בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובה | עד אשר לא יבואו ימי הרעה

גבריאל מוקד מבטל את שירי מנחם בן שמחוץ ל"עכשיו", לאה אילון מפחיתה מאהבתו לשירה, ויצחק לאור חוזר לפרשת המכות. על כמה משגים שנפלו בסיקור מרחיב הדעת של בן אחרי מותו

תגובות

אפשר היה לסמוך על "הארץ" ועל מוסף "תרבות וספרות" שלו כי יסקרו ברוחב דעת תרבותי ראוי את מותו של המשורר והמבקר מנחם בן (בשונה, אגב, ממשטמת הטוקבקים שליוותה את הידיעות על מותו באתר "הארץ", ובמיוחד בו). אבל אם כבר מעמיקים, כדאי לתקן כמה משגים קטנים אך מהותיים.

גבריאל מוקד, איש גדול זכויות בשירה העברית ומכר ותיק של מנחם בן — היתה ביניהם איזו אינטימיות מבודחת שנשענה בין השאר על היכרותם המשותפת עם דוד אבידן — היה מי שפירסם ראשון את שיריו ב"עכשיו", כתב העת החשוב ורב הגילויים בעריכתו. ברשימתו כאן בשבוע שעבר, "הילד בראון איננו", הוא מציין אמנם את גדולתו הביקורתית של בן ("מבקר שירה דגול, רב־כישרון ורב־השראה"), אבל מחמיץ כמדומה את עיקר שירתו כשהוא כותב: "מנחם אמנם כתב כמה וכמה שירים יפים בהיותו בגיל צעיר, אך לא המשיך את הקו הפיוטי של עצמו (...) עם זאת, אינני מבטל את מספרם המצומצם של שירי המקור שפירסם בן בשעתו, רובם בהוצאת 'עכשיו'".

ניכר כי מוקד כמעט אינו מחשיב את מה שפירסם בן מחוץ ל"עכשיו" ומחוץ לשני ספריו הראשונים ("אדרת הגפן" בעקד, "צמה צנופה" בדגה), שהיו רבי טעם ויופי לעצמם, אך רובם הוגדרו בהמשך על ידי בן כ"אימוני שירה" בגלל אופיים הלקחני־קולאז'י או הספרותי מדי. רוב שירתו העצמאית והעוצמתית של מנחם בן פורסמה בספריו הבאים, לאחר תובנות האל־אס־די שחצו את חייו. זו השירה בספריו "הים פלחים שקופים" (עכשיו, 1971), "שירים ואימוני שירה" (פרוזה, 1980), ו"שירים חדשים" (ארלית/ירון גולן, 1986). התקופה הזאת כוללת שירים עצומי אושר כמו "הים פלחים שקופים", שירים רעיוניים מהפכניים כמו "עברייה", "שמע" ו"תשובה לשאלה אם יש אלוהים", שירי וידוי מנישואיו, שירים קצרצרים ועזי יופי סתום (שהובאו כאן בשבוע שעבר ברשימתו של בן) ועוד. רובם לא פורסמו ב"עכשיו".

מנחם בן מדבר בטקס לזכר דוד אבידן
מוטי קמחי

את ההבדל בין שתי התקופות השיריות הסביר בן עצמו לא פעם, בין השאר בכותרת המשנה של ספרו המאוחר "חידוש השירים" (המלים, 2015. מבחר מפורש וכמה שירים מאוחרים), שהיתה: "איך הוכרזתי כילד הפלא של השירה עוד לפני שהייתי משורר בכלל, ואיך הפכתי למשורר במסעות הל.ס.ד". מי שהכריז עליו כ"ילד הפלא" הוא כזכור מוקד עצמו, שהפסיק כמדומה להבחין בפלא אחרי שהילד הלך ממנו.

לאה אילון כתבה כאן ברשימתה הקצרה והאוהבת ("מנחם נפלא") כי "כל הספרות (גם הכי גאונית) נראתה כאין וכאפס בעיניו לעומת הספר שהוא הכי אהב — התנ''ך". לא מדויק. השירה העברית בשיאיה בהחלט נראתה לבן כממשיכת הרצף התנ"כי, והוא הציע לא פעם בטוריו שהמדינה תממן בתי ספר לשירה כשם שהיא מממנת ישיבות ללימודי גמרא (טקסט משפטני שהיה בעיניו משעמם ברובו, לעומת השירה העברית במיטבה).

אילון שגתה גם כשכתבה כי הכותרת של ספר הדיוקן העצמי שהכין מנחם עד לאחרונה היא "מיועד להיות משיח". בן אכן ראה עצמו כמועמד למשרת משיח, כלומר לתיקון המציאות ועוולותיה, אבל זו היתה בעיניו משרה הפתוחה לכל מי שרוח בו, והוא לא ראה את עצמו כ"מיועד", כי איך יכול אדם להכתיר ככה את עצמו בלי להיחשב משוגע? בן, מאמין מוחלט באלוהים, היה גם אדם מפוכח מאוד ומודע לגמרי להבדל בין "מועמד" ל"מיועד". השם שהוא נתן לספר המדובר הוא אחר ויפורסם בבוא העת.

יצחק לאור, בשיר יפה ומפרגן שכתב על בן (שפתיחתו: "'מנחם בן מת', סימסתי לויזלטיר / כאילו אודן מת"), חזר למחלוקת העיקשת סביב השאלה אם, כטענתו, הוא הצליח להכות פעם את בן בעקבות ביקורת שכתב עליו או שבן הצליח לברוח בזריזות לפני שהוכה. אני הייתי באותו אירוע, וגם אני זוכר שמנחם נמלט כשהמכה רק הסתמנה כאיום. לאור, בשירו, נצמד לגירסתו הקבועה בשורות "וניחמתי על המכות שהכיתיו (...) ואינם מצליחים למהר ולברוח". נגזר אם כן על הסוגייה להיוותר בלתי מוכרעת. שני שירים של לאור, אגב, נכללו באנתולוגיה רבת המכר שערך בן בהוצאת ידיעות ספרים, "השירים הכי יפים בעברית — מאה שנות שירה ישראלית" (2013). מכות או רק איום מכות — שתי האפשרויות לא מנעו מבן לדייק כעורך.

ואחרון: בכותרת המשנה למאמרו הפרשני של מנחם על פרק י"ב המופלא בקהלת — מאמר שעמד במוקד הסקירות בשבוע שעבר וקרא תיגר על הפרשנות המסורתית המופרכת לפרק, מרש"י ועד הרב בני לאו, והציע הבנה מזהירה ופשוטה אחרת — כתב העורך, בני ציפר: "מאמר ששלח מנחם בן לפני מותו והמתפרסם כאן לראשונה". בנוקדנות טרחנית מעט אעיר, כי המאמר לא בדיוק נשלח "לפני מותו" של בן, מעבר לכך שכל מה שאדם שולח הוא עקרונית לפני מותו, אלא לפני חג סוכות האחרון (אז קוראים את קהלת), לפני יותר מחצי שנה.

כמה מהפסוקים שבהם דן אותו מאמר, אגב, מתכתבים עם ימי המגיפה כיום, למשל: "עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה" — ועל כך כתב בן: "ימי המשבר, האסון והקושי, גם (אבל לא רק) ימי הזיקנה הרעים, כשהם רעים... ימי מחסור... או ימי רעה אלוהית מסוג כלשהו". ככה שיש משהו קולע מאוד גם בעיתוי הפרסום הנוכחי של המאמר, ככל שנדחה.

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו