בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העם הגרמני הפדנטי בלע את המקל שבו הוכה נמרצות

בימים אלה מלאו מאה שנים להולדתו של ולטר גראב, היסטוריון ישראלי שגלה לארץ מווינה בנעוריו לאחר עליית הנאצים, התפרנס בבית עסק למכירת תיקי עור של הוריו בטרם שב לספסל הלימודים באוניברסיטה, ייסד את המכון להיסטוריה גרמנית באוניברסיטת תל אביב, והקדיש ספר שלם לקריאה פוליטית בשירתו של היינריך היינה ובו הראה כיצד היתה שירתו מדיום לחשיבה פוליטית רדיקלית

9תגובות

כל שעה טובה לקרוא בה בשירתו של היינריך היינה ולהיזכר ולדעת מה היה בכוח שירתו בזמנה לחולל בתולדות הספרות הגרמנית. טוב ללמוד אילו חידושים הביא בשירתו ובפרוזה פרי עטו, כיצד קשר בה נושאים ונעימות מן השירה האירופית העממית, מובאות מן החיים על הארץ, אנקדוטות יום־יומיות, שמועות ובדיחות יהודיות. הוא עירער את התבניות הקלסיות של הספרות הגרמנית וחולל בה הזרות ומפסקים. מפעלו של היינה שקול במובן זה כאותן שורות משירו הארוך "גרמניה. אגדת חורף" (1844), שם הודה (והכחיש) כי שירתו אכן "מזייפת" כנגינת מיתרים של נערה, המזמרת בקול כוזב את שיר האהבה הגרמני הישן.

היה בכוח שירתו של היינה לערער על סכמות פואטיות כוזבות ולהתנגד למיתוס הפוליטי של הרייך הגרמני. היינה, כדעתו של המבקר קרל קראוס, השפיל את הספרות הגרמנית למשלביה של "כתיבה עיתונאית" וזיהם אותה בסגנון ז'ורנליסטי. ואולם על דרך זו העניק לה גם שיעור פוליטי מיוחד. מאז גיאורג ביכנר ועד ברטולט ברכט לא עמד בספרות הגרמנית משורר פוליטי כהיינה. האם היה שיעור זה טוב לזמנו? האם נותר בו דבר מה לזמננו?

התיזה זכורה לנו: היינריך היינה, מראשי המשוררים והמבקרים היהודים בספרות הגרמנית בעת החדשה, משכיל ומומר, היטיב לנסח ביצירתו את שאלת היהודים במרחב הספרותי. אך בעיקר היה בכוחו להעיד על קשיי הכניסה ועל מעידות ושיבושים על ספיה של הספרות האירופית הגדולה. בכל משלביה מצטיינת יצירתו באירוניה טרגית, ואולם הסוגה הגדולה של חיבוריו היא הקומדיה. הדמויות שיצר — מן הזמרת לורליי לדמויות היהודיות המופרכות בסיפורי "מרחצאות לוקה", השנוררים ובעלי בריתם, וכמובן ההוגים הגרמנים שצייר את דמותם בספרו על ה"אסכולה הרומנטית" (1835), ראשי האידיאליזם הגרמני, הסופרים נובליס וטיק והאחים לבית שלגל — מצטיירות כפיגורות קומיות נהדרות.

אכן, היינה היה שייך במובנים לא מעטים למסורת הרומנטית. בספרי השירה שלו מושלת שארית של רגישות רומנטית, אולם נושאים כגון מיתוס האהבה, אתוס הנדודים, חיי הטבע, תודעת החלום, בדידות האמן, נשזרים אצלו באירוניה כפולה וכמובן — בהפרזות פרודיות. במובן זה, היינה "מזייף". הנושאים הגדולים של שירת עולם מהדהדים ביצירתו כחריקות. את "ספר השירים" (Buch der Lieder), שבו קיבץ מחזורי שירי אהבה ומסע, יש לקרוא כפרודיה גדולה על מסורת השירה הרומנטית. במחזורי השירים "תמונות חלום" ו"השיבה" מאיר היינה את צדו המחוספס של שיח האהבה. שיריו מציירים תמונות של מאהב כושל, "משורר גרמני", אביר שוטה השבוי בפחד מוות ונערות בזות לתחינות האהבה שלו ומייחלות לו מוות שחור. זו גורלה של שירת האהבה ב"ספר השירים": ההבטחות הפורחות "בחודש מאי הנפלא" סופן להיקבר בארונות מתים.

האנדרטה לפרידריך ברברוסה בקיפהויזר
Reinhard Kirchner

היינה לא סלח לרומנטיקה על קנאותה הנוצרית, על שקיעתה במיסטיקה ימי־ביניימית ועל נטישת החזון הקוסמופוליטי של הנאורות וההתמסרות צרת האופקים לחלום הרייך הגרמני. בד בבד הוא לא חשך את שבטו מן היהודים, או לפחות לא גילה אליהם אמפתיה מיוחדת והציג אותם כפיגורות של בדיחה שמספר היינה לקוראיו. ואולם אין זו בדיחה בלבד: שירתו של היינה מבטאת את מצבי הצבירה ההיסטוריים באירופה במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה, אירופה של סוף עידן המהפכה והגיליוטינה, אחרית מלחמות נפוליאון, עידן מכונת הקיטור והניכור התעשייתי, אירופה של אמנציפציה ואנטישמיות ומצבי הסף המהפכניים של "אביב העמים". יצירתו של היינה היא דוגמה לשירה פוליטית המתנסה במצבי גבול ונושאת את אימת הצנזורה וכורח הגלות. ביצירתו ניכרת עדיין משאלה מהפכנית אך גם פיכחון וזהות מלנכולית — תודעת הכישלון ומצבי תוגה עולמיים.

מאז שנת 1831 התגורר היינה בפאריס, גולה ועודו שר לגרמניה. כששב לבקר בה בחורף 1844 כתב את שירו "גרמניה. אגדת חורף" — מן התעודות הגדולות של השירה הפוליטית בגרמניה. על עובדה זו עמד היטב גם ולטר גראב (2000-1919), ההיסטוריון הישראלי שגלה לארץ מווינה בנעוריו לאחר עליית הנאצים, התפרנס בבית עסק למכירת תיקי עור של הוריו בטרם שב לספסל הלימודים באוניברסיטה (בירושלים, תל אביב והמבורג), ועשה את שמו במחקר על סיעת היעקובינים הגרמניים והמסורת הדמוקרטית המוקדמת בגרמניה. אך ההיסטוריון חובב הספרות, מייסד המכון להיסטוריה גרמנית באוניברסיטת תל אביב (1971), הלביש עצמו כגרמניסט והקדיש ספר שלם לקריאה פוליטית בשירתו של היינה, ובו עמד על קרבתו הרעיונית של המשורר לקרל מרקס והצביע על האופן שבו היתה שירתו מדיום לחשיבה פוליטית רדיקלית.

בעקבות גראב (אך במידת מה גם מעבר להשקפתו המקורית) נאמר כי בסוגה הספרותית של היינה משלבים ספרותיים עממיים "נמוכים" פולשים אל המתווה ה"גבוה", הקלסי, של השירה האירופית, מחוללים בו הזרות ופריצות ומבשרים בשורה אנרכית. הממד הקרנבלי ביצירתו — ריבוי הקולות, ההמרה־העצמית, היפוך התנועה האנכית (שבירת ההייררכיה) — מייסד צורת מחשבה דמוקרטית. מחשבה זו מוסבת כמובן על חירויות ושוויון אזרחי, אך גם על שחרור הגוף, ובפרט גוף היצרים.

היטב קרא גראב את שירו הארוך של היינה "גרמניה. אגדת חורף" ככתב קובלנה נגד המלך הפרוסי וסוגת השלטון השמרני בגרמניה, וכעתירה נגד האסכולה הרומנטית המטפחת מיתוס כוזב של הרייך הגרמני. היינה שר נגד שלטון מיושן שגיבורו הוא הקיסר הקבור ברברוסה ונציגיו בהווה הם גברים סניליים, וסמלו ציפורה שחורה וגועלית. היינה שר את שירו נגד הצנזור ונגד הבורות ההמונית והחרדות הבורגניות. ואכן, האופן שבו היינה שר את "שירו החדש" (Das Neue Lied) מעניק לצורה הספרותית כשרים מהפכניים.

הקוראים ב"גרמניה. אגדת חורף" (מחזור זה תורגם יותר מפעם אחת לעברית) זוכרים את מסעו של המשורר הנפתח בחודש נובמבר העצוב ותחילתו במעברי הגבול ומבואות הערים הגרמניות. הקוראים זוכרים בוודאי את תיאורו של העם הגרמני "הפדנטי", בול עץ, כי בלע את המקל בו הוכה נמרצות. את המקל הזה נוטל כעת היינה להכות בראשי השלטון.

הקוראים זוכרים גם את חרוזיו על נהר הריין, הרי זה "אבא ריין" שאצל היינה מצטייר כזקן נרגן שקולותיו מלמול ורטינה. הריין זורם כתעלת ביוב, מימיו צחנה. היינה אינו משורר אגדות ואינו ממציא מעשיות חדשות, אלא הופך בשמחה בשברי המיתוס שקסמים אינם חלים בו עוד. ב"גרמניה. אגדת חורף" מתאספים צנזורים מגוחכים, סופרים ומוציאים לאור ששעתם חלפה, מבקרי ספרות לאומניים — גבם כפוף, מחשבתם צרה.

לא לשווא עמד גראב על השיטה האירונית של היינה. אך מה באמת מובנה? היינה אינו מסתפק בהוצאת דברים מהקשרם עד אבסורד או בדיבור כפול ומופרז. האירוניה אינה מתמצה בסוגת הבדיחה ובהפרכה, אלא מעידה תחילה על שחרור, על חירויות שמושבן בגוף. על כך יעיד במיוחד הפרק המספר על פגישת המשורר עם "המוניה", אלת העיר החופשית המבורג, שבה ישב היינה את ישיבת נעוריו אצל דודו. האלה המגינה על העיר (מסורת זו ידועה מאז השירה השומרית במזרח הקדום) לובשת כעת לבוש זונה והיא מלווה את המשורר המשוטט בעירו החרבה (המבורג עלתה באש ב-1842), אך היא מראה לו עתידות, היא קוראת לו להציץ בסיר לילה ולהריח את עתידה של גרמניה, והריח ריח רע במיוחד, יעיד המשורר. ולטר גראב קרא שורות אלה כנבואה על עידן המיליטריזם הגרמני, מדיניות הדם והברזל של הרייך השני וכמובן (אי אפשר היה לו להימנע מכך, כנראה) — כבשורה על הרייך השלישי.

"נבואתו" של היינה, על כל פנים, כתובה בתחביר אנאלי, כהפרשה, ומתוך זיקה למצבי הדחק של המיניות. את האירוניה שלו אי־אפשר להפריד משפת התשוקה הכרוכה בחורים ושופכה. אך צריך שניזכר גם בסופו של המחזור "גרמניה. אגדת חורף", אז שב המשורר להזהיר את המלכים מפני השירה, ובראשה שירת הגולים, רודפי הנקם.

האין זו ירושה הטובה גם לזמננו, עת שבה משוררים ומבקרים שוכחים את שליחותם כדוברים ראשונים על סדרי החיים. השירה יש לה מעלה זו, לדבר בכורח הגלות, על עוולות השלטון, על דיכוי החירות, על רוחו הרעה של הצנזור ועל הבטחות השווא של גנרלים ומחרחרי המלחמה. שירה פוליטית, אם להיזכר בהיינה (כאן בקריאתו של גראב) היא שירה פרוגרסיבית — לא משום שהיא נושאת בשורה הנכונה לזמנה, אלא משום שפרוגרסיביות פוליטית תובעת גם שכלול רדיקלי של הצורות הספרותיות. שירה פוליטית אינה בבחינת מניפסט או תעמולה אלא מצע לניסוח מחודש של האמצעים הלשוניים, בכוחם מסתמנת הקהילה העתידה לבוא. היינריך היינה, משורר מסוג זה, דרוש לנו לכל עת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו