המקום שבו מתרחשת הגרסה הבלקנית של רומיאו ויוליה - טיולים - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המקום שבו מתרחשת הגרסה הבלקנית של רומיאו ויוליה

לכתבה
עיר הרפאים קייאקוי. תמונה עצובה SEBAHATDOGEN / Shutterstock.com

פיטייה, אחת הערים הקסומות לחופי הים האגאי שהיא טורקית ויוונית באותה המידה, היא דוגמה חיה לשרירותיות של מושג מופשט כמו "לאום". מאחורי יופייה והשקט שלה מסתתרים כאב וטראומה

21תגובות

הדברים האלה נכתבים בשעת לילה מאוחרת בעיירת דייגים זעירה על החוף הטורקי של הים האגאי. כלבי רחוב גדולים רובצים על הרציף ואנשים מעטים עוברים בשביל שלאורך שורת הבתים. במסעדה היחידה כיבו את האורות ובעליה יושבים בחוץ עם ילדיהם הקטנים והגדולים ומקשיבים למוזיקה טורקית רכה מטייפ מסורבל ומיושן. מדי פעם עובר הפסקול במפתיע לשיר של סטינג או נורה ג'ונס, ולבסוף חוזר רק שיר טורקי אחד שנשמע כמו שיר ערש מתוק. המשפחה מזמזמת אותו שוב ושוב עד שכולם נשמעים מנומנמים. המוזיקה דועכת ועל הרציף משתררת דממה. המלטמי, סערת יולי אוגוסט שהכתה גלים גבוהים כל היום, נרגעה. רוח לילית קלה נושבת בדגלים האדומים הגדולים ומשכשכת חרש את מי המפרץ שנחילי דגים אינסופיים נהרו בהם אחר הצהריים מחוות הדגים הסמוכות. אפילו הדגים ישנים עכשיו, והדייגים שנשמו אוויר צלול והתעוררו עם הקרירות והתה החריף הלכו לנוח. בעלות השחר ילווה סלסולו המוקלט של המואזין את תקתוק מנועי הסירות שלהם שייצאו מהמפרץ אל הים הפתוח.

לפני שהגענו למפרץ הנידח כמעט נשארנו לילה אחד ליד דידים (Didim), עיר חוף עממית מאוד, סמוך לשרידי העיר היוונית העתיקה דידימה. בתקופה העותמאנית היא נקראה יוראנדה, ואחרי שנהרסה ברעידת אדמה נבנתה מחדש בשם Yenihisar (המבצר החדש). רק בסוף שנות התשעים זכתה לשם הנוכחי, הדומה לשם ההיסטורי, כדי לבדל אותה מעשרות אתרים אחרים בטורקיה שנקראים המבצר החדש.

חוף ים דידים טורקיה
Ahmet Selim Kuvel / Shutterstock

בסוף הקיץ הטיילת של דידים מתפקעת מרוב קייטני הקיץ שמגיעים מערים מרוחקות בהרים ובתוך היבשת. ההמולה האנושית והצפיפות סביב דוכני הדונר קבב, הגלידה והדגים, עגלות התירס והצדפות, צהלות הילדים עם הבלונים המהבהבים והתנועה הערה בחנויות הבגדים והנעליים הזולות ואצל הספרים השכונתיים המגלחים, מספרים, חורכים שערות אוזניים ואף ומקציפים ומבשמים – כל אלה התערבבו במוזיקה רעשנית מכל המועדונים, וברחובות נהר המון אדם שמח וגועש. והנה עכשיו, במרחק הפלגה של ארבע שעות ברוח חזקה וטובה, אנחנו עוגנים בין סירות הדייגים במקום שיש בו חנות מכולת אחת ומאפייה שנחבאת בין הבתים הספורים. כבר אמרנו שטורקיה היא ארץ רחבת ידיים, מסקרנת ונדיבה? בכל רגע ובכל מקום היא לובשת ופושטת צורה ולא חדלה להציע מראות וקולות, ניחוחות וטעמים. וסיפורים.

דרך הטייסים

בפברואר 1914 המריאו מאיסטנבול לקהיר שני טייסים מראשוני אנשי חיל האוויר של האימפריה העותמאנית. מעל לכפר הפלסטיני אל סמרה שליד טבריה, לא רחוק מחוף צמח, נפל המטוס והשניים נהרגו. הממשלה העותמאנית הקימה במקום הנפילה אנדרטה, אבל במשך השנים כיסו אותה אבק ושכחה. בתום מלחמת ששת הימים החליט ד"ר ירח פארן, היסטוריון, חבר קיבוץ האון ומראשוני המתנדבים ביחידה לאיתור נעדרים של צה"ל, לשקם את האנדרטה.

אנדרטת הטייסים הטורקים
Dr. Avishai Teicher

הודות ליוזמתו שלחה ממשלת טורקיה פסל של צמד עיטים שחורים להציב ליד האנדרטה, ומימנה לוח זיכרון המגולל את סיפור הנפילה של הטייסים ושני תרנים להניף בראשם את דגלי טורקיה וישראל. ב-2001 הזמין חיל האוויר הישראלי לטקס זיכרון במקום משלחת טייסים מחיל האוויר הטורקי, ששיחזרה במטס חגיגי, "כנפי הזהב", את מסלול הטיסה מ-1914. עכשיו מנציח האתר גם את תקופת היחסים ההדוקים והנינוחים בין שתי המדינות.

שמו של הטייס הראשי שנהרג באל סמרה היה יוזבאשי פטהי ביי (Yüzbaş Fethi Bey), והוא זכה למעמד של גיבור לאומי. בשנת 1934 החליטה ממשלת טורקיה לקרוא לעיר העתיקה טלמסוס על שמו. וזאת העיר פיטייה (Fethiye), אחת הערים היפות והנעימות במחוז מולה (Muğla) שלחוף הים האגאי.

ספק אם מישהו מהתיירים או השייטים המגיעים לעיר מכיר את הסיפור שמאחורי שמה של העיר. ספק גדול עוד יותר אם מישהו מהם יודע משהו על ההיסטוריה שלה. אלא אם כן הוא טרח לקרוא את הסיפורים של הבלוגרית הבריטית נטלי (Turkish Travel Blog) שלא מזדהה בשם משפחה ורק מעידה על עצמה שהיא בלוגרית טיולים עצמאית שמתמחה בטורקיה ואוהבת ימי קיץ חמים, אתרים היסטוריים וקפה. נטלי היא נוסעת נהדרת ומספרת סיפורים נפלאה. גם כשהיא עוברת ביעף במקום כלשהו ולכאורה לא מספקת המון מידע על אודותיו, היא מפנה למקורות אמינים ומעניינים. על פיטייה וסביבתה היא מוסרת דיווח שימושי, לרבות אתרי הנופש, הווילות ומאות החדרים והדירות להשכרה שאפשר למצוא בהן בעיקר תיירים בריטים שחוזרים לכאן מדי קיץ.

היא מקדישה, למשל, פוסט נרחב ללגונה הכחולה והיפהפייה "אולו דניז" (ים הדממה, בגלל המים השקטים תמיד), שמתפקדת בנועם ובנינוחות גם כאשר החוף החולי שלה עמוס אלפי מתרחצים. וכמובן שהיא מדייקת. היינו באולו דניז בסוף השבוע של ה"ביירמי" (החג) הקטן – עיד אל פיטר – ואף שנראה היה שחצי טורקיה נהרה לחוף הרגוע והיפהפה הוא נראה מרווח ונקי למשעי.

נטלי מפנה את קוראיה לכל מה שצריך – אתרי התיירות המציעים מגורים ובילויים, מסעדות ושווקים – ועונה בזריזות לכל שאלה, אבל החלק המסקרן ביותר בבלוג שלה על פיטייה מספר דווקא על עיירה קטנה שלכאורה אין בה שום אטרקציה מיוחדת, במרחק חצי שעה נסיעה ממרכז העיר ומהמעגן.

טורקיה כפר יווני נטוש
boyoz / Shutterstock.com

ציפורים ללא כנפיים

היה יום חם, והשביל שטיפסנו בו אל ראש ההר ב-Kayakoy היה תלול ומאובק. ואף על פי כן מזל שעלינו עד לנקודה הגבוהה ביותר, אל המקום שניצבים בו שרידי הכנסייה ובית הספר, כי רק משם העין יכולה לקלוט את מלוא התמונה העצובה: העיירה קייאקויי, או לוויסי בשמה היווני, עומדת נטושה כבר קרוב למאה שנה. בתי האבן שלה ריקים ומטים לנפול ורק עורבים וחתולים רזים מתגוררים מתחת לשרידי הגגות. בנתיבים שהיו פעם סמטאות הומות אדם מהלכים רק תיירים ששילמו שש לירות עבור סיור קצר ויחזרו עד מהרה לדוכני המזכרות ובית הקפה והתה מתחת לעץ התות הזקן והענק. בערב, כשהאתר נסגר, שבה ועוטפת את העיר חשכת השכחה.

במקום הזה חיו עד העשור השני של המאה שעברה שתי קהילות שהיו מעורבבות זו בזו עד שקשה היה להבחין ביניהן: טורקית ויוונית. כולם דיברו את שפת המקום, טורקית, אבל היוונים גם דיברו ביניהם יוונית, ילדיהם הלכו לבית הספר של הכנסייה, והכומר המקומי ניהל את כל הטקסים האורתודוקסיים הרגילים, מהטבלת תינוקות ועד ללוויה וקבורה. ביולי 1923, בתום אחת המלחמות הנואלות ביותר באגן הים התיכון (והיו לא מעט מלחמות נואלות לפניה ואחריה), מלחמת טורקיה-יוון, חרץ הסכם לוזאן את גורל העיירה: כמו מיליון ומאתיים אלף יוונים אחרים שחיו בערים מעורבות – איזמיר ואיסטנבול – ובקהילות נפרדות ברחבי טורקיה, ובעיקר לחוף הים האגאי, גם תושבי קייאקויי הועלו על ספינות ונשלחו ליוון.

הסופר לואי דה ברנייר
Ulf Andersen / Aurimages / AFP

אבל מהי אותה יוון שהם נשלחו אליה, ומהי אותה טורקיה שממנה הם גורשו? נטלי ממליצה לקוראים שרוצים להבין משהו על ההיסטוריה של המקום הזה, שהיוונים קוראים לו בגעגוע אסיה הקטנה וכמהים אליו בתסכול ובטרוניה עד עצם היום הזה, לקרוא את הרומן רחב היריעה שכתב הסופר הבריטי לואיס דה ברנייר, "ציפורים בלי כנפיים". בראיון ל"גארדיין", ברנייר אינו נוקב בשמה האמיתי של העיירה העומדת במרכז סיפורו ושהוא המציא לה שם אחר, אסקיבאצ'ה, אבל מציין שכל מי שמכיר את טורקיה יידע מיד במה מדובר.

במרכז הרומן עומד זוג, מעין רומיאו ויוליה שסופם טראגי לא פחות משל הצמד ההוא. השניים הם פילותיי היוונייה שיופיה עוצר הנשימה מסחרר לכולם את הראש מרגע היוולדה וטבילתה בכנסייה ועד מותה שובר הלב, ואיברהים הטורקי שמלחמה אכזרית נכפתה עליו, הרחיקה אותו מביתו ומאהובתו והטריפה את דעתו. מסביב לעלילה הרומנטית הזאת אורג דה ברנייר – ביד אמן ובמיומנות סיפורית שקשה למצוא כמותה בעשורים האחרונים – סיפור שמתבסס באמינות, בדייקנות ובעומק מעוררים השתאות על העובדות ההיסטוריות.

דה ברנייר, סופר צנוע ("אני יודע שאני לא טולסטוי, אבל אני משתדל"), שספר קודם שלו – "המנדולינה של קפטן קורלי" – היה לרב מכר עולמי ועובד למחזה ולסרט בכיכובם של ניקולס קייג' ופנלופה קרוז, מקים לתחייה את העיירה, את אנשיה ואת חיי היומיום הדו־תרבותיים שלה, ובד בבד מגולל את האפוס רווי הכאב והדם של שתי האוכלוסיות על פני מאה שנה כמעט, עד הסוף המר. עלילת הסיפור נמסרת מפי כמה דמויות מרכזיות, שכל אחת מהן מציגה פן אחר של האירועים מנקודת מבטה. זו אמנם טכניקה מוכרת ולעתים אף חבוטה, אך במקרה של "ציפורים בלי כנפיים" היא יוצרת עושר ספרותי והיסטורי עצום שמאיר כל פינה, כל רגע וכל אפשרות של רגש אנושי בשילוב מבריק בין אנקדוטות היסטוריות אמיתיות לבין סצינות ריאליסטיות אך מדומיינות.

מוסטפה כמאל אתאטורק
AP

הדמות היחידה שאיננה מדברת בקולה והמספר מגולל את תולדותיה כמתעד נאמן היא זו של הילד המחונן יליד סלוניקי, שהיה לחייל מוכשר ומצביא אדיר ולבסוף אחד מגדולי המנהיגים בעולם – גאזי מוסטפה כמאל אתא טורק, גיבור המלחמה אבי האומה הטורקית. קראתי לא מעט עליו ועל חזונו החילוני־לאומי ועל הרקע שהצמיח אותו, וחשבתי שידעתי משהו עליו ועל השנים ההן, אבל מסתבר שלא ידעתי דבר, והביוגרפיה שלו כפי שדה ברנייר מספר הצליחה לצבוע את הדמות ההיסטורית בשלל גוונים ממשיים ואנושיים.

בכל עיר מערי החוף הטורקיות אני נעצרת עכשיו בהשתאות מול השרידים החזקים מאוד עדיין של פולחן האישיות חסר התקדים שנערך לו כאן, ושהרפורמות של המשטר החדש לא מצליחות (ואולי לא ממש מעוניינות) לכרסם בו: התמונות בכל חנות, דגלי טורקיה הענקיים עם פניו עזי ההבעה, הפסלים העצומים שמפארים את דמותו והציטוטים החגיגיים מנאומיו שחקוקים למרגלותיהם.

אני חושבת על הילד העקשן, על הגבר הצעיר המוקסם מהמהפכה הצרפתית, על החייל העצמאי והקצין הסרבן, הפילוסוף וההוגה, שתיין הראקי, הגבר שנשים העריצו אבל פרט לשנה אחת של נישואים כושלים היה רווק וחשוך ילדים, אביהם המאמץ של עשר בנות ובן אחד, שבת אחת שלו היתה לטייסת הראשונה בחיל האוויר הטורקי, האיש שמת צעיר מדי כנראה מרוב שתייה – ופתאום הוא נראה אחר ממה שחשבתי. גאון ונדיב ואכזר אבל גם בן אדם.

לפי ברנייר, מוסטפה כמאל הורה למפקדים הבכירים בצבא לא להתנקם בפראות במעשי האונס, העינויים, ההרס והטבח שחוללו היוונים (לטענת היוונים גם הם לא היו אחראים למעשי הזוועה האלה אלא כנופיות שלא צייתו לדרג הפוליטי ולפיקוד) באיזמיר ובסביבתה. ייתכן, אבל הנקמה היתה נוראה, והיא קרעה בתודעה היוונית פצע עמוק שמסרב להגליד.

מה שזכה לשם המרוכך "חילופי אוכלוסין" היה למעשה בעיקר גירושה האלים של אוכלוסייה יוונית עצומה מאדמה שהיא ראתה בה מולדת

הדברים לא פשוטים. צריך להכיר את הרוח הלאומית היוונית, את הזעם הכבוש שפיעפע בה במשך מאות שנות כיבוש עותמאני, את שאיפות ההתרחבות שלה (הרעיון של "יוון הגדולה"), את הסימביוזה בין הלאום לבין הכנסייה שנולדה, כידוע, בקונסטנטינופול היא איסטנבול, את הכוחות הגיאופוליטיים שפעלו על החברה ועל הממשל היווני במאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים (לאומנות דתית רוסית מזה ואינטרסים של אנגליה, צרפת וארה"ב מזה) ואת עוצמת העלבון שיודעות ההנהגות הדתות ליצור בקרב מאמיניהן. רק כך אפשר להתחיל להבין עד כמה הסיפור הזה מסובך.

ועם זאת, מה שזכה לשם המרוכך "חילופי אוכלוסין" היה למעשה בעיקר גירושה האלים של אוכלוסייה יוונית עצומה מאדמה שהיא ראתה בה מולדת, אל ארץ לא נודעת שאמורה היתה להיות מולדתה. הגירוש – שנישל את היוונים מאדמתם ומרכושם, השפיל אותם, דילדל אותם לדורי דורות ואף תבע קורבנות בנפש – זיעזע את החברה, הכלכלה והתרבות היוונית ויצר קונפליקט שעקבותיו ניכרים ביוון עד עצם היום הזה.

ספק אם יוון התאוששה מהטלטלה הזאת. כאילו לא היה די בכיבוש בן 400 שנה ובקליטת המגורשים שמספרם עלה על רבע מאוכלוסיית המדינה הענייה, באו אחריהם עשורים של רדיפת שמאלנים, מלחמת אזרחים עקובה מדם, הפיכה צבאית ושלטון של חונטת קולונלים ולאחרונה משבר כלכלי הרסני. בצר להם נוטים היוונים להאשים את הטורקים בחלק גדול מהתסכול והכאב שזורמים בעורקיהם.

מה גם שהגירוש בעצם לא התחיל ב-1923, אלא שנים קודם לכן, במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר שר המלחמה העותמאני איסמאעיל אנוואר הצהיר שהוא רוצה לפתור את הבעיה היוונית כמו שפתר את הבעיה הארמנית, והפתרון שלו (המתועד בריאליזם מצמרר בספר של ברנייר) החל במחנות עבודה, צעדות מוות, הרעבה, ביזה והפחדה ונמשך בטבח. הסכם לוזאן הלבין למעשה את הטיהור האתני ו"הסדיר" אותו.

אחרי כל האירועים הנוראים האלה נשארו כמה עשרות אלפי יוונים בטורקיה, בעיקר באיסטנבול, אבל הגירוש נמשך באופן לא רשמי. מי שראה את הסרט Politiki Kouzina (המטבח של קונסטנטינופול, וגם – מטבח פוליטי), שנקרא בעברית "אהבה פלפל וקינמון" וסיפורו מתרחש על רקע ה-Σεπτεμβριανά (אירועי ספטמבר), הפוגרום שהתחולל נגד היוונים באיסטנבול ב-6 וב-7 בספטמבר 1955 – זוכר בוודאי את הרגע שובר הלב שבו אביו של גיבור הסרט מספר איך הקצין הטורקי לחש על אוזנו שהוא לא יעלה אותו ואת משפחתו לרכבת אם רק יסכים להתאסלם, "ואני מתבייש", אומר האב בקול סדוק מדמעות, "שלרגע אחד היססתי".

באחרית הדבר של "ציפורים בלי כנפיים" עומד המספר ברחובה הראשי של העיר פיטייה בת ימינו. הוא מונה תיירים מכל המינים והסוגים, מתאר את האווירה העולצת של סוף הקיץ, ואז, לסיום, מוסיף משפט קצר ונוגה: אבל אין שם יוונים. ואכן, בכל רצועת החוף היפהפייה הזאת, על עיירותיה ומפרציה ואתרי העתיקות שלה, לא נשמעת מלה יוונית אחת, ואף על פי כן היא חרותה עמוק בזיכרון היווני. יש לי חברים שלא מסוגלים עד היום לבקר בעיר היפהפייה איזמיר שאבות אבותיהם חיו בה. אחרים שחוזרים אליה כל שנה ומדברים על טורקיה בחיבה גדולה. ויש עדיין יוונים שמתעקשים לטעון ש"סמירני (שמה היווני של איזמיר) היא יוון".

אם תשאלו את היוונים ואת הטורקים, תשמעו איך כל צד מספר אותו סיפור אבל בקול הפוך, ושני הקולות חדורי עלבון וזעם כאילו הדברים קרו אתמול. אבל על כל פשעים תכסה אהבה ועל כל זיכרונות יכסה יופי, והלוא בין קו החוף של אסיה הקטנה לבין האיים הדודקנזים, הבמה שעליה התחולל המחזה המסעיר הזה, משתרע ים אדיש לנהרות הדם והדמעות, ויופיו עוצר נשימה.

וטוב שכך, כי ממש כשנפרדנו מפיטייה התירו הצעיר והצעירה הטורקים החביבים שעגנו לידנו כל השבוע את חבלי הרתיקה של ספינתם, ויצאו לשבועיים של הפלגה לכיוון פטמוס ולרוס. הם נראו שמחים ונרגשים, וידעו מדוע. שני האיים, כבר אמרנו פה קודם, מרהיבים ומרתקים, ואת הזוג הזה יקבלו שם באחוות שייטים ובחיוך רחב.

מרמריס טורקיה
gallimaufry / Shutterstock

הספן

אבל אנחנו עוד לא שבענו את עושרה של טורקיה. מפיטייה יצאנו למרמריס, ובדרך לשם הטלנו עוגן באחד המפרצים היפים, הצלולים והשקטים בעולם, Değirmendere Bay, המוכר יותר בשמו Okluk Bay. בכניסה למפרץ קיבל את פנינו פסל חמוד של בת הים הקטנה, שהציב שם גדול ספני טורקיה, סדון בורו (Sadun Boro).

בורו, שהלך לפני ארבע שנים לעולמו שבע ימים, הרפתקאות וספרים, היה השייט החובב הטורקי הראשון שהקיף את העולם בספינה. אוקלוק ביי היה המקום האהוב עליו, ובצדק. לא במקרה בית הנופש הנשיאותי נבנה דווקא שם. אמנם הנשיאים הקודמים הסתפקו בבניין הצנוע המוקף עצים ואילו הנשיא הנוכחי מתכנן להקים אחוזה עצומה של אלפי חדרים וכבר עכשיו גדרות התיל וספינות המשטרה מרגיזות את בעלי העסקים המקומיים, אבל המפרץ עדיין חלומי ומכניס אורחים, ורוחו הטובה של בורו שורה שם בכל פינה.

לפני שהרמנו שוב עוגן ויצאנו צפונה משם, שרנו לכבוד בורו את השיר הכי אהוב של לאה גולדברג, והודינו לו ולאלפי שייטים אמיצים כמותו שהאירו לנו את הדרך ולימדו אותנו את סוד קסמה של ההפלגה.

וכך שרים המלחים: "גדול הוא העולם,

יש בו פרחים, יש בו חוחים, יש יבשה וים.

יש בו גלים, יש בו חופים, יש שקט, גם סופה,

אך מאלפי דברים יפים ההפלגה יפה". 

*************************************************

שבחי האיירן

לפני חמש שנים הכריז נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, כי האיירן – משקה היוגורט
המותסס הטורקי העממי – הוא המשקה הלאומי. לא ברור למה האיירן היה זקוק לחותמת ההכשר הזאת. אחרי הכל, מעמדו בלתי מעורער, אפילו לעומת התה המסורתי או בירה efes המעולה. אולי בגלל הראקי האהוב כל כך אפילו על מוסלמים אדוקים? ומרגע שהוכתר בתואר היוקרתי, לא רק שותים אותו בכל שעה משעות היום ועם כל ארוחה, גם אסור להעליב אותו. לפני שנתיים הטיל משרד התעשייה והמכס קנס בסך 220 אלף לירות על Çaykur, יצרנית התה הלאומית, בגין העלבת האיירן לשווא בפרסומת לאייס טי. הראפר Bilgin Özçalkan המכונה Ceza, הזכור במיוחד מהסרט "לחצות את הגשר" של פאטי אקין, שר בפרסומת
"איירן מרדים אותי". אכן שערורייה. אבל ברצינות: איירן הוא משקה נפלא שמתאים לכל מאכל. הוא מלוח במידה, סמיך במידה ודליל במידה. פלא על כל פלא. מרענן, טעים ומרווה. מה לעשות. בעניין הזה אני לגמרי עם ארדואן.

הרשמה לניוזלטר

כל מה שקורה ברשת ובעולם הדיגיטל - ישירות אליכם למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות