טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"רעב": רוקסן גיי מתארת את המשקל הכבד של האונס

ל"רעב", המתאר כיצד הופקע גופה של הגיבורה פעמיים – כשהיתה קורבן לאונס קבוצתי בילדותה וכשהפכה בבגרותה לאשה עם משקל קיצוני, היה הפוטנציאל להפוך לממואר רב עוצמה. אלא שרוקסן גיי לא הצליחה להפוך את סיפורה האישי למורכב ומרובד ולחבר אותו לדיון חברתי גדול יותר

מתוך הסרט "פרשס"
Lionsgate
24תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

תירגמה מאנגלית: דבי אילון, עורך הסדרה: שרון רוטברד

"רעב" הוא סיפור על גוף — גוף שנלקח מבעליו על ידי החברה — ועל ניסיון שנמשך חיים שלמים לקבל בחזרה את הגוף שהופקע באלימות, קודם באלימות מינית על ידי גברים ואחר כך באלימות יום־יומית ושגרתית על ידי הכלל.

צילום : iStock / סידו

הממואר של רוקסן גיי מתחיל בילדות נורמטיבית של בת למשפחת מהגרים מהאיטי ממעמד סוציו־אקונומי אמיד המתגוררת באומהה, נברסקה. בגיל 12 עברה גיי אונס קבוצתי: נער שהכירה וחבריו אנסו אותה בבית מרוחק ביער. היא לא מספרת לאף אחד על האונס ובניסיון נואש לחזור ולשלוט בגופה ולהגן על עצמה על ידי אכילה, היא משיגה את התוצאה ההפוכה. השנים עוברות והגוף שלה תופח לממדי השמנת יתר קיצונית (Extreme obesity), עד שהחברה כולה מענישה אותה באופן יום־יומי על חריגותו.

הסיפור האישי של גיי מעלה לדיון נושאים אקטואליים בשיח הציבורי של ימינו ובראשם פגיעה מינית, פוסט־טראומה וההשלכות ההרסניות וארוכות הטווח שלהן על הגוף ועל הנפש. ההפרעות הלא מדוברות וקשיי התפקוד שהן יוצרות בחיי הקורבנות, אלה שהחברה מיעטה לדון בהן או לתת כלים לנפגעיה, שגל ה-MeToo# חשף שתחת מעטה ההשתקה יש רבות ורבים מהם.

הנושא השני, גוף נשי ודימוי גוף, מרודד בדרך כלל בדיון הציבורי לשיח על הציפייה של החברה מנשים ומנשים עצמן, שמפנימות את הדיכוי ומנסות להידמות לאידיאל גוף שאינו קיים. "רעב" מנסה לתת לנושאים הללו את העומק הפסיכולוגי ואת הממד החברתי הרחב שבתוכם פועלים המִשְטוּר החמור על אנשים בעלי עודף משקל והמִשְטוּר הבסיסי על כל השאר.

כשגיי מעלה את השאלה הכל כך מתבקשת, "האם יש בכלל נשים שמרגישות נוח בגופן שלהן?" התשובה היא גם אינדיבידואלית, אבל היא קודם כל פוליטית. המנגנון הפוליטי מדגים כיצד כל אוכלוסייה שעוברת דיכוי לומדת קודם כל לשנוא את עצמה, כולל את הגוף שלה. אם אלו נשים, שחורים או קהילת הלהט"ב, ההיסטוריה וההווה מדגימים שמשטור הגוף והדיכוי שלו תמיד מופעלים על ידי מנגנוני הכוח בבואם ליצור יחסי עליונות, כדי שיוכלו לשלוט ולנצל משאבים של קבוצות אוכלוסייה מסוימות ביעילות. במקרה של גיי הסיפור מרובד מכיוון שהיא משתייכת לכל שלוש האוכלוסיות הללו והדיכוי מופעל עליה מכמה חזיתות שונות לאורך כל חייה.

מכיוון שהספר שייך לז'אנר הממואר ועוסק בזיכרונות ובסיפורים אישיים, בדומה לספר "PUSH" שעליו התבסס הסרט "פרשס" מ–2009, טבעי להניח שהספר נכתב מהפנים אל החוץ. אבל בקריאה עולה התחושה שלא מעט פעמים המבט החיצוני שולט בספר וסופו שהוא עושה את התנועה ההפוכה. כבר מהפתיחה ניכר שהכתיבה של גיי מודעת לעצמה, לקוראים, לציפיות שלהם ונדמה שהמבט שלהם עליה, שלפי תיאוריה מתרחש בחיי היום־יום, לא מאפשר לה שחרור גם בכתיבה.

גיי מצהירה כבר בתחילת הספר: "הסיפור של הגוף שלי אינו סיפור של ניצחון". בפסקאות שאחר כך היא שבה ומבהירה כמה פעמים עד כמה היתה רוצה לספר סיפור של ניצחון. מההכרזות המוקדמות הללו עולות שאלות; האם ניצחון מנקודת מבטה של גיי ומנקודת מבטה של החברה הוא אותו ניצחון? מה בין ניצחון למצב נפשי עמוק ומורכב? מה גורם לגיי להניח שקוראיה מעוניינים לקרוא סיפור על ניצחון?

השאלה הבסיסית ביותר היא למה מלכתחילה לשתף פעולה עם רטוריקה של פריזמה חברתית מצמצמת, של חלוקה לניצחונות ולכישלונות, אם ברור גם לגיי וגם לקוראים שהחיים הרבה יותר מורכבים? אחרי הכל, גיי כותבת יצירה אישית, לא מצלמת פרסומת או כתבה לערוץ מסחרי, שם רטוריקה כזאת שולטת בשיח.

הסופרת רוקסן גיי
Jay Grabiec

הטון הדיכוטומי שנוכח בתחילת הספר ממשיך גם בבחירות סגנוניות ששולטות בכתיבה. לדוגמה, האופן שבו גיי מתארת את רגשותיה: "אני לא יודעת איך הדברים יצאו משליטה עד כדי כך. ואולי אני דווקא יודעת". "אני לא יודעת למה פניתי לאוכל. ואולי אני יודעת". "אני לא יודעת למה אני מספרת את זה כאן. או שאני יודעת". ניכר שהבחירה החוזרת לתאר דבר והיפוכו מנסה להמחיש בלבול ואת הניגודים שקיימים בגיי, כדי להדגיש סתירה שמעידה על מורכבות, אבל הניסוח נותן תחושה שככותבת גיי חסרה את היכולת לתיאור מזוקק או מדויק ובפער בין שני אלו עולה תחושה של פשטנות. בנוסף, אף על פי שסיפור חייה של גיי עמוס אירועים דרמטיים, נראה שיש ניסיון להגביר את ממד הדרמה באמצעות הצהרות קצרות, שבסופן נקודה. הקטיעות וההשהיות הללו, שנועדו לתת משקל וכובד לכל משפט, יוצרות תחושה של דרמטיות עודפת שמחלישה את הכתיבה.

מעבר לבחירות הללו, הקישור המתבקש בין הסיפור האישי של גיי לסיפור חברתי גדול יותר, כלומר לאופן שבו הוא נוכח באקלים תרבותי גדול יותר, לא מהודק מספיק. הרפרנסים לדיון בעודף משקל בתרבות הפופולרית מפוזרים ולא אורגניים. בשלב מסוים מתמקדת גיי בניתוח תוכניות ריאליטי שעוסקות בירידה במשקל והאזכורים הבאים לתרבות הפופולרית אסוציאטיביים, כך שבסופו של דבר הקישור בין חוויית חייה לבין ממד חברתי רחב והתובנות שעולות במתח בין שניהם לא ממוצה.

בנוסף עולה תחושה של רישום מפוזר, לאורך הספר, של תיאורי סיטואציות והחלטות. דוגמה אחת היא שמדבריה של גיי עולה הידיעה הברורה שכנפגעת אלימות מינית מצבה קשור באופן ישיר לנפש ולטראומה: "אבא שלי מאמין שהרעב הוא בראש. אני יודעת שהרעב הוא בראש ובגוף ובלב ובנשמה". מהתובנה הזו ובכלל, מוזר שנושא הטיפול הנפשי לא מקבל משקל רב יותר בספר או התייחסות מעמיקה כאופציה לריפוי ולהתמודדות מזווית אחרת עם המצב.

הכוח של הספר מצוי במקומות שבהם גיי מתארת לפרטים את מציאות חייה. חוויית השגרה של חייה חותכת בבשר הרבה יותר מההצהרות שלה על עצמה. כשגיי מתארת איך ערכה תחקיר באינטרנט, כדי ללמוד לאכול בבולמוס ואז להקיא והפכה לבולימית, התיאור היבש והפרקטי מזעזע ומכמיר לב. או הרגע שגיי משרטטת איך חוויות יום־יומיות הופכות ברגע לאכזריות כשאת שוכרת דירה אבל לא מהצבע הנכון: "כשפגשתי את בעלת הבית שלי, שהתגוררה ביחידת הדיור העליונה של בניין ישן שבו היא ובעלה המנוח ניהלו פעם עסק לניקוי יבש, היא עמדה מאחורי דלת רשת סגורה בבריח בזמן שאחי ואני עמדנו על מרפסת הכניסה. היא בחנה אותי מבעד לרשת ואמרה, 'בטלפון לא נשמעת כמו בחורה צבעונית'. הייתי בת שלושים".

במקומות שבהם גיי מתארת את הניואנסים היום־יומיים של החיכוך בינה ובין החברה, מהרגעים הנפשיים הכי קשים במערכות יחסים ועד לחרדה שאוחזת בה לפני שהיא מגיעה למסעדה, כל עוד היא לא יודעת אילו כיסאות יהיו שם ואם תוכל לשבת עליהם. העובדה שאף אחד לא רוצה לשבת לידה במטוס ומצד שני, כשהיא קונה שני מושבים לעצמה האדם שלידה מנסה לגנוב ממנה מקום, ולכל אלה נוסף צוות משפיל וחסר אמפתיה.

כשגיי מתארת שגרת חיים של רצון בלתי פוסק להיעלם, להתחבא, לשכלל את היכולות לשקר, מסבירה שכל העת פועלים בה רגשות בושה, זעם, תסכול וקנאה, בעוד שהחברה מביטה בה בעיניים נטולות חמלה כפגומה, חסרת שליטה עצמית, וולגרית, מפגע אסתטי, שהיא־היא האשמה הבלעדית במצבה. כשהיא מתארת את המציאות היום־יומית הזאת, הנגועה באלימות, המציאות של הגוף שלה והזעם שלה מהדהדים חזק, עירומים וכנים. במקומות האלו מרגישים את הגוף, את הכאב שצרוב בו וגם את האומץ, את הלמידה של ההשלמה איתו ועם מה שהלך ולא יחזור, או כפי שכותבת גיי בסיום: "...הנה הלב שלי, מה שנותר ממנו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות