טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"כלכלה בקומיקס": שיעור נפלא ומדכא בהיסטוריה כלכלית

ספר הקומיקס הכלכלי של ההיסטוריון מייקל גודווין והמאייר דן א' בר מצליח לתאר במעט מלים ובפשטות את יסודות הכלכלה העולמית. בינות לתיאוריות המופיעות בו מבצבצת ביקורת נוקבת על כך שמאז ומעולם הן שירתו בעיקר את בעלי ההון

טראמפ בבית הלבן, אתמול
Evan Vucci/אי־פי
3תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

"ההיסטוריה חוזרת על עצמה, קודם כטרגדיה ואחר כך כפארסה", כתב קרל מרקס. מייקל גודווין מוכיח זאת בספרו "כלכלה בקומיקס". הספר מראה כיצד שוב ושוב מדיניות כלכלית שגויה מביאה לאותן תוצאות מצערות. בתחילת הספר, שיצר גודווין יחד עם המאייר דן א' בר, הוא מעיד כי לקח על עצמו את המשימה להסביר את הכלכלה בצורה בהירה כדי שכולם יוכלו להבין אותה: "אנחנו אזרחים במדינה דמוקרטית, חלק גדול מההחלטה למי להצביע בבחירות נובע משיקולים כלכליים", הוא כותב, "זוהי אחריותנו להבין על מה אנחנו מצביעים".

ההתבוננות הנרחבת של גודווין על כלכלה נובעת, בין השאר, מהעובדה שהוא היסטוריון ולא כלכלן. ואולי בשל העובדה שהיסטוריון ומאייר חברו יחד כדי לדבר על כלכלה, התוצאה היא משנה כלכלית המועברת בצורה פשוטה, קריאה ומתומצתת. יתרון נוסף של "כלכלה בקומיקס" על פני ספרי כלכלה אחרים הוא שחרף 300 עמודיו, הכלכלה מדוברת בו במעט מלים.

ספר כלכלה בקומיקס

בתחילת הספר מופיעים שני מאמרי שבח והלל לספר. הראשון נכתב על ידי דייוויד באך, הצעיר שהפך למיליונר וכתב ספרי הדרכה עצמית פופולריים להתעשרות דוגמת "המיליונר האוטומטי". את המאמר השני חיבר פרופ' ג'ואל באקאן, מרצה פופולרי למשפטים ומחבר רב המכר "התאגיד". שני הידוענים בתחומם מרעיפים תשבחות על גודווין ומסמנים את ספרו כטקסט "שכל אחד חייב לקרוא". אולי אלו ההבטחות הגדולות בהתחלה שגרמו לכך שתחילת הקריאה בספר לוותה באכזבה. הצהרות כמו "השלמתי את קריאת הספר תוך שלוש שעות" לא הפכו במקרה שלי למציאות.

אבל ככל שהתקדמתי בקריאת רצועות הקומיקס, התחושה התחלפה מ"מי בכלל צריך את הספר הזה" ל"אחלה ספר, במיוחד למי שרוצה לאגור תשובות למשחקי טריוויה על כלכלה, או להכות את '20 שאלות' של 'הארץ'" ובסוף הגיעה לכדי: "וואלה, איזו ביקורת חברתית נוקבת". עם סיום הקריאה כבר לא נותר ספק כיצד הפך הספר לרב מכר בינלאומי.

מורכבות ההתנהגות האנושית

גודווין מעיד על עצמו שבניסיונותיו להבין כלכלה, הוא קרא ספרי לימוד רבים בתורת הכלכלה וגם את ספרי ההגות של גדולי הכלכלנים כמו אדם סמית, תומס מלתוס, דוד ריקרדו, פרידריך אנגלס, אלפרד מרשל, ג'ון מיינרד קיינס, קרל מרקס ואחרים. ואכן, חלקו הראשון של הספר מכיל בעיקר סקירה משולבת של התפתחות התיאוריה הכלכלית.

כל מי שפקד קורסים בכלכלה בטח זוכר רגעים שהמודלים לא מתאימים למציאות. לדוגמה, מודל היצע וביקוש במצב שבו המשק שרוי ב"אבטלה חיכוכית" (Friction Unemployment) — כלומר, כשהמשק בתעסוקה מלאה וחסרות ידיים עובדות. במצב כזה שכר העבודה אמור לעלות באופן תיאורטי, אבל בפועל בישראל כיום (כמו גם במקומות אחרים בעולם), השכר בתחום השירותים, למשל, שבו קיים מחסור בידיים עובדות, אינו עולה. למה? כי המציאות נוטה להיות רחוקה מהמודלים התיאורטיים, שלא תמיד משקללים את שלל הגורמים המונעים מהשוק להיות באמת חופשי.

דוגמה נוספת של סתירה בין התיאוריה למציאות אפשר למצוא במודל "היצע עבודה", שגורס כי אדם שואף לשיווי משקל בין ההכנסה שלו לבין הפנאי ולכן ככל שירוויח יותר — ישאף ליהנות מיותר פנאי. בפועל, כפי שרבים יודעים, מי שמשתכר משכורות גבוהות לרוב אינו מצמצם את מספר שעות העבודה שלו, ולו רק מהסיבה הפשוטה שכנראה יתקשה לשמור על שכר גבוה אם לא יעבוד שעות ארוכות.

ואיך זה קשור לספר? גודווין אמנם מצהיר שהוא עובר לכתיבה ביקורתית רק בשליש האחרון של ספרו, כשהוא עורך סקירה היסטורית של ימי הנשיאות של רונלד רייגן בארה"ב, אבל למעשה לאורך כל הדרך הוא מתייחס באירוניה ובעין ביקורתית למודלים הכלכליים, שלפעמים מנותקים מהשטח ומבוססים על הנחות יסוד שגויות.

כלכלה אמנם שייכת למדעי החברה, אבל העוסקים בתחום אוהבים להתהדר בעובדה שמדובר במדע מבוסס נוסחאות מתמטיות ומדמים את התיאוריות שלהם לאלה של המדעים המדויקים. גודווין מוכיח אותם על טעותם כשהוא מדגים איך המודלים הכלכליים אינם מצליחים לנבא את המציאות או לפתור בעיות וכיצד המדיניות הכלכלית מוּנעת יותר מהשקפת עולם מאשר ממודלים מוכחים. "מי שחושב שתורת הכלכלה היא אוסף קבוע של חוקים לוגיים, שרק גאוני מתמטיקה מסוגלים להבין אותם, נמצא במיעוט וגם טועה. אחרי הכל כלכלה אינה כימיה — היא עוסקת במורכבות האינסופית של ההתנהגות האנושית, ולא בחוקים קשיחים", אומרת דמותו המאוירת של גודווין.

ספר כלכלה בקומיקס

גם סטלין ומאו דאגו לעצמם

השיקוף החשוב ביותר העולה מספרו של גודווין הוא האופן שבו ההון מנהל את העולם. הוא מראה כיצד תפישת "לסה פר" — התפישה המבוססת על הפיזיוקרטים הצרפתים, שגרסו כי יש להניח לשוק לזרום בצורה "טבעית" על ידי הפחתת מסים ורגולציה — ותיאוריית "היד הנעלמה", שהגה אדם סמית במאה ה–18, היוצאת מנקודת הנחה שאנשים מקבלים החלטות רציונליות גם בכלכלה, בעצם משמשות כתירוץ של בעלי הון לרכז ממון בידיהם ולעידוד מדיניות כלכלית שמשרתת רק את האינטרסים שלהם. גודווין מדגים כיצד הופכת "היד הנעלמה" ליד חמדנית כשלא מפקחים עליה ואיך תאגידים ובעלי הון זועקים "לסה פר", תוך שהם מבקשים לצמצם עוד ועוד את מעורבות הממשלה בשוק, אבל יודעים גם לבקש בדיוק את ההיפך כשהם זקוקים לממשלה שתפתח להם שווקים, תטיל מכסים שמגינים עליהם או אפילו תשתמש בכספי המסים כדי לחלץ אותם משגיאות ניהוליות שעשו.

גם "כלל הברזל של האוליגרכיה", המונח שטבע הסוציולוג הגרמני רוברט מיכלס, שלפיו לאליטה אינטרסים משלה הנוגעים בעיקר לשימור והגדלת כוחה היחסי על חשבון טובת המדינה שבה היא פועלת, מוכח שוב ושוב בספר. מופיעה בו גם ביקורת על התנהלות "הדלת המסתובבת" (המוכרת היטב במציאות הישראלית), שלפיה מתקיימת תנועה מתמדת של עובדים משירות המדינה אל משרות בכירות במגזר העסקי. זה גורם לכך שלפקידים ממשלתיים יש אינטרס להיטיב עם בעלי עסקים במקום עם הציבור הרחב, ובתמורה לזכות במשרות מפנקות אצל אותם בעלי עסקים.

גודווין לא פוסח בביקורתו גם על המונופולים שעושקים את הציבור, חברות המזון שמייצרות אוכל מתועש תוך התעלמות מבריאות הציבור, העשירים שמייצרים המון פסולת שפוגעת בכדור הארץ, תרבות הצריכה והתקשורת. "מכיוון שכל עיתון גדול הוא עסק גדול, עוד ועוד אנשים מקבלים מידע שמקורו בעסקים גדולים", הוא מסביר; "שידורי הטלוויזיה המסחרית אינם מיועדים להגיש שירות לציבור (כי צופים אינם משלמים). תחת זאת מטרתם להשיג קהל למפרסמים"; "אולפני הטלוויזיה לא רצו להרגיז את המפרסמים ולכן צינזרו את עצמם (כך קרה גם ברדיו ובמערכות העיתונים)".

גם חתן פרס נובל הליברלי מילטון פרידמן, אבי אסכולת המוניטריזם ומתנגד חריף להתערבות פיסקלית של הממשלה, לא מתחמק משבטו של גודווין. "למען האמת כשפרידמן התחיל לעלות לגדולה בשנות השישים כבר היה ברור ש'לסה פר' אינו פועל תמיד, אפילו בתיאוריה", הוא כותב בפתח הביקורת עליו.

אבל אין לטעות בביקורת הנוקבת של גודווין על ההון ובעליו, לא מדובר בסוציאליסט. שוב ושוב הוא מציג כיצד ניהול כלכלה קומוניסטית או סוציאליסטית מביא לאסונות. מבחינתו אין הבדל בין גדולי המצהירים כי הם בעד שוק חופשי לבין סטלין או מאו — אלה ואלה דאגו בעיקר לעצמם.

געגוע להתערבות ממשלתית

מי שכן זוכים ממנו למחמאות הם אדם סמית, שכבר בספרו "עושר העמים" הזהיר מהסכנות הטמונות בעקרון השוק החופשי; וג'ון מיינרד קיינס, שחיבר את הספר "התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף" (1936) בעקבות השפל הגדול של 1929. קיינס, שלא כמו כלכלנים ליברליים אחרים, טען שכדי להבטיח צמיחה כלכלית דווקא יש צורך בהתערבות פעילה של הממשלה בשוק. כמו בספר "החיפוש הגדול: הסיפור של הגניוס הכלכלי", שעוסק בכלכלנים הגדולים של המאות ה–19 וה–20, שכתבה סילביה נסאר (המוכרת בזכות ספרה הקודם, "נפלאות התבונה"), גם אצל גודווין ניכר געגוע למשנה הכלכלית של קיינס שנזנחה בימי שלטונו של רייגן.

רונלד רייגן
Dennis Cook / AP

הדבר המדכא ביותר בספרו של גודווין הוא שצעד אחר צעד הוא מצליח להדגים כיצד ההיסטוריה חוזרת על עצמה. המדיניות שנקט רייגן, שזכתה לכינוי "רייגניזם", הופעלה בלי ללמוד מהעבר ועדיין ממשיכה ללוות את כלכלת ארה"ב. רייגן וכל הנשיאים שבאו אחריו, בין אם היו דמוקרטים או רפובליקאים, הובילו מדיניות כלכלית שמשרתת בעיקר (אם לא רק) את העשירים והתאגידים החזקים ומגדילה את אי־השוויון.

"כלכלה בקומיקס" יצא לאור במקור ב–2011 ומסתיים בתקופת הנשיאות של ברק אובמה. גודווין תולה תקווה ברשתות החברתיות, הוא רואה בהן אמצעי של ההמון להתארגן ולהשמיע קול. סביר להניח שאם היה ממשיך את כתיבת הספר עד היום, הוא היה נאלץ להוסיף שני פרקים לפחות. אחד המנסה להסביר כיצד קצר נשיא ארה"ב הנוכחי דונלד טראמפ את פירות אי־השוויון והתיישב בזכותם על כיסא הנשיאות. והשני שתוהה אם הרשת החברתית פייסבוק, מושא התקווה של גודווין, אכן מאפשרת תקשורת חופשית ואמינה יותר משהכרנו בעבר.

אם לחזור למרקס והציטוט שלו, המסקנה העיקרית מספרו של גודווין היא שהפארסה הנוכחית טמונה בכך שמי שיש להם יותר ממון משניתן לספור מנצלים את הדמוקרטיה ובכך מחסלים את הגורמים האמורים להגן על מי שאין להם. מה שכבר קרה פעמים רבות בעבר. כלומר, חלפנו את שלב הטרגדיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות