בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובה

קו פרשת המים הוא 1967, לא 1948

נעימה ברזל מגיבה על ביקורתו של אברהם בורג על ספרה, "המתנחלים בלבבות". לדבריה, בורג בחר לצאת למתקפה פוליטית וערכית על תנועת העבודה והקיבוצים, התעלם מכמה מקביעותיה ושגה בפירוש שנתן לעמדותיה

תגובות
עימות בין מתנחלים לשוטרי מג"ב בבית אל, 2015. ברזל מבקשת "להבין את הצלחתה של הקבוצה שבחרה להשית על הכלל הישראלי את בשורת הכוח ששואב את עוצמתו והצדקתו מרעיון הבחירה האלוהית האפריורית בעם היהודי"
אמיל סלמן

אברהם בורג כתב ביקורת מעניינת על ספרי, "המתנחלים בלבבות: הסוחפים ל'גאולה עכשיו' והמְהַלְכים בדרך" ("ספרים", 23.5), ביקורת שיש בה יותר שיקוף של עמדותיו הערכיות והפוליטיות מאשר התייחסויות לדיון ההיסטורי־סוציולוגי־תרבותי המתקיים בספר. על תפישות ועמדות אפשר וראוי לשוחח, אך נדמה לי במקרה זה שהביקורת של בורג עוסקת יותר במה שהוא היה רוצה למצוא בספרי מאשר במה שנמצא בו.

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"

בורג מייחד חלק ניכר מביקורתו להתייחסותי ל"חוג שדמות" ולאופן השגוי, לדעתו, שבו אני מנתחת את מה שאני מכנה "כישלון הדור שלי". נכון שתחושת כישלון זו היתה המניע העיקרי שלי לצאת למסע החקר על עולמה האידיאי והמעשי של הקבוצה האמונית. אלא שבורג לוקח את הדיון למתקפה פוליטית וערכית כוללת על תנועת העבודה, הקיבוצים, "חוג שדמות" ועלי, שכמו רבים אחרים, לתפישתו, בורחת "מבעיות היסוד של 1948, שעליהן משגשגים, בין השאר, הקיבוצים של כמה מחברי חוג שדמות האהוב עליה כל כך".

כך הגדרתי את מטרתו העיקרית של המחקר: "מהלך עיוני ואישי המבקש להבין את הצלחתה של הקבוצה שבחרה להשית על הכלל הישראלי את בשורת הכוח ששואב את עוצמתו והצדקתו מרעיון הבחירה האלוהית האפריורית בעם היהודי". במבנה תודעה זה, האחיזה בכל שטחי ארץ ישראל היתה לציווי ההשתייכות השלמה של היחיד המאמין בעם היהודי ובמדינת ישראל. בדיון בתוכני התפישה האמונית, הפרקטיקות שלה והמענה ה"יהודי" שניתן לכמיהות רדומות בציבורים רחבים מול מצבי איום ואי ודאות מתמשכים, אכן ניצבת מלחמת ששת הימים — ולא 1948 — כקו פרשת המים.

בורג קובע שבניגוד למה שאני כותבת, "המתיישבים הישנים (קיבוצניקים) והמתיישבים החדשים (מתנחלים) קרובים אלו לאלו על פני הספקטרום הרוחני והלאומי יותר משהם רחוקים אלו מאלו". על עניין זה כבר נכתב רבות, ואני עוסקת בו בפרק השני בספרי ודנה בביטויי הקרבה והפרימה בין שתי קבוצות אלו. הנה כמה משפטים מדיון זה: "יש לומר שלא היה קיטוב עקרוני ממשי בין הקבוצה האמונית לבין 'חוג שדמות' בפירוש המשמעות הציונית של ההתקשרות הרוחנית, האישית והלאומית למולדת. אולם כדי להציע אלטרנטיבה מנהיגותית לקבוצה האמונית, ולא רק לטעון כנגד דרך התנהלותה ולדרוש ממנה כפיפות לכללי השיטה הדמוקרטית, היה על אנשי 'חוג שדמות' לחולל שבר עם הוגי תנועת העבודה ועם מסורת האמונה בתנועת העבודה בתפישת ארץ ישראל כולה... אנשי 'חוג שדמות' לא העזו להסיר את הממד האוטופי מהציונות המעשית, אלא כוננו אוטופיה רוחנית, יהודית הומניסטית, שנשענה על אידיאליזציה של תקופת העלייה השנייה, אישיה וערכיה, כיבוש העבודה, התיישבות, שיח אינטימי וכו'. וכל זאת מבלי שנכנסו מפורשות ובאופן פוליטי מוצהר, קבוצתי, פרוגרמטי, חד משמעי, לשאלה בדבר זכותנו על ארץ ישראל השלמה על המשמעויות הלאומיות, האנושיות והפוליטיות הנגזרות מכך".

גם בתנועת "שלום עכשיו" עסקו לפני וכתיבתי המצומצמת עליה נסמכת בעיקר על מחקריו של מיכאל פייגה המנוח. ואילו ב"תנופת דור ההגשמה האמונית" אני עוסקת בהרחבה. את הדיון במפעל ההתנחלויות מלוות דמויות מפתח ועדויות מהימים הראשונים של "מאמינים מן השורה". צמיחתה של הנהגה רבנית צעירה ומשפיעה, כמו גם התפשטות מודל ישיבות ההסדר של "מנהיגים רוחניים האוחזים בחרב" ובנייתה של מערכת ארגונית, הם מהנושאים העיקריים בספרי. תהליך הבנייה של "מנהיגות כלל ישראלית", על הגדרת יעדיה והשפעתה החינוכית והתרבותית העצומה (ובכלל זה אכן, גם נהירתם של בתי הספר הקיבוציים למסגרות החינוכיות האמוניות), הם שעומדים ביסוד גיבושה והתווייתה של הדרך הממלכתית בשנות ה–80. זאת, לצד הנכונות לכפוף את הלהט המשיחי האפוקליפטי לפרגמטיות השלטונית, ההבנה שהגודל כן קובע ולכן יש לבצע קליטה רחבה שאינה בהכרח אמונית, היכולת לשחק את המשחק הפוליטי בצד החוק ללא התנגשות חזיתית איתו, ההתקפלות של החוק, התמיכה הרחבה של מוסדות השלטון והמוסדות המיישבים ובעיקר הכניסה אל תוך רובדי העומק של התודעה הקולקטיבית של החברה היהודית בישראל, כל אלו פעלו את פעולתם.

עטיפת ספרה של נעימה ברזל
הקיבוץ המאוחד / עיצוב עטיפה: רוחמה ש. / צילום עטיפה: יעקב דורצ'ין

אלא שהמובאות שמביא בורג מדברי לקוחות משום מה מפרקי ההקדמה והסיכום השייכים במוצהר לעמדתי האישית. בצטטו את עמדתי האישית, הוא שוגה בפירושה. הנה שתי דוגמאות: בורג משייך לדברי המתייחסים לרצח רבין את "הטעות המקובלת והנוחה, התולה הכל ברצח". הכל כבר התפרק לפני כן, הוא טוען. רבין "היה אחד מיבואני הקפיטליזם האמריקאי, עינו היתה צרה במדינת 'בג"ץ ובצלם', ובכך היה לשותף תוקפני במאמץ לפירוק רעיונות השוויון, הצדק וזכויות האדם. מדוע, אם כן, ברזל וחבריה הופתעו כל כך כש'התברר לנו שאין לנו בני ברית בחלקי האוכלוסייה שעוד רואים בנו שולטים ומנצלים'?" ואילו אני כותבת: "אבל דור שלם לא היה! באחת התפרקה המשנה הסדורה, תחושת ההתגייסות הלכה והתפוגגה. התברר שאין לנו בני ברית בחלקי אוכלוסייה שעדיין רואים בנו שולטים ומנצלים. ואצלנו ניצחו הנוחות והעדר העזה". כלומר, לא רק שאין כאן סימן שאלה, אלא שמתבקש כאן סימן קריאה! כך גם בכל קטעי הביקורת בספרי על "המחנה שלי".

במשפט נוסף הלקוח מסיכום הספר כותב בורג: "לקוראים היא מציעה לחשוב בנימה של תקווה, ש'אולי אפשר שיהיה אחרת'". לי ברור שכל מי שקרא את הסיכום במלואו הבחין שמשפט זה מנוסח כהתכתבות עם כותרת פרק הסיום, "ייתכן שאי אפשר היה אחרת". כותרת זו לקוחה משיחתו של מיכאל קובנר עם ירון לונדון, המובאת שם. בהמשך למשפט זה, אני מציגה בפני הקוראים דיון בדבר הברירות הניצבות לפנינו היום ולצדן אמירה חד משמעית שלי.

"המתנחלים בלבבות" מבקש, כך אני כותבת, "לקחת חלק בשיחה שתתקיים בתוך המחנה היהודי הרחב" בדבר תהליך העומק המתרחש למימושה של פטריוטיות ישראלית במובנה הדתי, כאשר תהליך זה יוצר כמובן מאליו תפישה מונופוליסטית של הפטריוטיות, שאינה מכירה בפטריוטיות אחרת. במפגשים שכבר התקיימו בעקבות הספר אכן נוצרה שיחה גם בין בעלי פלוגתא וחשוב שהיא תימשך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו