ביקורת ופרק לקריאה"שנות העונש המאושרות" ו"פרולטרקה": שתי נובלות נפלאות על התבגרות
הסופרת האיטלקייה פלר יאגי מצליחה לשלב בין תוכן מתועב לסגנון אלגנטי ומתבוננת באופן נוקב ואינטימי בסדר הפטריארכלי העריץ
כל השירים בספרה החדש של מיטל נסים מובילים אל השיא שבסופו: אותה סקיצה למחזה של "משוררת בעירהּ", שהוא בבחינת מסטרפיס ופסגת יצירתה עד כה, וכוללת מקהלה עירונית, מזכירות לשכה, עובד סוציאלי, ואת המשוררת ה"מבקשת להציג את שירתה במרחב הציבורי ומגיעה ללשכת ראש העיר שבה היא גרה"
סונט כ"ה, שיר מאת ז'ואקים די בלה. תירגם מצרפתית איתי בלומנצוויג
גבריאל מוקד מבטל את שירי מנחם בן שמחוץ ל"עכשיו", לאה אילון מפחיתה מאהבתו לשירה, ויצחק לאור חוזר לפרשת המכות. על כמה משגים שנפלו בסיקור מרחיב הדעת של בן אחרי מותו
"כדור הארץ התעייף מאתנו, הוא מנער את כולנו החוצה מהסיפון, מיטהר, משתחרר, כמו אחרי מחלה קשה וארוכה, רגע לפני ההחלמה. היה לה טוב והיה לה רע בו־זמנית. שוב היא בדקה את הטלפון — אכן, ההוא לא כתב מלה. היא רצתה קפה, אך כל בתי הקפה היו סגורים. לעולמי עד". תירגמה מרוסית לנה שמולביץ
קורונה או לא קורונה, בחוץ נעים מאוד
בספרו "מנוס מחופש", שגרם להרחקתו מהחוגים הפרוידיאניים הקלאסיים, טען אריך פרום שהאינדיבידואליות היא תופעה יחסית חדשה בתולדות האנושות, ואחרי שנכפתה על האדם המודרני התברר שההמונים מסרבים לקבלה
קשה להגדיר את הספר "ספרי יעקב" מאת אולגה טוקרצ'וק, הרואה בימים אלה אור בעברית, מבחינת הסוגה. יש בו סממנים של רומאן היסטורי, אך זהו גם ספר של מעשיות ושל עולם מאגי. בהרצאה לרגל קבלת פרס נובל מתחה טוקרצ'וק ביקורת על החלוקה המקובלת לסוגות ספרותיות. היא מעדיפה דווקא מעין ערבוב של אופני כתיבה באותה יצירה עצמה
שקנאים. שיר מאת יצחק לאור
אנחנו יודעים כבר לא מעט שנים מהו הנזק שגורמת תעשיית הבשר, גם לחיות עצמן וגם להתחממות הגלובלית. אבל ידיעה לחוד ומסקנות לחוד: מסורות אנושיות הן דבר קשה לפירוק, ואנחנו כבני אדם זקוקים למנגנונים פסיכולוגיים שיאפשרו לנו להתנהל בעולם בלי לכעוס על עצמנו. ספר ויקרא לא מאפשר את מנגנון ההדחקה הזה, אלא להפך: הוא דורש מהאדם להקריב דבר שיקר לו, גם כלכלית וגם רגשית, אחרת לקורבן אין ערך
ספרה של ברניס רובנס אמור היה להיות ניסיון קליל לתאר נושא חשוב: שנותיו האחרונות של אדם בהמתנה למוות. אולם הדמויות שטוחות ואינן מצליחות לעורר רגש בקרב הקוראים
ספר חדש מכנס רשימות שכתב אלתרמן בצעירותו. בחלקן ניכרת חוכמתו, אך ברבות מהן אי אפשר למצוא רמזים לגאונות הפראית שאיפיינה את היוצר, שמת השבוע לפני 50 שנה
המקסימום שאפשר לעשות כשתקועים כבר בתוך המגיפות זה לעבור מ"דקאמרון", שנכתב על המגיפה השחורה במאה ה-14, אל לוקרציוס, שכתב את ספרו "על טבע היקום" במאה הראשונה לפנה"ס וקרא את "אדיפוס המלך" של סופוקלס שחי במאה החמישית לפני הספירה, ואל אלבר קאמי שקרא את שלושתם וכתב את "הדבר". וכולם הגיעו לאותה מסקנה: מול המגיפה הסוף תמיד יהיה אותו סוף. הצדיק נספה יחד עם הרשע, מי שברח מת כמו מי שנשאר, איש לא נמלט
ספרם של סאלי הלגסן ומרשל גולדסמית מנסה לייעץ לנשים המבקשות להתקדם בקריירה שלהן, אבל מתאר סביבת עבודה אמריקאית שאינה רלוונטית לרוב הקוראות בישראל
ביקום שהפרשן הכלכלי מתאר בספרו "לאן נעלם עץ הכסף?" השיטה מצוינת ולמשפחות יש זמן לאכול ארוחת בוקר יחד. הבעיה היא רק שהאנשים לא קונים מספיק
הסבון, שיר מאת פרנסיס פונז'. תירגם מצרפתית והקדים דורי מנור
דרך דמותו הסוחפת והמרתקת של מתיס רפה השכל, גיבור הרומאן "הציפורים", מצליח הסופר הנורבגי טאריי וסוס לדון, בעקיפין, בקושי של התקשורת הבינאישית, אני־אתה־הוא, ובתוצאותיו הטרגיות לפעמים
"יסודות הטוטליטריות" של חנה ארנדט, "1984" של ג'ורג' אורוול, "סיפורה של שפחה" של מרגרט אטווד ויצירות מופת אחרות מסוגות שונות, ששופכות אור על משטרים חשוכים
בשיאו של מרד הסטודנטים ב–1968 נעלם נשיא צרפת דה גול והתחבא בבסיס צבאי בגרמניה. ברומן הסוחף שלו חוזר הסופר ז'ורז'־מרק בנאמו לאותם ימים סוערים
| שם האירוע | מקום | תאריך ושעה |
|---|---|---|
