בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובה

בניגוד לטענת תום שגב, "שיח לוחמים" לא נועד לייצר שום מיתוס

משתתפי הקובץ "שיח לוחמים" לא היו אליטיסטים, רובם נשארו בקיבוצים והם אכן היו צעירים שהתנסו לראשונה בחייהם במלחמה. תגובה על ביקורתו של תום שגב על המהדורה החדשה של הספר

47תגובות
חיילי צה"ל במלחמת ששת הימים, מתוך הסרט "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים". האם ייתכן שמשתתפי הספר לא סיפרו על פשעי מלחמה שהם עצמם ביצעו מפני שלא ביצעו פשעים כאלה?

ברשימתו "מהדורה מורחבת לאלבום הניצחון של האליטה הישנה" ("ספרים", 21.8) מותח תום שגב ביקורת חריפה על הקובץ "שיח לוחמים", שראה אור באחרונה במהדורה נאמנה למקור מ–1967 עם תוספות: שיחה שלא נכללה בקובץ המקורי עם אנשי ישיבת מרכז הרב, ביוגרפיות קצרות של המשתתפים בשיח וכמה רשימות מבוא ואחרית דבר. כבן גילם של רבים ממשתתפי "שיח לוחמים", כמי שיצא כמו רובם למלחמת ששת הימים ושב עם סיומה לחיי היום־יום בקיבוצי, יפעת, ומתוך היכרות אישית עם רבים ממשתתפי הקובץ ועורכיו, התקוממתי על רשימתו של שגב הרוויה עיוותים וסילופים, שמטרתם ניפוץ מזויף של מיתוס. אעמוד כאן על מקצתם.

* "אחד מיוזמי הפרויקט היה עמוס עוז, מה שמצדיק את פרסומו מחדש של הספר גם מקץ חצי מאה", מבאר שגב כבר בראשית הרשימה. יופי, עתה ברור: מה שהניע והצדיק את פרסום "שיח לוחמים" מחדש הוא גימיק שיווקי מבית מדרשו של עוז. מה כבר אפשר להגיד על השטות המרושעת הזאת?

* "המהדורה החדשה מצטיירת כניסיון להשיב לחיים את המיתוס שהספר נועד לייצר כשהוצא לראשונה", כותב שגב. העיוות ההיסטורי גס וזדוני. הקובץ המקורי לא נועד לייצר שום מיתוס, מי בכלל חשב על מיתוס. הוא ראה אור בתנועה הקיבוצית ב"הוצאה פנימית בלבד, לא להפצה" והודפס במספר עותקים מצומצם. מטרתו לא היתה "לייצר מיתוס" כי אם לדובב לוחמים צעירים בקיבוצים, שרובם התנסו לראשונה בחייהם במלחמה, על חוויותיהם והרגשתם בהתמודדות הזאת. זאת היתה הדרך של קבוצת "שדמות" בתנועה הקיבוצית בנושאים מרכזיים בחיי היחיד והחברה גם לפני ואחרי "שיח לוחמים": דרך של שיחה והקשבה, דרך של כבוד להתבוננות הפנימית ולביטוי האישי.

* "השיחות התקיימו בדרך כלל בלילות, לא ברור מדוע", מלמדנו שגב בסרקזם לעגני. מה לא ברור פה? ביום הצעירים האלה עבדו בשדה ובמטע, ברפת, בתעשייה ובחינוך. הלילה לא היה "זמן הווידוי" או "זמן הסוד". הוא היה פשוט הזמן הפנוי האפשרי.

עטיפת המהדורה החדשה של "שיח לוחמים"
ינאי סגל: עדכון עטיפה מקורית / כרמל

* "נראה שמוקדם מאוד, עוד בשלב ההקלטות, נועדו השיחות הללו להגן על מעמדם של תושבי הקיבוצים באליטה הישראלית", מסביר שגב בתחושת עליונות מופגנת. יש רק בעיה קטנה אחת עם דבריו אלה: זו אינה האמת! המשוחחים לא היו "אליטיסטים" ולא ידעו שהם "אליטה". הם דיברו בלי כל מודעוּת יח"צנית על חוויות המלחמה וההתמודדות עם חרדות, פציעה ואובדן. הם דיברו על הפגישה המעיקה וטורדת המנוחה עם סבלו של הצד השני ועל התהייה אם יהיה קץ לשפיכות הדמים. גם לעורכי הקובץ לא היתה מודעוּת יח"צנית: הביקוש לקובץ מחוץ לחצר הקיבוצית, שחייב להוציא עוד שלוש מהדורות, הפתיע והדהים אותם. ייתכן שאילו ניחנו בתבונתו של שגב, המיטיב כל כך לצפות את העתיד על סמך מחקרי העבר, היו עורכי "שיח לוחמים" צופים מראש גם את השימוש הפוליטי שייעשה בקובץ לשם מירוק המצפון הקולקטיבי והתהדרות במוסר הלחימה של צה"ל. למרבה הצער, אף שעורכי הקובץ היו אנשי רוח מובהקים, בעלי תובנות מעמיקות, איש מהם לא היה נביא.

* "מתברר שרבים מהמשתתפים לא היו קיבוצניקים רגילים, כי אם בנים לבעלי ייחוס וכל מיני תפקידים, לרבות פוליטיקאים, בהם שרים וח"כים", מנסה שגב לנתץ ברמיזה עוד דבר מרמה שהגניבו־לכאורה האליטיסטים־לכאורה לקובץ. אני מתקומם בכל לבי נגד המלים השקריות האלה. כל אחד מהמשתתפים בקובץ שהגיע עם השנים לעמדת השפעה בחברה האזרחית או בצבא הגיע לכך בזכות עצמו, לא בזכות אבות ולא ב"ירושה". זאת ועוד: אי אפשר להתייחס אל משתתפי השיח על פי מה שנהיו 50 שנה מאוחר יותר. אפשר ומותר להתייחס אל כל אחד ואחד מהם רק על פי מי שהיה אז, בשיח בן הזמן.

* שגב מתרעם על התרמית־לכאורה בכיתוב "בהוצאת חברים צעירים" שהופיע במהדורה הראשונה, בטענה כי "47 מבין 113 הדוברים היו בזמן השיחות בני 27 ויותר". אכן, קשישים מופלגים! אברהם שפירא (פצ'י), העורך הראשי, היה זקן עתיר ניסיון בן 32, עוז הישיש היה בן 28, יריב בן־אהרן בן 33 ומוקי צור בן 29. איך העזו הם וחבריהם למערכת "שדמות" ו"שיח לוחמים" להונות את הציבור ולקרוא לעצמם צעירים?

* "רובם (של משתתפי השיח) עזבו את הקיבוצים", מגלה לנו ההיסטוריון המתיימר לחשוף את האמת. אלא שהנתונים מראים את ההיפך: עברתי על רשימת שמות המשתתפים ב"שיח לוחמים" אחד־אחד: 72% מהם נשארו חברי קיבוץ עד היום או עד מותם, ורבים מהם — כמו יפתח גוטמן מקיבוץ נען, ששגב מזכיר כחריג — המשיכו לעבוד כל חייהם בענפי החקלאות, התעשייה, החברה והחינוך בקיבוציהם; 16% נוספים נשארו חברי קיבוץ במשך עשרות שנים אחרי מלחמת ששת הימים ורק 12% עזבו אחרי שנים מעטות. כלומר, שיעור העוזבים מבין משתתפי השיח נמוך במידה ניכרת משיעור העזיבה הממוצע באותן שנים של בני קיבוצים. לדעתי, המסקנה היא שמשתתפי "שיח לוחמים" הינם באמת המייצגים הנאמנים של החברה הקיבוצית הערכית, ולא מתחזים "אליטיסטים" שניצלו את היותם "בעלי ייחוס" כדי לבנות לעצמם שם, רכוש ומעמד.

* "בדרך כלל סיפרו המשתתפים שהם עצמם לא ביצעו פשעי מלחמה והודו רק שפשעים מסוימים בוצעו על ידי אחרים", מציין שגב. האם ייתכן שהמשתתפים לא סיפרו על פשעי מלחמה שהם עצמם ביצעו מפני שלא ביצעו פשעים כאלה? כרמז לפשע מלחמה שמבצעו אינו מודה בו מביא שגב ציטוט משיחה בין עוז לשי חולדאי, שניהם היו אז חברי קיבוץ חולדה, בעניין שבוי ערבי יוצא דופן. "היתה לי הרגשה שהבחור (השבוי הערבי) צריך לקבל איזה שהוא טיפול שונה מאחרים", אומר חולדאי. "זהיר זהיר המרואיין", מפרש לנו שגב, "לא אומר מה עשו לו לערבי החצוף ההוא", ואחר כך ממשיך: "ונראה שעוז, זהיר אף הוא, לא שאל". חזרתי וקראתי את אותה שיחה בשלמותה. לא מצאתי שום פשע מלחמה שהוסתר או טושטש, רחמנא ליצלן. "הטיפול המיוחד" שעליו מדבר חולדאי היה בסך הכל שיחה עם "הערבי החצוף". חולדאי אומר לעוז: "כשאני חושב על זה עכשיו — לפחות, היה לו כבוד עצמי כאדם, אני לא יודע אם כערבי — יכול להיות שגם כערבי, או אולי הוא חשב שהכבוד העצמי שלו אינו פחות חשוב בערכו מהחיים שלו, או נאמר משלמות הגוף שלו. אני בהחלט יכול להעריך זאת מבחינת אומץ לב". ה"עכשיו" הוא מועד השיחה הזאת, שבועות ספורים אחרי המלחמה, לא מבט רטרוספקטיבי מקץ 50 שנה. פשע המלחמה שטופל בזהירות מופלגת הוא שיחה עם הערבי שהרשים את חולדאי באומץ לבו. חולדאי החליט להתמסר ללימודי שפה ותרבות ערבית לאחר אותה מלחמה, אולי בעקבותיה. כשפגשתיו במקרה בעיר סואץ לאחר הפסקת האש במלחמת יום הכיפורים, הראה לנו חומר רב בערבית שאסף בעיר כדי ללמוד ממנו באופן יסודי בבית על הלכי הרוח והווי החיים. בשונה מכמה היסטוריונים בארצנו, חולדאי שייך לאלה שמסקנותיהם אינן מוכנות מלכתחילה ומראש, עוד טרם העיון במקורות וטרם החיפוש אחריהם.

לא אל שכר יצאו עורכי "שיח לוחמים" כאשר נסעו בלילות יולי ואוגוסט 1967 לדובב את הלוחמים ששבו זה עתה ממלחמה קשה. לא לתהילה נשאו את ראשם. לצערי, הביקורת של תום שגב רוויה אי־אמת ונעדרת תום, גם שגב אין בה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו