בלי אירועים, חנויות וייצוא, מגדלי הפרחים נאלצים להשליך את התוצרת לפח - קורונה - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלי אירועים, חנויות וייצוא, מגדלי הפרחים נאלצים להשליך את התוצרת לפח

לכתבה
השמדת פרחים בבורסת הפרחים בהולנד, ביום שישי AFP

החקלאים הישראלים מנסים למצוא דרכים יצירתיות לפתור את הקיפאון חסר התקדים שהכה בענף גידול הפרחים, אך אף יוזמה לא מכסה על ההפסדים. בקצב הזה, הם חוששים שיהיה עליהם לסגור את מפעלי חייהם לצמיתות

46תגובות

לא פחות מ-5,000 זרי פרחים מצאו את דרכם השבוע ממושב מאור שבמועצה האזורית מנשה, לבתי אבות בארץ. בימים כסדרם היה אפשר לומר שמדובר ביוזמה ברוכה ולעבור הלאה, אך הרקע למשלוח הזה, שנתרם על ידי משק סעדה שבמועצה, עצוב למדי. איש אינו זקוק לפרחים בעת משבר קורונה, וההיגיון הבריא אומר שעדיף לחלק מלזרוק, מסביר אופיר סעדה. 

סעדה אינו לבד. בשבוע האחרון הופצו הודעות ווטסאפ וסרטונים של משקי פרחים רבים נוספים ברחבי הארץ, שמציעים את מרכולתם בזול, או מציעים התארגנויות לרכישות קבוצתיות. בניגוד לחקלאים המגדלים ירקות או פירות הנחוצים תמיד, הפרחים הפכו ללא רלוונטיים לנוכח המגיפה המתפשטת, המאלצת אנשים להיעדר משמחות. 

לו לפחות היה ניתן לשמור פרחים במקררים לאורך זמן, ייתכן שהפגיעה היתה קשה פחות. אך לאור הנסיבות, המגדלים מוצאים עצמם חסרי אונים. אפילו בייצוא לחו"ל אין שום טעם, הם מסבירים, כשמהבורסה לפרחים בהולנד מגיעות תמונות של גריסת צמחים המונית.

"אנחנו קיימים כבר 40 שנה", מספר ניסים צרור ממשק סעדה. "חמי הקים את העסק בעשר אצבעות, אנחנו הסיטונאים הכי גדולים כמעט בארץ לפרחים, גם מגדלים בעצמנו, גם של אחרים, מחזיקים שטחים למגדלים אחרים בעוטף עזה, בערבה וברמת הגולן". 

"אנחנו מנסים לעזור למגדלים לשמור על הראש מעל המים, כי אם אנחנו ניפול מאחורינו נופלים מאה חקלאים" ניסים צרור

 משפחת סעדה, חקלאים מגדלי פרחים ממושב מאור, אתמול

כיום עובדים במשק עם יותר ממאה מגדלי פרחים, כ-50% מהם מגדלים סחורה רק עבורם. בין לקוחותיהם נמנים חנויות פרחים, מעצבי אירועים וסיטונאים  - ואיש מהם לא עובד כרגע. "גם השוק בחו"ל נפגע", ממשיך סעדה, "אז גם כל המגדלים של הייצוא נתקעו עם כמות מטורפת ואין למי למכור". 

לדבריו, עלות גידול היא בין חצי שקל לשלושה שקלים לענף, המונח המקצועי לפרח. "זה המצב", הוא מודה, "אנחנו מנסים לעזור למגדלים לשמור על הראש מעל המים, כי אם אנחנו ניפול מאחורינו נופלים מאה חקלאים". 

"מתהפכת הבטן, אני לא רוצה להיות זה שסוגר את מפעל החיים של סבא שלי" רותם דביר

במשק סעדה כ-30 עובדים, מתוכם כ-20 עובדים תאילנדים, שאי אפשר להוציא לחל"ת, מסביר סעדה. "חנויות פרחים סוגרות את השאלטר, משלמות ארנונה ושכירות וזהו", ממשיך סעדה. לדבריו, פה יהיו הוצאות בסדר גודל אחר. "יש פה מגדלים עם 70-60 תאילנדים, מאיפה הם יביאו משכורות?". 

סעדה מסביר שבגלל שיטת התשלומים במשק, ההשלכות כבר באות לידי ביטוי. "לקוחות שעובדים איתנו באשראי מבקשים כבר לדחות צ'קים", הוא מעיד. "יש לי בין 200 ל-300  חנויות, ואלה עוד הקטנים. יש לי גם סיטונאים. מספיק שמאה חנויות שחייבות 8,000 ש"ח יבקשו לדחות  ואני בברוך. ויש גם חנויות שעובדות על 30-20 אלף שקל את מבינה? לא נוכל להמשיך. זה המצב. מעצבי האירועים שנתנו צ'ק לעוד חודש, מאיפה יהיה להם להביא? אין אירועים. המצב קשה מאוד. עשרות משקים הולכים להיסגר אחרי המשבר, לפחות בענף הפרחים. הם לא ישרדו".

"התפללנו שיגיע האביב"

כבר 90 שנה שמשק דביר בכפר הס שבשרון קיים, "מאז שסבא שלי עלה מפולין", מספר רותם דביר. תחילה גידלו במשק פרי הדר, ולאחר מכן ירקות. ההסבה לפרחים הגיעה אחרי מלחמת יום כיפור. היום עובדים בו דביר, אחיו ואביהם. "יש לנו 200 דונם פרחי קטיף, זה גדול מאוד לפרחים", הוא מסביר. "אנחנו מייצרים קרוב לעשרה מיליון פרחים, רובם באביב. כמה שהתפללנו שהחורף הקשה יעבור ונגיע לאביב", הוא מוסיף בעצב. 

דביר למד כלכלה חקלאית בפקולטה לחקלאות ברחובות, ולאחר מכן מינהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון. לפני 12 שנה הוא שב למשק, הגדיל את מגוון הפרחים כדי לפתוח ערוצי שיווק נוספים, וחילק את המשק לשניים: חצי לייצוא וחצי למכירה בארץ. "יש בענף 250 מגדלים, שרובם המכריע משווק לבורסת הפרחים בהולנד", הוא מסביר. "עוברים שם 30 מיליון פרחים ביום, ובסוף השבוע האחרון הושמדו שם 50 מיליון פרחים", הוא מוסיף.  הבורסה נסגרה ביום שני האחרון. לדברי דביר, כעת מנסים לפתוח אתה שוב ולשלוח כמויות קטנות, אך המחירים לא מצדיקים את המשלוח. 

רותם דביר ממשק דביר שבכפר הס, אתמול
תומר אפלבאום

כאמור, גם חציו השני של המשק, הפונה לשוק האירועים, מושבת. "ממאה לאפס", מעיד דביר. כעת הוא מנסה למזער נזקים על ידי מכירה במשלוחים לבתים פרטיים. "כל הסטודנטים וכל האחיינים בחופש", הוא מתאר, "בכל סוף השבוע האחרון עברנו וחילקנו מבית לבית. מכרתי 10,000 פרחים". אך למרבה הצער, גם זה לא מספיק. על מנת לא לסבול מהפסדים, המשק צריך להרוויח בין 800 אלף למיליון שקלים החודש. כרגע, כמעט כל הפרחים עדיין בשדה. "אם הסחורה לא נקטפה היום או מחר היא הולכת לפח", אומר דביר ומוסיף: "אם זה ייקח עוד חודשיים אני צריך לסגור את העסק. מתהפכת הבטן, אני לא רוצה להיות זה שסוגר את מפעל החיים של סבא שלי. מצד שני, אני לא רוצה להפסיד את הבית של ההורים שלי".

"השמיים נופלים"

נחמיה בן צבי מגדל פרחים מאז שהשתחרר מהצבא ב-1968. מאז 1985 הוא הבעלים של משק בן צבי בנתיב העשרה שבמועצה האזורית חוף אשקלון. בן צבי דווקא זוכר תקופה אחת דומה בהיסטוריה, אבל עם הבדלים קריטיים. היתה זאת מלחמת המפרץ, הוא מספר, אז גם היה אסור לקיים חתונות או להתקהל. "טילים נפלו, וכל השוק המקומי נפל, בבת אחת לא יכלנו למכור", הוא משחזר. 

להבדיל, אומר בן צבי, אז גם היתה אלטרנטיבה. "היתה אפשרות למכור לאירופאים", הוא נזכר. "התארגנו דרך מועצת הפרחים, מכרנו לבורסת פרחים קטנה בגרמניה ולא הפסדנו כסף. למזלי, המלחמה היתה בחורף והמחירים היו גבוהים. לא היו עובדים זרים, והעובדים מעזה לא יכלו להגיע. גייסנו ילדים מבית ספר ולא נפגענו". 

היום, הוא אומר בייאוש, זה כבר עסק אחר: "כל השוק מת. אנחנו משביתים משאבים אדירים - סוגרים את המים, מכבים את האור, שולחים את על העובדים הביתה. אני לא יודע איך אפשר לשקם כזה דבר".

"אנחנו משביתים משאבים אדירים: סוגרים את המים, מכבים את האור, שולחים את על העובדים הביתה. אני לא יודע איך אפשר לשקם כזה דבר" נחמיה בן צבי

משפחת בן צבי ממשק בן צבי שבנתיב העשרה, ב-2016
דנה ברון

במשק של בן צבי מגדלים חרציות, ומחוברים למפתחי זנים ברחבי העולם. אף ששלושת ילדיו עובדים איתו, הוא כבר יודע: אם לא יוכל למכור, הוא ייאלץ לסגור. "הכל נגדע באחת", הוא אומר. "אנחנו תמיד עם הפנים חצי שנה קדימה, ויש מעגל סגור, והכל מבוסס על זה שאתה יודע מה קורה. פתאום כל העולם התהפך עליך, השמים נופלים".

אורן רואס מפרחי טלי במושב שדה דוד שבמועצה האזורית לכיש, מתאר את המצב בפשטות: "קטסטרופה", הוא אומר. "לא מוכרים כלום, הכל נשאר. 

הוריו של רואס הקימו את משק הפרחים כשעלו ארצה בשנות החמישים. מבין ששת ילדיהם הוא היחיד שנשאר לעבוד במשק, לאחר שסיים את שירותו הצבאי בצנחנים. "כרגע אין שום דבר, הכל עומד", הוא מתאר. "גם את התאילנדים עצרנו, ובסוף החודש נצטרך  לשלם משכורות". 

כמו במשקים אחרים, גם רואס נאלץ להשליך את התוצרת שלו לפח. "אין לנו מה לקטוף  ולהכניס למקררים, אנחנו פשוט משאירים את זה ככה", הוא אומר, "בעוד כמה ימים נחתוך ונזרוק. אנחנו ממשיכים להשקות". 

הוריו של רואס מפעילים חנות פרחים קטנה בקרית גת. "גם היא לא עובדת בימים אלו, מנסים דרך האינטרנט למכור קצת", הוא מתאר. לדבריו, הוא עצמו כבר לא משווק - אין למי: "מושבת. לא קו אילת, לא קו אשדוד, לא כלום". 

מה לגבי אופטימיות? 

"חייבת להיות טיפה, לא? אבל זה עצוב. אתה גר ליד זה, אתה נושם את זה, לקום מוקדם בבוקר, לא  לשבת בבית. אנחנו אנשי עבודה, לא סתלבט. ואין כלום. אני לא עושה כלום".

הרשמה לניוזלטר

הכתבות שחייבים לקרוא כל סוף שבוע - ישירות אליכם למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות