בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובה

קצוות העלילה הפרומים בספר שלי הם מטפורה לקיום הישראלי־ערבי

עדנה שמש מגיבה על ביקורתה של אינס אליאס על ספרה "לכי, רצפי את הים". לדבריה, אם המבקרת נשארה בתום הקריאה ורק חצי תאוותה בידה, נראה שהסופרת עשתה את עבודתה כהלכה

121תגובות

הפיתוי שלא להגיב לביקורת על ספרי הרביעי "לכי, רצפי את הים" ("ספרים", 9.7) היה גדול מן הפיתוי להגיב. ובכל זאת, אקח את הסיכון, כדי להציב משקל־נגד לְמאמרה של אינס אליאס, החוטא באי דיוקים, בטעויות ובסתירות, וחמור מכך — בטיעונים שאין להם אחיזה בטקסט. ביקורת רצינית אינה "התרשמות". אם הביקורת במוסף זה מבקשת לקיים דיון הוגן, שקול ואחראי על עבודתה של סופרת, חובת ההוכחה חלה על המבקרת, כולל מראי מקום. אין אלה פני הדברים כאן.

אוהבים/ות ספרים? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של מוסף "ספרים" של "הארץ"

הטיעון העיקרי של אליאס, כי "שום כיוון עלילתי אינו מתמצה עד תום" בספרי, הוא עקב אכילס הגדול ביותר במאמרה והוא התפרצות לדלת פתוחה. אין מדובר בעניין סובטילי שמתקיים רק בין השורות, גם אין מדובר בקריאה "אחרת" של המבקרת את הטקסט — שאילו היתה כן, אפשר היה להתדיין איתה; מדובר פשוט בפספוס גמור בהבנתה של אליאס את המבנה הפתוח של הספר ואת המסר הבולט בו מכל פינה: כל קצוות העלילה נותרים פרומים באופן מוצהר ובכוונת מכָוונת כמטפורה ברורה לאופן שבו אנו — ישראלים וערבים, אזרחי המדינה ובני פלסטין — חיים את חיינו זה יותר מ–100 שנה ללא קשירת קצוות, ללא גבולות וללא פתרון.

אכן, אין יודעים בסוף הספר מה יעלה בגורל הזוגיות של עלמא בר ואם תחזור אל בן זוגה המתקיים כנוכח־נפקד בחייה; אין יודעים אם הסיפור העז שמתילדה־יולנדה יוצקת באוזניה ובלבה של עלמא הוא הנכון או שמא הסיפור שבנהּ מוריס מספר; לא נדע אם אלי, גבר אניגמטי וחמקמק, אכן יעשה את המוטל עליו או ימשיך לברוח מהמבקשים את נפשו, או אם ופאא חכים הערבייה הישראלית ועלמא בר היהודייה הישראלית, שנפשן נקשרה במרסיי, ישובו וייפגשו בארץ. ובכן, אם הקצוות הפרומים של הרומן, שאף סופו פתוח, משאירים את המבקרת ורק חצי תאוותה בידה — נראה שעשיתי את עבודתי אף טוב יותר משציפיתי.

חוף הים במרסיי, 2016. המבקרת מתעלמת מהקשת הרחבה של הנשים המתוארות במפגשים בעיר זו
STRINGER/רויטרס

בעניין המבנה הלא שגרתי של הספר — שבו כל אחד מחלקיו עומד לכאורה בפני עצמו אך אותן דמויות מאכלסות אותו וקורותיהן מְפתחות את העלילה — קשה שלא לתהות איך לא השכילה המבקרת לראות ששני החלקים האחרונים (המיותרים בעיניה) הם הנמשל העגום, הרזוננס לַמשל המתקיים בתיאור חייה האישיים של עלמא בר, וכי הסיפור הפוליטי הוא לבו של הספר — על אף שדווקא שני חלקיו הראשונים השאירו במבקרת רושם עז יותר?

כבר במשפט הראשון של אליאס נפלה טעות. היא כותבת שעלמא בר היא פרופסור לספרות "באוניברסיטה העברית". עלמא אינה גרה ואינה עובדת בירושלים. הטעות אינה זניחה כי המבקרת מפספסת לגמרי את המקום הפיזי והנפשי שהספר מעוגן בו — לא הרחק מהים — והים כידוע הוא מוטיב מהותי בספר.

אליאס אף מבססת טיעונים שמקורם בטעות אפריורי: היא כותבת, למשל, כי "קטעים בספר אף מעוררים אי נוחות, כמו בדיחה מביכה שבה עלמא מביעה פליאה על כך שהקבר של בעלה המת של מתילדה־יולנדה נמצא עדיין באותו מקום". אליאס מפליגה בַּתיאוֹרִיָה המופרכת שלה ש"הבדיחה הזאת על המוות אולי מובאת כדי לחזק את דמותה של עלמא כשוברת מוסכמות, אבל היא סתמית ובנאלית". אך העובדה הפשוטה היא שמתילדה־יולנדה בעצמה, עם ההומור היבש והציניות שלה, היא שרוטנת על קברו של ז'אקו בעלה הראשון, ככתוב בספר: "היא הלכה ישר אל ז'אקו. התעלמה מארבעה חמישה מכרים שלה ששכבו מתחת למצבות והיו מפוזרים בכל השטח, כי לא רצתה להתחיל להתרגז. את ז'אקו מצאה באותו מקום שעזבה אותו בביקור הקודם. כרגיל, המצבה שלו היתה מכוסה עלים יבשים ואבק" (עמוד 147). עלמא כלל לא נמצאת שם ולכן ממילא אין "בדיחה" ומפני שאין בדיחה, היא גם לא יכולה להיות "סתמית ובנאלית". אליאס אף סותרת את עצמה ביותר ממקום אחד בביקורתה: למשל, כשהיא קובלת על כך שאיני בונה "אינטימיות בין הקוראים לדמויות" ומיד אומרת: "לאורך כל הספר הגיבורה מנהלת מונולוגים פנימיים החושפים את עולמה הנפשי ואת היחסים שלה עם דמויות אחרות בסיפור".

מטיעוניה המרכזיים של אליאס עולה בבירור שהיא באה עם אג'נדה מוכנה. באופן עקרוני, אין לי בעיה עם אג'נדה — וכסופרת וכמבקרת ספרים (שרבים ממאמריה התפרסמו במוסף "ספרים") גם אני באה עם אג'נדה מסוימת — אבל רק אם מתדיינים עליה עם הכתוב. אליאס אינה מתדיינת עם הטקסט. היא מנסה להלביש עליו את האג'נדה שלה בלי לחפש לה שום תימוכין בכתוב. לדוגמה, היא כותבת: "עלמא מתפעלת התפעלות אוריינטליסטית מהנשים הערביות ומתארת את ריקודי הבטן כמין מופע אקזוטי לא מוכר". אליאס מתעלמת במתכוון מהקשת הרחבה של הנשים (על התנהגויותיהן והשקפת עולמן) המתוארות בהרחבה במפגשים של עלמא במרסיי: נאפיסה אל אסְמאר פורצת הגבולות ועורכת ראשית בעיתון נשים ידוע באלג'יריה, ופאא חכים הסטודנטית המרדנית להנהלת חשבונות, מונא הלבנונית הפרנקופילית העשירה והמפונקת שמתגוררת בבית המלון של הוריה בביירות או ז'ארימה האדוקה שחיג'אב לבן על ראשה כל העת — וכן, גם עיישה הטורקייה שרוקדת ריקודי בטן וסוחפת את כל הנוכחות לריקוד סוער. מדוע אין המבקרת מזכירה אף אחת מהנשים האלה? האם משום שהן חורגות מהאג'נדה ה"אוריינטליסטית" שלה? באשר ל"פוליטיקת הזהויות" שבשמה המבקרת מפשפשת במוצאה העדתי של מתילדה זעפרני, לאג'נדה זו אין מקום — לא בטקסט שכתבתי ולא בהשקפת עולמי.

עוד כותבת אליאס כי "ופאא חכים המייצגת את הערבייה הפלסטינית הישראלית, הפמיניסטית והחזקה, מתוארת כוולגרית ולא חכמה במיוחד ועלמא מתנשאת עליה לא פעם". השאלה היא למה אליאס אינה רואה את חד־פעמיותה של ופאא חכים במקום לראות בה רק "מייצגת", ומדוע המבקרת מתקשה לקבל את התנשאותה של הגיבורה הספרותית במקום לדון במהותה של ההתנשאות? את הדבר החשוב ביותר אליאס אינה עושה, והוא לדון לפחות באחד מהנושאים המהותיים שאני מעלה בספר: טיב היחסים המתרקמים בין שתי נשים ישראליות חזקות ושקולות — האחת יהודייה והאחרת מוסלמית — באקס־טריטוריה שמספקת להן השהות במרסיי, לעומת העיוות המיידי שיחסיהן מקבלים עם שובן לארץ, עיוות המקשה אפילו על קיומה של נאמנות בסיסית בין שתי בנות אדם.

לסיום, ראוי שיהיה איזון רב יותר בין כוחה של היצירה הספרותית ובין כוחם הבלתי מרוסן לעתים של מבקרי הספרות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו