בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובה

היקסמות חיונית לכל פעילות אנושית יצירתית, גם לפסיכואנליזה

ענר גוברין מגיב על הביקורת של משה אלחנתי על ספרו העוסק בדימויי הידע של הפסיכואנליזה. לטענתו, אלחנתי התייחס רק לתזה הכללית הרחבה, אך הציג חלקים רבים באופן מקוטע

10תגובות

משה אלחנתי ("הדיאלקטיקה הבנאלית של הפסיכואנליזה", "ספרים", 27.12.2017) החמיץ את השאלה המרכזית שבה עוסק ספרי, "המוקסמים והמוטרדים: דימויי הידע של הפסיכואנליזה": כיצד מטפלים פסיכודינמיים, שחונכו על האתוס המערבי ולמדו לצד עמיתיהם המדענים באותן אוניברסיטאות, מחזיקים בתיאוריה שכמעט אף אחת מהנחותיה אינה נתמכת בעדויות אמפיריות? האם הלכו שולל אחר היקסמויותיהם הכוזבות, או שמא יש היגיון פנימי בבחירותיהם התיאורטיות?

יש הסבורים שהביטחון העצום שיש לאנליטיקאים בתיאוריה הפסיכואנליטית מקורו באמונה דתית הנעדרת בסיס רציונלי. מי שמחזיק בעמדה זו סבור שזיגמונד פרויד טעה והטעה את החברה המערבית כולה. תזה זו הוצגה בעשרות ספרים ומאמרים על ידי פילוסופים וחוקרים חשובים כמו ארנסט גלנר, פרנק סלוויי, אדולף גרונבאום, קרל פופר ופרדריק קרוז. חלקם הקדישו את כל חייהם המקצועיים לקעקוע התשתית הראייתית של הפסיכואנליזה. המאפיין העיקרי של תזה חד משמעית זו, שבעצמה ספגה ביקורת רבה, הוא העדר סקרנות כלפי קהילת המטפלים על מניעיה, צרכיה ומנגנוני הידע והתיקוף שלה. מאחר שמבקרי הפסיכואנליזה מתבוננים בתיאוריות הפסיכואנליטיות בחמיצות פנים זועפת, הם אינם מועמדים מתאימים "להיכנס לראש" של אנליטיקאים.

טיפול פסיכואנליטי. איש עוד לא ראה את הנפש
Bob Wands / AP

אני סבור שחשיבה ביקורתית אינה מתחוללת בחלל ריק. היא דורשת בסיס של ידע עמוק. אי אפשר לשאול שאלות משמעותיות על טיב הידע, על אופני התיקוף של תיאוריה ועל דרכי החקירה שנוקטים המחזיקים בה ללא ידע מוקדם על התחום. אלחנתי התייחס בביקורתו רק לתזה הכללית הרחבה שלי, אך לצערי רוב הספר עבר מתחת הרדאר שלו. ייתכן שהסיבה היא שאינו בא מהתחום, כפי שהוא מעיד על עצמו, ולכן אינו מכיר את ההתפתחויות האדירות בפסיכואנליזה מאז פרויד. אלחנתי הציג טיעונים רבים שלי באופן מקוטע, ומן הראוי שהקוראים יקבלו מושג אמיתי לפחות על שלוש מטענותי המרכזיות בספר.

ראשית, הדמיון הרב בין אנליטיקאים למדענים קשור למטרה המשותפת לשתי הקהילות: פתרון בעיות. פילוסוף המדע לארי לאודן טוען כי המדע בבסיסו חותר לפתור בעיות אמפיריות. לדידו, אמת המידה להערכת תיאוריות במדע היא מידת ההתאמה של הפתרונות שהן מציעות לבעיות מרכזיות. השאלה אם הן "אמיתיות", "מאומתות" או "מוכחות" הרבה פחות רלוונטית. תיאוריות מתחלפות כאשר תיאוריה חדשה מציעה פתרון טוב יותר לבעיה אמפירית. בעיה אמפירית לשיטתו היא "כל דבר בעולם הטבע שנראה בעינינו מוזר או דורש הסבר". למשל: מדוע הלווייתנים מתאבדים? מהי המאסה של כוכב חמה?

הפסיכואנליזה עוסקת בבעיות אמפיריות, כמו מדוע תינוקות בגיל מסוים נקשרים לאובייקט מסוים כמו בובה או דובון, מדוע אדם סובל מדיכאון, מדוע אנשים חווים קנאה עזה והרסנית, ומדוע יש אנשים המפחדים ממקומות סגורים.

אחד המאפיינים המרתקים של האסכולות הפסיכואנליטיות הוא שרבות מן התופעות שהן הסבירו לא הוכרו כבעיות אמפיריות, ולא נדמו כתופעות טעונות הסבר או הבהרה, לפני שנוצרו התיאורים שלהן. זהו המצב גם בתחום המדע. לדוגמה, מקדמת דנא היה ידוע שלרוב העצים יש עלים ירוקים, אבל "עובדה" זו נהפכה ל"בעיה אמפירית" רק כאשר מישהו החליט שהיא מעניינת וחשובה דיה כדי לחפש לה הסבר. בפסיכואנליזה יש אינספור דוגמאות דומות. פליטות פה היו תופעה מוכרת עוד לפני פרויד, אך הן לא נתפשו כבעיה מעניינת וחשובה דיה כדי לחפש לה הסבר. כל תיאוריה פסיכואנליטית חלשה על טריטוריה פרטית של תופעות או בעיות אמפיריות, שאותן ביקשה להסביר.

שנית, מתוך הסתמכות על פילוסופיה פוסט־פוזיטיביסטית של מדע מצאתי דמיון רב בין האופן שבו מפתחות קהילות אנליטיות את הידע שלהן ובין האופן שבו עושות זאת קהילות של מדענים. הקהילות המדעיות המתוארות על ידי פילוסופים כמו תומס קון, אימרה לקטוש, לארי לאודן, פול תגרד ויהודה אלקנה דומות במידה רבה לקהילות פסיכואנליטיות. פסיכואנליטיקאים, כמו מדענים, סקרנים ומסורים לגילויים חדשים, נאמנים לידע שהם מגלים, דבקים בו בדוגמטיות, מתעלמים מממצאים סותרים, מאמינים בתיאוריית ההתאמה של האמת ובריאליזם ומונעים גם על ידי שיקולים אסתטיים, רוחניים ופוליטיים. קון אף הרחיק לכת וחשב שמעבר מפרדיגמה מדעית אחת לשנייה בעקבות מהפכה מדעית דומה במאפייניו לקבלה של דת חדשה.

במאמרו "מהי דיאלקטיקה?" מ–1940 כתב פופר: "יש חשיבות רבה לעמדה הדוגמטית שיש לדבוק בתיאוריה כל עוד אפשר. בלעדיה לעולם לא נזכה להזדמנות לגלות את חוזקותיה; וכתוצאה מכך שום תיאוריה לא תוכל למלא את תפקידה להשליט סדר בעולם, להכין אותנו למאורעות העתיד ולהסב את תשומת לבנו לאירועים שבלעדיה היו נעלמים".

להיקסמות ולחשיבה הדוגמטית יש גם מחירים כבדים. היא מזוהה עם חשיבה סגורה, נרקיסיסטית ולא ביקורתית. עם זאת, אני עומד מאחורי התזה המרכזית של הספר כי זהו מחיר שראוי לשלמו. היקסמות חיונית למעשה לכל פעילות אנושית יצירתית: לאמן היוצר, להורה המגדל ילד ולמי שרוצה לפתוח עסק חדש.

את מחיר ההיקסמות אפשר לשלם רק אם לצד הקהילות המוקסמות פועלות גם קהילות מוטרדות המחפשות דרכים מחוץ למסגרת החשיבה של הקהילות המוקסמות. ואכן הפסיכואנליזה, כפי שאני מראה, עשירה גם בקהילות מוטרדות מסוגים שונים.

שלישית, הספר מתאר מורכבות גדולה בהרבה מהשוואה פשוטה בין קהילות פסיכואנליטיות לקהילות מדעיות, שאף אותה אלחנתי החמיץ. בכל הנוגע לשיטות החקירה ולתיקוף הידע, תהום עמוקה פעורה בין הקהילה המדעית לקהילה הפסיכואנליטית. בספר אני מצביע על סתירה עמוקה בין התפישה האפיסטמולוגית ובין המתודולוגיה הסובייקטיבית: מצד אחד, הקהילות הפסיכואנליטיות המוקסמות מאמינות, ממש כמו מדענים, בריאליזם ובתיאוריית ההתאמה של האמת; מצד אחר, המתודולוגיות שהן משתמשות בהן שונות מאוד מאלה של מדענים. הסיבה לכך פשוטה: הנפש אינה ניתנת למדידה כמו אובייקט פיזיקלי ושיטות החקירה צריכות להתאים למושאי המחקר. מה שאלחנתי מכנה "גם וגם" אינו אלא ניסיון להסביר סיבוך זה בלי ליפול לרדוקציה של פסילה גורפת של הפעילות הפסיכואנליטית כפעילות בלתי רציונלית. הסבר כזה אינו יכול לקבל על עצמו מערכת פשוטה של דגמים משיטות מחקר במדעי החברה. במקום זה, ראוי שיכיר בסתירות הבלתי פתורות המאפיינות את הנפש האנושית.

שיטות המחקר המקובלות בקרב פסיכולוגים מודעות למגבלותיהן להערכת החוויה האנושית בכלים מחקריים. חוקרי המחלקות לפסיכולוגיה באוניברסיטאות מעדיפים להתמקד במחקרי מוח או בהבנת תפישה וקוגניציה על פי מודלים מתמטיים. רק מעטים חוקרים נושאים כמו בדידות, שכול, התבגרות, טראומה מינית, ערך עצמי, משברי חיים או חיפוש אחר משמעות — נושאים הרלוונטיים לרוב בני האדם.

פרופסור ז'וזה ברונר, שחקר את הפוליטיקה והפילוסופיה של הפסיכואנליזה, כתב ב–2002: "איש עוד לא ראה את הנפש (מיינד). היא אינה יכולה להיתפש על ידי החושים, אין לה ריח, צורה או מרקם. מדע של הנפש הוא מדע של משהו שאינו חומרי, שאינו תופס מקום במרחב. לכן מצבים נפשיים, כוחות, מבנים, תהליכים ואירועים אינם יכולים להיות יותר מישויות היפותטיות שעל קיומן ניתן רק לשער מהתבוננות עצמית ומצפייה בהתנהגותם של אחרים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו