד אליו דרך ארוכה ומייגעת שמתאימה רק לימאים או למי שמוכן להיטלטל מאתונה לרודוס ומשם במטוס זעיר או במעבורת. וכשכבר מגיעים אליו - הוא כל כך אינטימי וצר ממדים שכל מה שיש לעשות בו הוא לשבת ולבהות במים, לשחות, לאכול ולשתות ולגלגל בעצלתיים שיחה עם חברים. לא שזה בילוי גרוע. להיפך, אבל לא מתאים לכל אחד.

המסעדה של יורגוס לזרקיס. בקסטלוריזו במעגן
כנרת אביבי בלוך

אז מה יש באי הזה שהוא מכשף כל מי שמגיע אליו וקושר אותו אליו עד שכל השנה הוא רק מחכה לרגע שיוכל לחזור? קשה להסביר. היופי הבלתי נתפש של המפרץ הסגור בין חמוקי ההרים הוא רק חלק מהתשובה. בכל שעה משעות היום, ויותר מזה ברגעי הזריחה והשקיעה, אפשר להביט מבלי להשתעמם לרגע אף על פי שלא קורה שום דבר. מחר אולי תגיע המעבורת הענקית בצהריים, תחסום את המפרץ וכעבור כמה שעות תצפור בקולי קולות ותפליג בחזרה. מחרתיים אולי תיכנס סערה. הדייגים והשייטים יחזקו את הקשירות. כולם יגיפו את התריסים שלא ייטרקו ברוח ויבשלו מרק דגים עם ערימות של אורז. אחרי שלושה ימים תחזור הדממה שטופת השמש והרציף יתמלא שולחנות ובני אדם.

כל מי ששוהה באי יותר משלושה ימים מכיר את ההרגשה: שקט ממכר אופף אותך לאט-לאט. קצב הדופק יורד. הצורך לדבר נעלם. אתה מסתכל בתדהמה על אנשים ששואלים "מה יש לעשות פה" ואין לך מענה וגם לא אכפת לך. מי שאין לו מה לעשות ממילא לא יחזור. שישאירו אותך פה לבד עם האוזו והזיתים והרוח הרכה שמלטפת לך את הפנים מתחת לסוכת הבוגנוויליה או על הסיפון שקשור קרוב מאוד לשולחנות הערוכים במפות נייר, צלחות לבנות, עששיות ופרחי בר. אחר הצהריים אפשר ללכת עד לקצה הרציף לרחבה של המלון ולרדת משם לשחות. המים צלולים וכחולים עד שאפשר לראות בהם כל דגיג. צבת ים ענקית, האטרקציה של האי, תשחה איתך במעגלים כאילו היא מזמינה אותך למחול. לפעמים יצטרפו אליה שני התינוקות המגודלים שלה. ואחר כך, בשעה היפה ביותר של היום, השמש תשקע והאורות בבתים יידלקו כמו מחרוזות צבעוניות לאורך קו המים וצלע ההר. כשהלילה יירד תתנגן במסעדות מוזיקה עממית והיא תיבלע בהמולת האנשים ושקשוק המזלגות והכוסות וכך עד חצות ועוד קצת כשיורדת על המפרץ הקטן דממה.

לא תמיד התגוררו בקסטלוריזו מעטים כל כך (לא יותר מ-150 או 200 בקיץ. משפחות ספורות בחורף). בתמונות הישנות של האי, מתחילת המאה העשרים, נראה המפרץ עמוס אוניות מסחר גדולות שעגנו כאן בדרך מאנטוליה שבטורקיה לביירות ומרודוס לקפריסין. כ-15,000 בני אדם התגוררו כאן בשנים ההן. קריסתה של האימפריה העותמאנית וגירוש היוונים מאנטוליה בשנת 1923 (האירוע שהיוונים קוראים לו בשם "הקטסטרופה של אסיה הקטנה" ואילו הטורקים מכנים "חילופי האוכלוסין בין טורקיה ליוון") ניתקו את קשרי המסחר, האי נדחק לשוליים והאוכלוסייה הצטמצמה.

רוב תושבי האי חיפשו עבודה וחיים חדשים הרחק מיוון. קבוצה גדולה במיוחד הגיעה לאוסטרליה, שם הם יצרו קהילה נפרדת בתוך הקהילה היוונית, עם כנסיות, מתנ"סים, עיתון ואגודת ידידים. בשנים האחרונות רבים מהם מגיעים לאי, משפצים את הבתים שהסבים נטשו וחוזרים בכל קיץ עם הילדים. בפרת' ובמלבורן הם חוגגים לא רק את החגים המסורתיים האורתודוקסיים-יווניים ואת יום העצמאות ויום ה"אוחי" (יום ה"לא", לזכר הסירוב של ראש הממשלה יואניס מטאקסס באוקטובר 1940 לאולטימטום של מוסוליני וההתקוממות היוונית נגד מדינות הציר במלחמה) אלא גם חגים מיוחדים של האי, כמו פסטיבל המים של 19 ביולי.

המסורת באי מספרת על נזיר מקומי שבערב 19 ביולי 1828, יום החג של אליאס (אליהו הנביא), שמח כל כך כשראה את תושבי האי חוזרים מהגלות שכפו עליהם העותמאנים, שקפץ למי המפרץ. מאז, בכל שנה ב-19 ביולי, כל מי שהולך על הרציף צפוי להיזרק למים ולהצטרף לחגיגה הגדולה או לפחות לחטוף דלי של מים על הראש. המנהג הזה קיים באיים אחרים ובפלופונז בתירוצים שונים, וביבשת הוא נחשב החג שבו הבנות ימצאו להן בן זוג. בכל רחבי יוון משיטים זרי פרחים על המים והשמחה גדולה. חג מיוחד אחר הוא 13 בספטמבר, יום השחרור של האי מהכיבוש האיטלקי ב-43'.

מתוך הסרט "מדיטרנאו" שצולם בקסטלוריזו. מכל הכיבושים של האי, האיטלקי חילחל עמוק במיוחד

ב-91' זכה באוסקר סרט איטלקי מצחיק ונוגה בשם "מדיטרנאו", שמגולל את סיפורה של יחידת חיילים קטנה שהגיעה בספינה לאי יווני קטן ונתקעה עליו שנתיים. החיילים מנותקים מההתרחשויות מחוץ לאי ולכן לא יודעים שהמלחמה הסתיימה. האי הוא קסטלוריזו, הסרט השאיר את שמו בבית קפה ובמלון באי, אבל ההיסטוריה לא היתה כך. מטאקסס אמנם אמר לשגריר האיטלקי באתונה "אוחי" (בעצם מה שהוא אמר הוא "בסדר, אז זאת מלחמה") והיוונים אמנם ניצחו במתקפה האיטלקית הראשונה, אבל האיים נכבשו במהירות והשחרור מהכיבוש האיטלקי היה באמצע המלחמה. זה היה שחרור למחצה בלבד. האנגלים שלטו על האי בערך שנה, וב-44', לאחר קרב קשה והרעשה אווירית כבדה, הגרמנים נכנסו במקומם. במהלך הקרב התפוצץ מאגר דלק והשריפה שפרצה מתוכו השתוללה בכל האי והשמידה 2,000 בתים. הגרמנים העבירו את תושבי האי למחנה פליטים בנוסיראת שברצועת עזה (כן כן) והם חזרו רק עם סיום המלחמה כשהאי שב לידי הבריטים. רק באביב 1948 עבר האי באופן רשמי לריבונות יוונית.

הסיפור של קסטלוריזו הוא רק דוגמה אחת של ההיסטוריה המדממת ועתירת הכיבושים והתרבויות של הדודקניסה, 12 האיים שלאורך חופי טורקיה. הם נחשבים עדיין איי ספר, ועקבות הכיבושים, ההתקוממות, ההרג, השבי והגלות ניכרות בהם עד היום. איי הבירה שלהם היו תמיד רודוס וקוס, שחוץ מ"הכל כלול" או ממסלול הקניות שמספקים הקרוזים למיניהם, יש בהם שפע של אתרים היסטוריים מרהיבים מהעת העתיקה וזיכרונות כואבים מהמאות האחרונות.

הטבע ועונות השנה עומדים במרכז החיים באיים. הברכה "חורף טוב" והנהרה על הפנים כשהאביב מתחיל לפרוח בהרים אינן מן השפה ולחוץ

ברודוס, לא רחוק מהעיר הימי ביניימית היפהפייה המוקפת חומה אפשר לראות עדיין את החושות העלובות ששיכנו בהן פעם את הגולים מאסיה הקטנה. בקוס אפשר לשחזר את שבועת הרופאים של היפוקרטס במקדש המיוחס לו, ומשם לנסוע אל בית הקברות היהודי ולקרוא את הכתובות הפיוטיות וקורעות הלב בלדינו, עברית ויוונית על המצבות. יהודי הדודקניסה נלקחו לאושוויץ ביולי 1944 במעבורות משא שהנאצים העבירו מאי לאי עם רשימות מדויקות. עיריית רודוס הציבה לזכרם אנדרטה וקראה על שמם כיכר, ובבית הכנסת "קהל שלום" המשופץ במרכז העיר העתיקה הקימה הקהילה מוזיאון המגולל את סיפורם של יהודי 12 האיים.

הדודקנזיים אמנם קרובים מאוד פיזית לטורקיה (רודוס מול מרמריס, קוס מול בודרום, סמוס מול קושדסי ועוד) והשפעתה ניכרת היטב במאכלים, במוזיקה ובמושגים שחדרו לשפה, אבל מכל הכיבושים דווקא האיטלקי הצליח לחלחל עמוק במיוחד. אולי מפני שמוסוליני חלם לנכס את האיים האלה לאיטליה לנצח ושלטונו כפה את עצמו עליהם בכוח. הוא שלח אנשי צבא ופקידים להתיישב באיים ומינה אדריכלים ומהנדסים לתכנן מחדש את הערים בסגנון הרציונליסטי. בבתי הספר הכריחו את המורים ללמד אך ורק באיטלקית, ובני הדור שגדלו בשנות הארבעים מדברים איטלקית רהוטה. בקיץ אפשר לשמוע באי יותר איטלקית מאנגלית.

אבל אחרי שהמלטמי, סערת אוגוסט, נרגעת, והקיץ שנמשך עד סוף אוקטובר נגמר, והסופות מתחילות לסעור, האי מתרוקן מהמבקרים. בחורף סוגרים גם רוב התושבים את הבתים ונוסעים לאתונה או לערים אחרות. יורגוס לזרקיס נוסע עם מרי, אשתו הצרפתייה שהתמחתה באדריכלות של האיים הדודקנזיים ושיפצה רבים מהבתים באי, לאיסטנבול. אף שהממשלה מעניקה לתושבים סובסידיות כדי שהטורקים לא יטענו שוב לריבונות על האי, רק מעטים מסוגלים לשרוד כאן בקור וברוח הצורבת. אי בחורף הוא תכלית הבדידות. אפילו המצרכים מרודוס מגיעים בתדירות נמוכה. שלא לדבר על נסיעה לרופא שיניים, נניח, או לחנות כלי עבודה, עניין פעוט לכאורה שלתושבי אי קטן הוא משימת נסיעה לא פשוטה בכל עונה ובחורף דורש ממש תעוזה.

האיים הדודקנזיים אמנם קרובים מאוד פיזית לטורקיה והשפעתה ניכרת, אבל מכל הכיבושים דווקא האיטלקי הצליח לחלחל עמוק במיוחד

הטבע ועונות השנה עומדים איפוא במרכז החיים באיים. הברכה "חורף טוב" והנהרה על הפנים כשהאביב מתחיל לפרוח בהרים אינן מן השפה ולחוץ. גם המסורת הדתית חיה כאן בהרמוניה גדולה עם מזג האוויר והזמן. ארבעים יום לפני חג הפסחא, עם הצום הגדול שבו אסור לאכול שום מוצר מהחי וחיים על דיאטה דלה של ירקות וקטניות, האי מתחיל להתעורר. פה ושם מגיעים השייטים הראשונים. הבית הצף שלנו, פורטונה, שקראנו לה על שם אלת השפע ולכבוד הנשים הלבנטיניות אבל ביוונית פירוש שמה הוא סערה, אוהבת מאוד להגיע לכאן לקראת החג הכי יפה בשנה. חברים שהכרנו כאן, שייטים איטלקים וישראלים (שאנחנו פוגשים כאן יותר מאשר בתל אביב) ואחרים שבנו לעצמם בתי נופש כבר בסוף שנות השבעים כשהכל היה כאן זול עד להצחיק, מתיישבים שוב ביחד מתחת לבוגנוויליה כאילו הזמן לא קיים.

בחג עצמו נבנה המתח בהדרגה עד ל"אנסטסי", התחייה. ביום שישי הקדוש, שבקושי מבשלים או אוכלים בו משהו, נערות מקשטות בזרי פרחים את הסמטאות הצרות ואת ערש הדווי המפואר של ישו הניצב בכנסייה. ואז באה השבת הגדולה. הנשים מכינות את המגיריצה, המרק ששובר את הצום, עשיר באיברים פנימיים של כבש עם אורז וירקות ומתובל לפני ההגשה באבגו-למונו, תערובת של ביצים עם לימון. המרק יוגש לאחר הטקס בחצות.

חצי שעה לפני חצות כל תושבי האי, גברים צעירים וזקנים ונשים ונוער וטף, מתאספים בכנסייה ובידיהם דולקים ה-labatha (לאבאתה), נרות החג הלבנים. כל אורות החשמל באי כבים. בחשכה נראים רק הנרות. ואז מצלצלים הפעמונים 12 פעמים. הכומר מכריז בקולי קולות "כריסטוס אנסטי!" (ישו קם לתחייה) ואני נשבעת שזה רגע רב הוד ונהדר. הרחש הנרגש מסביב, דמעות הנשים ודנדון הפעמונים העליז ממחישים בכל פעם מחדש כמה הטקס הזה ראשוני, תמים וילדותי כמעט. בכנסייה של קסטלוריזו מלווים שלושה בריטונים מעולים ובראשם האח הגדול של יורגוס, לזרוס, במזמורים הביזנטיניים ההרמוניים-חגיגיים את העברת האש מיד ליד. כעבור רבע שעה האי כולו זוהר באור יקרות. כריסטוס קם לתחייה ואפשר ללכת הביתה, לסמן צלב עם עשן הנר, לזלול מרק ולהתפעל מהזיקוקים על ההר.

מעגן הסירות בקסטלוריזו.
כנרת אביבי-בלוך

למחרת בצהריים כל האי מעלה עשן בניחוח בשר, ואחר כך מבעירים בחצר הכנסייה מדורה ושורפים את יהודה איש קריות. כמו שאנחנו שרפנו את היטלר או נאצר בל"ג בעומר, כאן מלבישים בובה ענקית, זורקים עליה ענפים ומבעירים אותה. "אל תיקחי את זה אישית", ניסה הכומר לנחם אותי באחת הפעמים כשעמדתי מהורהרת לנוכח הנעל האומללה ששרדה מן המוקד. "זה לא נגדכם, רק מנהג". לא לקחתי. אחרי הכל, לא רק יהודה איש קריות היה יהודי, גם ישו, אבל זה לא נראה רגע מתאים להתקטנן. והלוא מילאנו את כרסנו באוזו וספנקופיטה ולחם פסחא ממולא ביצים צבעוניות לרוב ושום דבר לא אכפת.

לעולם לא נרים מפרש

ואז בא הקיץ. המלונות הקטנים והחדרים להשכרה מתמלאים, המעבורות הטורקיות באות והולכות פעמים אחדות ביום, ספינות המפרש מצטופפות במעגן וכל בוקר יוצאת סירה מלאה תיירים למערה הכחולה היפהפייה. עד שעות הלילה המאוחרות האוזו נשפך כמים וצחוקים מתגלגלים על הרציף. באפלולית השחר, כשאור השמש עדיין לא נח על המפרץ, ניקוס מאצוס יוצא אל הים בסירה קטנה.

ניקוס הוא לא דייג סתם ואפילו לא סתם דייג בן דייג. הוא רב אמן. הוא פיתח שיטות מופלאות של דיג בחכה ובחבל דק ובצלצל שהוא משליך ומרים בזריזות שלא תיאמן. הוא נולד בקסטלוריזו וחי בה כל ימיו. כשאנחנו מגיעים לאי הוא בא לתפוס לנו חבל ואומר סאלם עליכום כי מבחינתו אנחנו מהמזרח התיכון. הלב של ניקוס רחב כמו הים שהוא אוהב ומצולק כמו ידיו שנפצעו מאות פעמים בעבודה. מאז שהוא זוכר את עצמו הוא יוצא לים בחושך וחוזר באור עם הדגים בספינה המצוידת היטב שהיתה של אביו לפניו. עכשיו כבר לא. הדגה בים התיכון מתדלדלת מאוד והאיחוד האירופי משלם לדייגים שלא ייצאו לים.

הדייג ניקוס מאצוס.
כנרת אביבי בלוך

ניקוס הסכים לחתום לאיחוד וקיבל כמה עשרות אלפי יורו, ועכשיו הוא אומר שהוא פנסיונר ויוצא לדוג רק לעצמו כי ממש להפסיק הוא לא יכול. עכשיו כשאתה לא מוכרח להישאר אולי תעבור לגור במקום אחר, ניקו? אני שואלת, והוא מחייך אבל לגמרי מזועזע. כן, הוא מכיר את השיר הזה ששר פנדליס תלסינוס, השיר מהאי לרוס, "לעולם לא נרים מפרש". כן, הוא זוכר את השורה האחרונה שאומרת ש"במקום לנבול כמו עלי הנענע נוכל אולי לחיות אחרת, אולי נרים מפרש כמו יורדי הים שעוזבים מולדת ומגלים עולם". כן, הוא יודע שהם מקטרים שכל החיים הם רואים "אותם מראות מנומנמים של הנמל", שימשיכו ליילל. העולם שלו, כל העולם, הוא כאן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות